נוסטלגיה 

הנוסטלגיה היא מקל ההישענות של שבעי הימים. היא תומכת בהם בהילוכם האיטי, מרעננת את מחשבותיהם, מיפה את זיכרונותיהם, משובבת את נפשם.

אלמלא היא, היו ודאי שוקעים בהווה הלא מסעיר ובעתיד המדאיג והעלום. אלא שכמו מטרונית צעירה המיטיבה את פניה, סורקת את שערה, מזליפה רסיסי בושם על גופה, מהדקת את חיטוביה, וקורצת לעבר עצמה בראי, כך נוהגת בהם הנוסטלגיה.

היא פולה מעברם את המבוכות, מזקקת אותו מן הכישלונות, מזככת אותו מן החטאים, מבערת ממנו את האימות, משכיחה ממנו את הפחדים.

היא טורחת ליצור עבורם עבר שכולו יופי והוד, תפארת ועינוגים, תהילה והצלחות, שיאים של נחת ופסגות של אושר. בעת שהיא אוחזת בידם כדי להוליכם לשם, מוארות פניהם באור שאין שני לו וחיוך רחב נסוך על פניהם.

דומה שבכל צעד שיעשו לעבר עתידם, תכפה עליהם הנוסטלגיה ללכת שני צעדים לאחור, למען ייחם להם ככל שיעמיקו לחורף של חייהם.

אוהבת היא למתוח את קמטיהם, להשיב את בלוריותיהם, לחטב את גזרתם, להתפיח את שריריהם, לזקוף את חזם וליישר את גוום. את כל אלה צובעת היא בגווני טכניקולור עזים, גם כשהיא מחזירה אותם לימים בהם התנהלו חייהם בשחור ובלבן בלבד.

לעולם יחושו געגוע לעברם, שבעיניהם יהיה תמיד טוב יותר, עדין יותר, הוגן יותר, אנושי יותר, סלחני יותר, רוחש חמלה יותר, תחרותי פחות, טכנולוגי פחות, רובוטי-אוטומטי פחות מן ההוויה שבה חיים הם היום.

נוסטלגיה. טוב להם איתה וטוב לה בחברתם. לצעירים איננה דרושה עדיין. הם לועגים לה וממדרים אותה. עברם שלהם קרוב יותר ולא תמיד מעורר זיכרונות נעימים. עדיין חסר להם העומק הקרוי ניסיון חיים, שייתן להם בבוא היום את הכלי השנון הקרוי פרספקטיבה.

רק משיחלפו בחייהם כמה עשרות שנים, יתחילו לשחר לקרבתה, לתור אחר מקום מחבואה במחשבותיהם או בליבם, לחוש צורך להיאחז בה בלכתם שעונים על ימי קשישותם וזיקנתם.

 אין איש יודע מתי הומצאה וכיצד באה לעולם. אולי הגיעה יחד עם התקווה ושמא דווקא היא אחותה תאומתה.

אולי לכן אמרו האומרים שבישורת האחרונה של חייו עובר האדם מעידן בו יש עתיד גדול בעברו, לעידן בו יש עבר גדול בעתידו...

 או במילות הרטט המקפיא של "ונתנה תוקף":

"כי לא תחפוץ במות המת... ועד יום מותו תחכה לו... אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, משול כחרס הנשבר...כצל עובר וכענן כלה, כרוח נושבת, כאבק פורח, וכחלום יעוף..."

 יום כיפור, תשע"א