דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


פרופ'יוסי גמזו-סטירת לחי-סיפור יום כיפור 

מאת    [ 17/09/2010 ]

מילים במאמר: 3255   [ נצפה 3027 פעמים ]

יוסי גמזו

סטירת לחי

סיפור יום כיפור

 

"הביאוגראפיות שלנו עשויות ממה שהיינו רוצים לשכוח"

(אנדרה מאלרו)

 

 

 "הוא מתעקש לדבר רק איתך," אמרה שוש, שעונה על הדלת. תיק-הצד על כתפה, מפתחות ה"מיצובישי" בידה, ידה עצמה על הידית, דרוכה לצאת.

-"יש לו איתי ראיון?" נשא קלינוב מבט ממושקף, פזור-רוח. עלי ההגהה על שולחנו איוושו בלחש, הלחש המזכיר לכל עלווה את בוא הסתיו.

-"זה העניין," אמרה שוש, מהוססת.

-"שמה?" שאל קלינוב.

-"שאין לו."

-"מה זה אומר?"

-"לא אומר," אמרה חרש, "שומר על דממת-אלחוט גמורה, שותק כמו דג."

-"בכל זאת?"

-"שום בכל זאת, לא מוכן לומר את שמו או במה העניין. כבר מעשר."

-"מעשר?" פלט העורך בפתיעה.

-"כן, כעת כמעט שתיים," אמרה.

-"רק זה עכשיו חסר לי, איזה נודניק," רטן קלינוב, מציץ בו, בשעון, כמו נאשם בקטיגור. "יש לי הרי הגהות על הראש, הם סוגרים את הדפוס כבר בארבע. למה כמו עצם תקועה בגרון הוא נטפל אלי דווקא עכשיו?" ערב כיפור היה. תוך כשעה אמור היה לצאת את מישרדי המערכת. הוא רצה כבר לומר לה לדחות את האיש אך נטען וולטאז' גבוה, לא צפוי, של סקרנות. מי זה הפסיכי הזה? מה בפיו? למה דווקא עיתוי מחורבן זה? ומדוע סירב להגיד לה את שמו? "הוא נראה לך חשוד?" התלוצץ.

-"לא יודעת," אמרה, ונדמה כי פניה עוברים פתאום, שקופים עד להביך, אלקטרוליזה. זרם-המתח, הזר הממתין, כמו פירקו בה היסוס לגורמיו. מכאן, החובה לא לנטוש את ה"בוס" עם טרחן אלמוני, אולי "קוקו" ?  ומכאן, החשש מפקקי- התנועה, ערב-חג, בנתיבי-איילון.

-"אוקיי," אמר קלינוב, "תכניסי אותו." והחליק על בלורית המרנגו. חרג של אור, אור תשרי בחלון, כמו הסגיר את מראה צלקתו. היא הזכירה, לרוחב מצחו הגיבע, את כתם-הפיגמנטאציה (זה, הכעור, אך כיעור אימפוזאנטי, מרהיב) שעל ראש גורבצ'וב.

-"שאני אישאר?" שאלה בתקווה שיפטור אותה, כבר, מן השניים: נקיפת-המצפון והכורח הלא-מיוחל ליישמה בפעולה. הוא נרמז וחייך לה חיוך מנוסה של צדיק יודע נפש בהמתו: "שטויות, תלכי כבר." היא הרגישה עצמה חשופה כמין דג באקוואריום, אך דג משוחרר.

-"שיהיה לך צום קל," אמרה. "אם אתה צם," הוסיפה. היא ידעה שהוא יודע שהיא יודעת שאין הוא צם, אך צריכה היתה לומר דבר-מה ו"תודה" נשמעה באנאלית. קלינוב החזיר מבטו המוטרד אל עלי הגהת החוברת. קול השיעול מעברה של הדלת הזכיר לה: הזר עוד ממתין.

