העולם לדעתי, לפני youtube ואחריו. (האמת, היא שזה גוגל, אך לא נכנס כרגע לדיון). תמיד היו סרטונים ב- youtube שנועדו להמחיש, להקצין, לעורר מודעות וכדומה.
לאחרונה, התופעה של הכנסת הצופים לחיים משפחתיים והפיכתם של ילדים לכוכבי סרטונים ברשת, היא תופעה שאיבדה כל פרופורציות.
לראות שני ילדים כאשר האחד שם את האצבע בתוך הפה של התינוק שנושך אותו, או ילדה שמנהלת תוכנית בישול מאולתרת מלמדת על תופעה. ילדים שהופכים במידה מסוימת לקורבנות חשיפה.
הדבר נכון גם להורים שמנהלים בלוגים וכותבים על תהליך הגמילה של ילדיהם ממוצץ, טיטולים או תהליך דיאטה שלא בידיעת הילדים. מרוב הרצון לכתוב, לשתף את הזולת נשכח דבר חשוב, מה לגבי ילדיך? איך הם יגדלו בידיעה שתהליך אישי שלהם נחלק עם כל כך הרבה אנשים?
מה זה אומר על ההורות בעידן השיתוף? מהו הגבול לשיתוף?
המציאות היום, שכל אירוע קטן שהילד עושה, כל שטות קטנה מיד חושבים ההורים איך לצלם "ולעשות כניסות" זה נורא. תופעת הפרסום, הסלביות בעבר הייתה יותר מוגבלת.
רעיון הדוגמנות לא התחבב על הרבה הורים, הפחד שהילד או הילד יאבדו את התמימות יהפכו לקורבן ניצול היה הגבול. אם כבר הייתה הסכמה, זה נעשה בצעדים זהירים.
היום, נראה שדווקא הגורם שהציב את הגבול, הוא מאבד את הגבול – כמובן לא כל ההורים הם כאלה. אך אלה, שממהרים לצלם, לתעד ולפרסם הם אלה שבעצמם הפכו את ילדיהם לקורבנות ניצול.
ייתכן ויהיו כאלה שרואים בתופעה כדבר לא מזיק. אך לעניות דעתי, כל דבר שלא נעשה בהסכמת הילד או מרצון הילד זה רע ולא טוב.
לעיתים, ההצלחה הפרסומית בטווח הקצר, יכולה לפגוע בעתיד. הורים תפקידם לתת עוגן, ביטחון, להגן מפני כל אותם איומים חיצוניים. אולם, כאשר מחליפים את תפקידם ולו לרגע קט יש טעם נפגם בתפקודם כהורים.
גם אם אתם רוצים לשתף בתהליך שיכול לסייע לאחרים, תמיד בדקו את עצמכם עד איפה הגבול לחציית מידע אינטימי. חשבו, האם אתם הייתם רוצים שילדכם בבלוגים שלהם או בסרטים שלהם יצלמו או יתעדו אירועים אינטימיים מחייכם?
איך אתם הייתם מקבלים את העובדה, שהרבה אנשים צופים בריב קולני, בפרצופים של יום לא טוב, בוקר לא רענן במיוחד?
