ציפיות 

הקהל ישב ולטש עיניים. חשתי נרגש. אחרי הכול נמצאים באולם כמה מאות אנשים המייחלים למוצא פי. חזותם העידה על גילם המתקדם. כל סימני הגיל ניכרו בהם:

הגברים עם השיער המאפיר והמלבין, הפדחת המתקרחת, הכרס המבצבצת מבעד לחגורה הרפויה, הידיים המגוידות, הקמטים המשורטטים בפנים המהורהרות, כתמים שפשטו בעור.

הנשים עם השיער הדליל שנצבע בגווני האופנה העכשווית, התכשיטים שהעידו על גילן של העונדות אותם, השיח הער אודות מצוקות הבריאות, המבט שכבר נשתרבבו בו רמזים של השלמה עם  הישורת האחרונה.

מוחי חישב במהירות את המתמטיקה של יושבי המקום: נמצאים כאן בסביבות 300 איש ואישה. הגיל הממוצע הוא לפחות 70, הווה אומר שממש ברגע זה מאכלס האולם 21,000 (!!!) שנים של חיי אדם. פשוט מדהים.

עיני סורקות את היושבים מולי. אינני יכול שלא לחשוב איזו מסה אדירה של חוויות ונפתולים, ייסורים ועונג, כאב והנאה, צער ואושר, יגון ונחת, ניצבת כאן, ממש לפני, כאילו נערמה בהדרגה במשך עשרות שנים עד שהתכנסה דווקא היום ממש באולם מקרי זה.

אני ממקד את מבטי ביושבי השולחן הראשון. ארבעה גברים וחמש נשים. משהו בחישוב הזוגיות נראה לי פגום. 'אולי אלמנה?' אני מהרהר ביני לביני. הם מנהלים ביניהם שיחה עירנית ואפילו נלהבת. אינני יכול לשמוע את הנאמר אבל הבעת הפנים ושפת הגוף מעידות על ההתרגשות. כל השיח מלווה בתנועות ידיים מהירות וצפופות.

'מה כבר יכול לרגש אותם כל כך?' מתגנבת שאלה לראשי, למרות שברור לי שאין סיכוי שאצליח לברר זאת. אני ממשיך לעקוב אחריהם. הם שקועים עמוק בשיחה ואינם מתעניינים כלל בנעשה סביבם... אני מחליט להניח להם ועובר הלאה.

ליד שולחן אחר יושב איש נשוא פנים. חבריו היושבים לצידו מפגינים יחס של יראת כבוד. 'כנראה היה בעל מעמד בכיר בשל תפקידו או מקצועו' אני מחליט בפסקנות. גם שם מתנהלת שיחה, אמנם נינוחה יותר, אבל בכל זאת מצליחה לרתק את כל יושבי השולחן. לפתע פורצים הכול בצחוק רם, ואני מבין שהמסובים היו קשובים לסיפור אנקדוטה טובה או הלצה מפולפלת...

הלאה. בירכתי האולם יושבים אלה שאיחרו להגיע או אותם שהעדיפו כל חייהם לשבת בנסיבות כאלה רחוק מבימת הכבוד או משולחנו של המרצה. אני מכיר אותם ממפגשי עם תלמידים בכל המסגרות ונוהג לחלק אותם בראשי בין "מעדיפי הקידמה" ובין "מעדיפי המרחק". ממקומי אני רואה ששם, עסוקים עדיין הקרואים בסיום שתיית הקפה ואכילת העוגה שהוגשו כתקרובת בכניסה לאולם.

אני מחליט לפתוח בדברי. מקיש באצבעי על המיקרופון, אומר בשקט "בוקר טוב" וממתין. שקט הדרגתי משתרר באולם. עדיין נשמעים פה ושם מלמולים ובצידם גערותיהם של אלה המנסים להסות את הפטפטנים האחרונים.

"אני מברך בברכת ברוכים הבאים את כל הנמצאים כאן", כך אני מנסה לשבור את הקרח של הדקות הראשונות. "היום נצא להרפתקה מיוחדת במינה". שוב משפט שנועד לגרות ולמקד את תשומת הלב. "ננסה לטייל יחד בשבילים המעניינים של הגיל המבוגר ולמצוא בהם ערוגות נסתרות של הנאה ויופי, ריחות מגרים של עניין ואתגר, פרחים רעננים של חוויות ונחת, משבי רוח של סקרנות ושמיים כחולים של תקווה ועתיד".