-"תיכנס," אמרה לזה, האלמוני, ככפואת-שד. צליל מפתחות הרכב נתענבל בכפה, מתריע. רגע או שניים, אחר שנכנס, עוד חיכתה בפרוזדור, כמו באמבוש. משהו בו לא עורר בה אמון. כמין תו קרנפי, אלים. אך זולת אותו ג'ינגל קבוע של קלינוב, כהד מפנימו של החדר ("מה אפשר לעשות בשבילך, אדוני?") לא נשמע שם שום קול. הס מוחלט.

-"שאלתי אותך מה אפשר לעשות בשבילך אדוני," דחק קלינוב. הוא היה מנומס, אך כעת ערב-חג וצריך לגמור כאן בוכטה של דפים להגהה. בדרכו לביתו נתעתד למוסרם, בפינת המסגר, לדפוס "להב". או שיפתח זה את פיהו, הירהר, או אני את הדלת. שוין...

האיש הוסיף לשתוק, עיניו מולחמות אל מצחו של קלינוב. נחיריו רטטו כדפי-הגהה אחרים, של חשבון אחר. "אם מעשר אתה כאן," נקט קלינוב לפתע איגוף דיפלומאטי, "יש להניח שיש לך מה להגיד לי. במה העניין?"

-"מאיפה הדפיקה הזאת במצח, אדון קלינוב?" נרכן עליו האיש כפחח-רכב על טמבון.

קלינוב הצמיד אינסטינקטיבית ידו אל כיתמה של אותה הצלקת. "זה סיפור משנת 'איכה'," אמר מילעלית. "ממזמן. העניין כבר סגור."

-"בטוח?" שאל האורח.

-"בטוח שמה?" שאל קלינוב, תמיה.

-"שסגור. העניין זאת אומרת, ולא הצלקת. סגור באמת?" הוא טילטל במבוכה גמלונית את גופו על כיסאו הקל, אנה ואנה. "כמו שסוגרים הברגות של גלגל אחורי, ימני, בג'יפ?..."

    

עכשיו, במין ספיד קטלני של 200 קמ"ש על פני כביש-סרפנטינות, ניצת בו בקלינוב כאור פנסי אותו ג'יפ אימתני, זיכרון. זה היה באוקטובר של שנת 50', באותה ירידה מן הקאסטל. הוא חזר מבניין טרה סאנטה (דיון על ספרו החדש, "הסליק"). פניו מועדות לכיוון תל-אביב, לא חשד מה אורב לו בלילה. כבר אז, בן כ"ז, נחשב ככוכב שדרך בספרות דור תש"ח. את הג'יפ, משרידי "שועלי שמשון", העמיד לרשותו סיומ'קה ארז, עסקן, חבר-כנסת ומין פוליטרוק של משמרת הדור הצעיר. סיומ'קה היה פטרונו הנלהב של עוזב-הקיבוץ איש "גבעתי". שלא כרבים, לא דורג אצלו קלינוב על תקן "בוגד" או עריק". "אהר'לה קלינוב נחוץ לי בעיר, במיליה של ה-INטליגנציה, כמו פרוז'קטור של איזה עשרים אלף ואט, בקיבוץ שלי, מעל מגדל-המיים," סח בחום. מליצה זו, "בקיבוץ שלי", היתה חביבה על סיומ'קה. לעצמו של דבר, עשה סטאז' חלוצי, זה שנים, בדירה עירונית. אביזר חיוני זה היקצה לו מרכז-התנועה, וכנ"ל את ה"קרייזלר". מודל מיושן אך קבוע, שלא כקולקצית נשות-חיקו. לעיתים, בחופשות סופשבוע, בפרט כשזכה לביקור סוציאליסטי, היה הוא חוזר, כיורד אל העם, אל אשתו ואל קיבוצו. משלחות פרלמנטאריות, דיפלומאטים מפראג או מסופיה, סיפרו נפעמים איך שרתם בחדר-האוכל, חגור-סינור: "הוא נראה כמו אחד מחברי הקולחוז, ללא שמץ סנוביזם בורז'ואי, מארטיר מתקופת הנרודנאיה ווליה, מגיש דייסת-קאשה או בורשט..."

 

לעומת זאת, בששת ימי החולין, הגיש סיומ'קה שאילתות בכנסת, או שורה של פרוגנוזות לסדר-היום בישיבות המרכז או הגוש. כשדיברו על רוטאציה ברף-הצמרת דחה זאת כמין קטסטרופה. "יש מנהיגות היסטורית!" זעק (וזכה בקידום נוסף). עיקרון דמוקראטי תמים-לכאורה זה ננקט בידו רק בלילה: רוטאציה תמידית של פקידות-המרכז בה טיפל מפקידה לפקידה. אחת מן הגראציות, עובדת-מרכז בשם שר'קה סגריר, יוצאת קראקוב, משכה אז זמנית את העין, את סיומ'קה, וקצת גם בחרט-סופרים. קלינוב, עורכו של כתב-עת ספרותי שנחשב אז "צעיר", "אוואנגארדי" (וזכה למימון מפלגתי מתוך קרן שסיומ'קה היה גיזברה) סירב להדפיס את שיריה ולוא גם במחיר זעמו של מר ז'דאנוב. "לכל גרפומאניה יש גבול," סח בתוקף, "כולל גרפומאניה בלי גבול".

 

סיומ'קה היה חכם מכדי להפעיל מכבש-לחץ על קלינוב, מרחיק כל חשד של משוא-פנים ואפילו פנים יפות. אותה עת עוד היו הסופרים מתביישים בדברים שהיום הם פרהסיה. מו"ל לא העז לרומם גרפומאנית בשל היותה גרפו-מין. גם עורכי הוצאות-הספרים האמינו (הה, דור

מיושן ונאיבי) כי עורך ? יד ימין לסופר הוא ולא הסופר  ego tripלעורך. אך היו שפירשו את יושרו המופלג של ח"כ ארז בעין קורצת. סיומ'קה קץ בסגריר, לחשו, והחליף למודל מאופנת האביב. שר'קה, עם זאת, עוד הפציצה את קלינוב ב"טיפים" מבית-החרזת. קלינוב עמד בגבורה אבל גם לגבורה, מסתבר, יש מחיר.

 

אותה עת, בלי כל קשר או פשר, ממש במידרון התלול של הקאסטל, איתרע מזלו של גלגל אחורי-ימני לסחרר שמיניות. קלינוב, השב ממיפגש עם קוראיו ומדהיר את הג'יפ תל-אביבה, אימץ זוג עיניים סמוקות, יגעות, אל פיתול סרפנטינות-הכביש. אף שקירקוש הגלגל נתעצם, לא הלחיץ עצמו קלינוב, צותת לו, הן רק אותו בוקר הוציא את הג'יפ מטיפול במוסך יוקרתי. פירמה נכבדת, רבת- מוניטין זו, סמוכה היתה לבית-המפלגה, שמשרדו בה. עובדי המרכז תיחזקו בה ריכבם  בביטחה ולב שקט  (אך אם שקט ? למה מרעיש?)  כשעמד סופסוף לבלום

לצד הכביש, לבדוק מה יש שם, ניחת בו אגרוף האסון כנוק-אאוט, הג'יפ נתהפך באחת... לוא אירע הדבר במקום ששפתו של הכביש משתפלת תהומה, אל עומק הגיא מדורג-הטראסות, היה מתרסק לרסיסים. כשפקח את עיניו שתחבושת-ענק מצילה עליהן, שכור-נרקוזה, היה זה, הוברר לו, אחר הניתוח בבית-החולים הקרוב. סיומ'קה ארז, דאוג קצת, דבוק לכיסא (אמנות שהתמחה בה גם בסקטור הפוליטי) נרכן על מיטת החולה וחייך: "הספרות העברית ניצלה".

 

לימים הונצחה פרשה זו בספר אחר, עוד רב-מכר, של קלינוב. "אות קין" הנחיל לו את פרס זלטופולסקי. המצח נותר מצולק.

-"שאלתי אותך מה אפשר לעשות בשבילך, אדוני," הפגיע. הצצה חטופה בטבלת שעונו העלתה כי כבר שתיים וקצת.