אני רואה את העיניים המתרוממות אלי. דממה מושלכת באולם. יש ניחוח חזק של ציפייה דרוכה באוויר. חשש מתגנב לליבי 'האם אינני מעורר בקהל ציפיות גבוהות מדי?'.

אני שב ומסתער על נושא ההרצאה. "היו ימים שבהם קראו לשנים המאוחרות של החיים 'זמן הדמדומים'. הכוונה הייתה לומר שבשנים אלה הולך ופוחת האור וחשיכה הולכת ומשתלטת על חייו של האדם המבוגר. נדמה לי שהגיעה השעה לגשת למתג הדמיוני ולהדליק בו את האור של ימי הקשישות והזיקנה. המחקרים החדשים מוכיחים בבירור שבתוך מרחב השנים שבין הפרישה מהעבודה ובין קץ החיים יכול האדם לעשות אין ספור דברים: להגשים חלומות, ליהנות, להתענג על משפחתו, להתנדב, לעסוק בתחביבים האהובים עליו, לכתוב זיכרונות, לטייל, ללמוד ולהשתלם, להיות מעורב בפעילות אירוטית ומינית, לקרוא להנאתו"...

עיני שוב בוחנות את הקהל. אני פוגש מולי שלל מבטים. מבט של עיניים כבויות שעייפו מן החיים, מבט של עיניים אדישות שאינן מגלות סקרנות כלפי החיים, מבט של עיניים

נבונות שכבר ראו הכול בחיים, מבט של עיניים מקוות התרות אחרי שביבים של שמחת חיים, מבט של עיניים קשישות שכבר השלימו עם התחנה אליה הגיעו בחיים...

"החיים המאוחרים משולים לשעוני החול" אני ממשיך בדברי, "ככל שחולפות השנים נותרים גרגרים מעטים יותר בחלקו העליון של השעון. במרוצת הזמן ייעלמו גם אלה שנותרו. לפיכך, ככל שמתמעטים הגרגרים, עולה לאין ערוך חשיבותו של כל אחד מהם. מכאן הכורח לתכנן בקפידה את ניצול הזמן ולהפיק מכל דקה שחולפת את מירב האושר, הנחת, ההנאה, הריגוש, השמחה.

כיצד עושים זאת בפועל? זוהי כבר שאלה מאד אישית. כל אחד וטעמו, איש איש ועדיפויותיו, כל אדם ואפשרויותיו. המשותף לכולם הוא בהכרה עד כמה חשוב להשקיע זמן ומחשבה בשאלה איך נשתמש בזמן העומד לרשותנו, והוא כבר אינו ניתן מלוא חופניים כמו שהיה בימי הנעורים"...

ההפסקה בדברי מכוונת. היא מיועדת לאפשר לנוכחים לקלוט את המסר ולהפנים אותו ובאותו זמן לתת לי מרווח קצר להתבוננות נוספת בקהל. אני שומע רחש של מלמולים. המעט שמגיע לאוזני מעיד על הסכמה ורצון לשמוע עוד. אצבעות בודדות מתרוממות כדי להציג שאלה ואני נענה ברצון.

"מה שאמרת, אדוני המרצה הוא חשוב מאד. אבל, קודם כל צריך האדם להיות בריא או לפחות מסוגל לתפקד ולבצע את תכניותיו. שנית, האושר הוא דבר יחסי. מישהו מאושר מכך שפקח את עיניו בבוקר ואינו זקוק למשהו נוסף. אחר רץ ממקום למקום, יומו מלא פעילויות, ובתוך תוכו הוא אומלל כיוון שאינו משלים עם קשישותו ועם ימיו המתקרבים לקיצם".

אינני יודע מה להשיב לשואל. אמירתו כל כך נכונה וקולעת, כאילו הפנים את התורה כולה על רגל אחת. אני מחייך אליו ואומר:

"תסכים אתי בוודאי שלשניהם חשובה התקווה. בלעדיה אנו מאבדים את רצון החיים ואת הכוח המניע אותנו לעשות דברים. לכן תרשה לי לתמצת את הרצאתי ולומר שהדבר החשוב ביותר בגיל המאוחר הוא להתמקד באותם דברים המפיחים בנו תקווה, המעודדים אותה ומעמיקים אותה בליבנו".

"מאה אחוז" הוא משיב לי בהתלהבות, "את זה אני מקבל בשתי ידיים".

אני אוסף את ניירותי ומנסה לסכם לעצמי את שהיה. 'אולי הצלחתי לגרום לכך שהתקווה תשכון במעונם. אם אכן כך – דייני!!!'