-"אדון קלינוב," הרטיט סנטרו של הזר. הוא עקר מפיו כל הגה כמו שולף במלקחיים, "אתה לא מתאר לך כמה קשה לי... לבוא לכאן... וזאתי כבר הפעם השביעית..."

-"שביעית?" נדהם קלינוב. "אינני זוכר שראיתי אותך כאן אף פעם. על כל פנים לא עד הרגע הזה. זה מוזר, אדוני. לא חושב? אולי אתה טועה בי ואינני אותו קלינוב? דברים שכאלה קורים כידוע. תסלח לי, זמני מצומצם."

-"טעיתי," הודה האורח מינורית.

-"תיארתי לי כך," אמר קלינוב.

-"טעיתי טעות נוראה אבל אין לי ספק שאתה הוא האיש..."

-"אני?" נחרד קלינוב.

-"אתה בדיוק." הוא חזר וגהר כמקודם ?  מעל השולחן, אל צלקת-המצח ?  כ"ספץ" המזהה את חתימת ה-preuve dartiste.

רעד בלתי-רצוני, פארקינסוני, חישמל את ידו ותזז בה. כפו, שנגעה בצלקת של קלינוב, נקשה כענף בחלון. "בתור קצין-חבלה," נתנשם ואמר, "בצבא החופשי, הפולאקי של אנדרס, הייתי אומר," שוב הציץ בצלקת, "שלויטנאנט גומברוביץ' לא עשה מלאכה גרועה..."

קלינוב בהה בו, מבין שאיננו מבין מדבריו אף לא שמץ. "מי אתה?" נתמלטו המילים משפתיו

שהחווירו. הזר נתחייך. בלטה לו ? עכשיו, שפשק את שפתיו העבות ? שן-זהב מתנוצצת. גם

הטבעת (עבה, מרובעת) על אצבע-ימינו, אמרה לא ריש, רק nouveau riche.

-"הורנונג," פלט מקץ רגע ארוך וצמיג," ירמיהו הורנונג... ארבעים שנה גאראז'ניק אצל האחים קאראסו. עכשיו כבר בחוץ. פנסיונר."

-"ואותו לויטנאנט, הגומברוביץ' הזה, שהזכרת פה רק לפני רגע?"

-"גם כן אני. לפחות במידה שנוגע למצח שלך..."

-"איך זה?"

-"לכן אני כאן, אדון קלינוב. לשטוף את כל הדרעק, לסגור חשבון, למרוח פאקונג. כבר אמרתי לך: מסתובב כאן כבר פעם שביעית, כמו גלגל בלי האקס... כל השבוע, כמו שם לך אמבוש, ולא תופס קיבינימאט לא צ'אנס, לא שוונג, לא אומץ. ומה זה כיפור? ספירת-מלאי בגאראז' של הבוס-באלאבוס יתברך... מי שמחתים בכרטיס שלך בונוס ומי שמחתים שם חרבונוס... מי לחיים ומי חס וחלילה בספיישל, באקספרס, לטרמינאל קריית-שאול..."

   

קלינוב לפת את מצחו נואשות: האפשר שאני משתגע? נסה להבין, נתעמר בעצמו, מה האיש משדר, איזה גל? כל הצרה כאן, בסדום יהודית זו, שכלל לא שומעים, מיקרה-אוזן. איש לא מקשיב, רק מגיב ומשיב, כמו רב-שיח גדול של חרשים... בעירפול, כצללית-קו-רקיע של עיר מטושטשת-מיתאר, טרם שחר, עלו הדברים, מצטרפים זה לזה כפסיפס, כקאליידוסקופ. כך בדיוק נתגלתה לו מישטרת עיראק-סואידאן אותו בוקר, כשנמוגו איבכות רימוני-העשן וה"טיגארט" נחשף כסיוט... מסתבר שהקאקער הזה המרעיד כמין רגל קרושה או מין ג'לי, היה פעם גבר, ז'ידובסק בצבא אנדרס, ובא לפלשתינה וערק, כמו אחרים. פעם, בבית- נאבאללה, בתיגרה מתודלקת-וודקה, צנח על ריצפת מועדון-הקצינים מפקדו, אנטישמי מועד. אותו לילה זמם פרייבט הורנונג לחמוק מגדרו של ה"קמפ" אל החופש. בלי תעודות של חייל שאינו יהודי לא היה לו סיכוי. ה"אמ. פי'ז", אותם מ"ם-צד"יקים של צבא הוד-מלכותו, לא חסכו בסריקות לגילוי פולנים (ביניהם אחד מבריסק-ליטובסק, בחורצ'יק צנום בשם בגין). הציץ פרייבט הורנונג לתוך מועדון-הקצינים בשיאו של ה"אקשן", ראשו בחלון הפתוח, עיניו במפקדו המוטל כגוויה. זה, פאן בריונסקי, ארוך כמקל, הקרוי לויטנאנט גומברוביץ', ראשו הבלונדיני פתוח היה לא פחות מאותו החלון. "מה אתה רואה ירמיהו?" שאל את עצמו פרייבט הורנונג. "מקל שקט אני רואה, שקט ווי א טויט (כמו מת)". זינק איפוא הורנונג לגוב-אריות אופיצרי זה, אף שהוא בד"א, חמק כגנב בין אותם מתכתשים וגרר את המת אל צריפו. איש לא ראהו מפשיט את השלייגר-הפייגר, לובש את מדיו שם. מגוב-אריות נתחלפה לה הסצינה לגוב-עריות של סטריפטיז. "ברוך שעשני לגוי, ואפילו זמנית," הודה הורנונג לבוגו ("בוגו" הריהו הבוס-באלאבוס) ונטל מיסמכיו של המת. "פאס" לא היה לו, לכן השאיר פס והגיע בטרמפים ל"ראשון". ב"פוטו זיפסקי" הודבק תצלומו בפספורט הז"ל הנ"ל והעניין סודר וד"ל. כחודש ימים נסתתר במרתף של איכר יוצא-קראקוב בעקרון. כשפרצה המדינה כבר תיקן את ריכבם של פורצי שיירות "הראל". בתום הקרבות נתקבל כמוסכ'ניק מול בית מפלגתו של ח"כ ארז. ב"קרייזלר" של סיומ'קה ערך לא אחת יום-טיפול, אבל לא בו בלבד. עוד טרם מאס בעליו של ה"קרייזלר" בשנת -הייצור של מיס שר'קה (וטרם החליף אותה, just for a change, במודל אופנתי עוד יותר) התחילה כבר שר'קה סגריר, בבואה למוסך עם הח"כ וה"קרייזלר", עושה לו עיניים, להורנונג שלנו, דואגת ליום-סגריר...

 

הורנונג, גבר-מרבק עז כבן ל"ו, לא נהג בענייני-נשים מינהג של למ"ד-ו"וניק. כשנגמר לה לשר'קה הסוס אצל סיומ'קה קפצה על ה-stud החדש. אצל ארז עסקן-הצמרת הפעילה אמנם הילוך ראשון בעליה (אל הפיסגה). אך דווקא אצל הורנונג, בן עירה שלה, מקראקוב, גילתה כי גם עם "עמך" אין קשיים בהצתה. אולם חוץ מספה משותפת היתה, כצפוי, גם שפה משותפת. היא דיברה פולנית לא רעה בשביל מי שמצש'קה וינטרניץ הפכה ל"שרקה'לה סגריר", כיון ששניהם כאחד התחזו ? היא למוזה והוא לגומברוביץ' ? פוצה, לדידה, חסרונו של ה"סטאטוס" ב"היימיש" של "לאנדסמאנשאפט", שוין.

 

 יום אחד באה אליו מצוברחת. "תגיד, אתה אוהב אותי?" חקרה בשפת-שופן. הוא השיב לה, כמובן, ב"טאק" על "טאק", לא בנוקטורנו. אך שלומית רצתה, הוברר לו, את ראשו של יוחנן... הורנונג ידע איך עושים ניקוי-ראש אבל לא איך עוקרים ראש מ"שיבה". "הפרוסטיאק הזה," אמרה לו על דוחה מבול שיריה, "לא מעריך איזה  ע ו מ ק  שיש בי" ותיכף פשטה שימלתה. -"אני דווקא כן," נהם הורנונג, רומאנטי, "עוד איך, את כל העומק," וצלל במצולותיה כמי שיורד לו לעומקא דדינא למרות ששמה לא דינה, הינו: כל מיספר זוכה.  שר'קה, כמי שלמדה מח"כ ארז את סוד אמנות המיקוח, ירתה מן המותן: "או זבנג, או גמרנו" ותיכף פתחה בסחיטה. היא חזרה וארזה את עצמה (מה שהורנונג עלול להפסיד, שד ושבר): אם אין המוסכ'ניק משכיב לה את קלינוב מובטח לו שישכח אצלה את שיר-האשכבה.

 

מה יכול היה הורנונג, מיסכן, לעשות? לערוף? לשרוף? לפגום במעצור-הג'יפ של קלינוב? אמנם ברקס משוחרר קונה סקס משוחרר אך חייל משוחרר יודע: רק מי שרץ בין גוויות בשדות-קטל מבין את אימת מר המוות, רק מי שחי בזהות שאולה (של גומברוביץ') חושש כך מברוך. יומיים-שלושה נתייסר נוראות, מיטלטל כביכול בכף-קלע: שר'קה אמנם היא מין פינקה ג'יבצ'ינקה (דהינו: חתיכה הראויה להתכבד בה), אך מה אם יתפסוהו ויימק באיזו קישלה בנוסח כלא פאויאק הנודע, הוורשאי? רק הדבורים-הזכרים מוכנים לשלם על סטוץ רגעי עם מלכתם בעונש-מוות. רק דפוק-בשיכלו יהרוס את חייו בשעה אחת נמהרת של מעט חיי-שעה. אך זה שעוד יש בה בשר'קה סגריר להט-קיץ אפילו בחורף, אין בו כדי לבטל מאסר, וזנונית אחת עוד אין בה להביא את האביב...

 

אותה עת ?  מה עושה השטן בלהטיו? ? נכנס אליו קליינט ותיק, ומיהו אם לא קלינוב. טופח על שכם, מציע סיגריה, וכל-כולו מין "דובז'ה" חייכני ורוחש-טוב. יש לו מחר מין פגישה, הוא אומר, עם קוראיו, בטרה סאנטה, מין חאלטורה של קולטורה. כלום יואיל כאן הורנונג אחא להציץ בג'יפ של קלינוב, בדיקה שיגרתית לאיכות הבטיחות, שייצא ויחזור בשלום? הורנונג נחנק מעשן הסיגריה, אך לא רק מעשן, גם ממבוכה ולבטי-נפש. מבטיח לעשות הכל (בחור נפלא הוא קלינוב. אז איך שולחים בחור כמוהו להחזיר ציוד?) הוא נזכר בנחשית גן-העדן, חמדת תפוחיה, דלמעלה ודלמטה, וחש בו לפתע אימה חשכה משניהם, מן החטא ועונשו. "ניחצה (אינני רוצה)," הוא חושב, "שמי הוא הורנונג ולא קרימינאלסקי... אפשר שהז'ידובסקים חרמנים בני חרמנים הם, אך אין הם נוטלים את חייו של אדם רק משום שמאדאם רוצה דם. לא, פאני וינטרניץ, הורנונג ה-horny, אפילו הוא להוט מאוד לזלול את פרי-גנך, לא בא לו לארגן לך תאונת-דרכים ספונטאנית. אפילו לא לשם מצות 'מפני זיקפה תקום'..."

 

ביום-המחר, בעודו מחזק תיברוגתו של גלגל, צצה שר'קה. עברה במיקרה בסביבה, היא רומזת (רומזת ומענטזת) וקפצה לומר שלום. אף שעוד טרם הגיעה תקופת יום-כיפור שמורא יום-הדין בה, חש הורנונג יום-כיפור שלם בלב וגם במוח (אך שם, במיכנסיו, אוי לבושה, שימחת-תורה...) על כורחו הוא חדל לחזק תיברוגתן של אומי הגלגל הפאטאלי, זה הגלגל הרופף שממנו אכן תפתח הרעה. תוך יומיים מעת התהפכו של הג'יפ מגיעים חוקרי מישטרת-התנועה אל מיסטר הורנונג. הוא מודה ועוזב אך אינו מרוחם ונקרא אחר כבוד לישיבה של מטה בכלא שאטה. כל עת שבתו ב"חד גדיא" אין שר'קה סגריר מבקרת בכלא. מי שנודעה כסלבריטאית מן ה"שלאכטה" היפה של התרבות המתקדמת, מה לה פתאום כי תתחיל לבקר חוליגאן לא מהוגן שרק יכתים את מוניטיה. שימלת השבת של חנה'לה אפשר שתהא מושחרת בשלל גרגרי פחם, אך לא של צש'קה וינטרניץ... בצאתו לחופשי נמצא הורנונג למד כי ה"דונה" ירדה לה לונדונה. מה שאיבדה השירה העברית נתברך בו אלמן עתיר-הון. המארקסיזם שלה מצטמצם, כצפוי, רק לשופינג ב"מארקס אנד ספנסר". היא תורמת, עם זאת, ל"בני ברידג'", "קרן שנורמן" ולקמפיין-ענק של נשות ויצ"ו העליזות.

 

הורנונג חוזר לקאראסו, נושא לו אשה ומקים עימה בית. כשנולדת עלינה (הלינה) בתו, כבר איננו גומברוביץ', שוין. מי שפתח דף חדש בחייו אין לו צורך בשום אינקוגניטו. את קלינוב איננו פוגש אבל שמו כמו רודף אותו, צל-רפאים. בראדיו, בעיתון, על לוחות-הפירסום ובטלוויזיה הופך אותו עגל סורר, אוואנגארדי של אז - לפרה קדושה. פרס אחר פרס ניתכים על ספריו, כמו פרספריטי, כמו פרסטיטוציה. וכבר יש צעירים האוכלים בו קורצא: "המרדן," אומרים עליו, "שבוי בסד של המימסד"... הורנונג איננו נתקל בו שנים, אף כי זה ואף זה תל-אביבים. לוא נתקל בו היה ודאי מת מבושה, אך הוא חי והבושה, אותה פצצה של זמן, עימו. אף קלארה אשתו, שעלתה לציון בתקופת "עליית גומולקה", איננה יודעת דבר על הג'יפ, על הכלא, על שר'קה סגריר. מה שקבור בבתי-העלמין של הארץ הזאת הן טרגדיות. הקומדיות, הפארסות, הדחילו ורכילו קבורים בליבות החיים. עכשיו, מסתבר מדבריו, ארבעים שנות שתיקה לאחר אותו רעש, נפתח הבאגאז' של פנדורה, יוצאת הגוויה מארון-קיר ישן. "עלינ'קה עושה דוקטוראט ברמת-אביב, בליטרטורה. על מי, אדוני? חמישה ניחושים, כמו חמשת ברגי גלגל ג'יפ... כלום מבין פאנה קלינוב פירוש הדבר בשביל גורנישט ובוק שכמוני: גורנישט מרחוב יוזפה פינת מיודובה, קז'מיז'ה, קראקוב? לא רק שיש לי ילדה צברית עם חינוך כמו של ליידי, פנינקה, אלא פעם אחת באלפיים שנה יהיה דוקטור במשפחה..."

 

הוא עצר בדבריו, מתנשם בכבדות, ומחה זיעתו במיטפחת. פסק-הזמן נתארך לשתיקה מביכה, משום כך גם המשיך: "היא חוקרת עליך כל פרט, אדון קלינוב. אתמול, עם דמעות בעיניים, הביאה הביתה המון צילומי פוטוסטאט של יומן מישטרתי. ,אבא,' אמרה לי, 'תראה מה מצאתי פתאום ב'גנזים', ברחוב קפלן: חומר ישן מלפני ארבעים שנות אבק אבל 'סקופ' אמיתי. ביריון אחד, חלאת-אדם, פושטאק בשם ולאדק גומברוביץ', תיכנן התנקשות בסופר הגדול בשביל קורבה אחת, פולנית'..." הוא שאף בפראות גל-אוויר אל חזהו ותיכף הוסיף, כקודח: "ניסיתי, כמו חניוק, להרגיע אותה, אבל היא - אינתיפאדה שלמה. 'למה נתנו לגומברוביץ' הזה רק תקופת-הבראה בבית-סוהר? כדור-הרגעה של תשעה מילימטר הייתי נותנת לו, לינץ'. הלא קלינוב זה לא איש פרטי, זה תרבות ישראל, מונומנט, שמורת-טבע. לוא נפל לי אותו מתנקש לידיים ספק אם היה יוצא חי'... מאז, כבר שבעה ימים נטו אני מסתובב, אדון קלינוב, כמו כלב. מול המישרד המבריק שלך, מול המצפונצ'יק השמוציק שלי. אם היו לי כליות אז הייתי אומר: המוסר-כליות עושה לי יום-כיפור, מגיש לי קונטו. רק שאין לי כליות וגם זמן לא נשאר לי, מצאו אצלי, נעבעך, גידול... למה מסריח אצלי מהפה? למה יש לי בכיס בקבוק ויסקי. למה ויסקי? בשביל שיהיו לי ביצים להגיד לך, קלינוב: סליחה... מן ההם, הגרמנים, ג'נקויה בוז'ו, לא נבהלתי. ומזה: 'תסלח לי, קלינוב' ?  פחד-מוות, דער טויט שרעק... עכשיו, שהערב נכנס יום-כיפור, גם אני, זאת אומרת, נכנסתי. לקחתי אוויר ונשבעתי: היום מנקים את הדרעק מהלב. ירמיהו הורנונג חי אולי כמו פוץ, כמו וילדע חיה, אבל מה שתלוי בו, בשוואנץ הזקן ? הוא ימות, פאנה קלינוב, כמו מענטש. אם עכשיו אני רועד, ממש עושה במיכנסיים, זה לא מהפארקינסון-שמארקינסון, זה מהפחד שלא תסלח..."

 

קלינוב שלף ממגירת-שולחנו בקבוק "סמירנוף", הציג כוסותיים. "אסלח רק בתנאי," סח, וקו-אולטימאטום הדוק כמו נמתח בין שפתיו.

-"איזה תנאי?" שאל הורנונג, נכון לכל רע, כנחקר במרתף אינקוויזיציה.

-"תנאי אחד ויחיד," סינן קלינוב בשקט, פותח את פקק-הבקבוק.

-"אוקיי," נהם הורנונג, מובס, "מה התנאי?"

-"שתגיד לי כמו גבר אל גבר," קלינוב מזג את הדרינק באותה דייקנות בה כתב את ספריו.

-"מה להגיד?"

-"בעניין אותה שר'קה סגריר," שאל קלינוב, נינוח, "גם במיטה היא היתה דילטאנטית כזאת, או שרק בשירים?"

הורנונג ריווח בשתי אצבעות את מיפתח-צווארונו, שאף רוח, "לא יכול להשוות, אדון קלינוב," מילמל, "בשביל זה צריך להיות מומחה  ב ש נ י  המקצועות..."

 

 




מאמרים חדשים מומלצים: 

חשיבות היוגה לאיזון אורח חיים יושבני  -  מאת: מיכל פן מומחה
היתרונות של עיצוב בית בצורת L -  מאת: פיטר קלייזמר מומחה
לגלות, לטפח, להצליח: חשיבות מימוש פוטנציאל הכישרון לילדים עם צרכים מיוחדים -  מאת: עמית קניגשטיין מומחה
המדריך לניהול כלכלת משק בית עם טיפים ועצות לניהול תקציב -  מאת: נדב טל מומחה
חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים.. תחשבו שוב -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב