הזדהות או אמפתיה - זו השאלה! 

בתחילת לימודי בבית הספר לרפואה ע"ש סאקלר שבאוניברסיטת תל אביב, נשאלתי על ידי סטודנטית לרפואה שלמדה איתי - למה בחרתי ללמוד רפואה. עניתי לה שבחרתי במקצוע הרפואה בעיקר בשל העניין שבכך ולאור הצורך שלי בלימוד והתחדשות מתמדת והיכולת של מקצוע הרפואה לספק זאת. למשמע תשובתי היא הביעה פליאה ואף זעזוע ודחייה. היא לא הבינה איך בחירתי במקצוע לא נבעה מתוך רצוני לעזור לאנושות, ולאנשים החולים, אלא מתוך מניעים אנוכיים. מכיוון שאף פעם לא ניגשתי לתחרות מלכת היופי, ושלום עולמי אינו במסגרת שאיפותיי המיידיות, לא התרגשתי יותר מדי מתגובתה, אך כנראה שהאירוע השאיר בי את חותמו, וכעדות, אני עדיין זוכרת את תגובתה כבר 20 שנים. בסופה של שנת הלימודים הראשונה, תלמידה זו לא עמדה בקושי ובלחץ ופרשה מהלימודים. כנראה שמטרות אישיות הנובעות בעיקר מטובת הכלל, אינן מאפשרות לנו לעמוד במתחים אישיים ונפשיים שאינם קלים.

מחד אמנם היו הסיבות ההומניות או הפרקטיות לפנות לרפואה אך מאידך היו הלימודים עצמם. בית הספר לרפואה נקרא כך היות והוא אכן מזכיר מאוד בית ספר. בתחילת לימודי הרפואה נפגשים כ-90 סטודנטים צעירים החובשים את ספסל הלימודים חמישה ימים בשבוע משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהרים. מקבלים מערכת שעות, יושבים על הדשא בהפסקות, מקטרים, מרכלים, מתחברים ולומדים, לומדים, לומדים. רוב הסטודנטים גם מסיימים את לימודיהם כעבור שבע שנים ופונים לתחומי ההתמחות השונים. במסגרת לימודי הרפואה בתחילת שנות ה-90, הוקדשו 3.5 שנים פרה-קליניות ללימוד חומר תיאורטי בלבד כדוגמת: אנטומיה, ביוכימיה, היסטולוגיה של התא, פתולוגיה, פרמקולוגיה, פיזיולוגיה, מזהמים, וכיוצא בזה. בהמשך, הוקדשו עוד כשנתיים וחצי לרפואה עיונית וקלינית, שבהן נחשפנו במקביל ללימודים התיאורטיים גם לעבודה במחלקות הקליניות כדוגמת רפואה פנימית, רפואת ילדים, כירורגיה, גניקולוגיה, ועוד. במסגרת אותן שנים קליניות, המחלקה בה התקשיתי ביותר להתמודד הייתה דווקא המחלקה הפסיכיאטרית. הסיפורים האישיים והמשפחתיים הקשים שהושפעו ממחלה פסיכיאטרית שהתפרצה גרמו לי לקושי רב בהתמודדות. המחלה הפסיכיאטרית גרמה לפעמים לפירוק משפחות, הצריכה הורים להתמודד עם ילד מתבגר פסיכוטי, גרמה לילדים להתבייש באמם, ועוד סיפורים רבים וקשים, שגרמו לי קושי רב. ההזדהות שלי עם אותם מטופלים ובייחוד עם בני משפחתם חסרי הישע, גרמו לי להתרחק מרפואת הנפש במשך שנים רבות.

כמו בלימודי הפסיכיאטריה, כך גם במהלך הכשרתי הרפואית, ההזדהות שלי עם מטופלים קבעה את סדרי העדיפות שלי בבחירת מקצוע ההתמחות. לדוגמה, לאחר התמחותי ברפואה ילדים, שקלתי את תת ההתמחויות השונות, והתמחות באונקולוגית ילדים ירדה מיד מסדר היום, היות והזדהות עם ילדים חולי סרטן, שבחלקם אינם שורדים, הייתה קשה לי ביותר נפשית. במיוחד זכורה לי משפחה מההתמחות ברפואת ילדים, שילדם אובחן עם לויקמיה. בזמן מתן הבשורה הקשה להורים, האם פרצה בבכי תמרורים ועמה בכיתי גם אני.

בסופו של יום בחרתי בהתמחות נוספת בגנטיקה היות וחשבתי כי התמחות זו מאפשרת לי היכרות עם חולה לצורך אבחוני בלבד, אך אינה מערבת מעקב קליני ממושך אחריו. כמה טעיתי... כבר במהלך ההתמחות, אך עוד יותר לאחר קבלת תואר המומחה בגנטיקה ועם פתיחת הקליניקה לגנטיקה במבוגרים, ראיתי כי ההזדהות עדיין שולטת בנשמתי. בהיותי רופאה בכירה צעירה, בלטה מאוד ההזדהות בהתמודדות עם החולים. לקחתי ללב את סיפורי החולים, ואף הגדלתי לעשות כאשר אחת מהמטופלות הפכה בתום ההליך האבחוני לחברה קרובה. סיפוריהם של חולים מסוימים ליוו אותי על פני כל שעות היממה והטרידו את מנוחתי. סיפורם האישי, קשייהם היומיומיים והעול הפיזי והנפשי של מצבם עליהם ועל בני משפחתם, העיקו עלי וגבו מחיר לא קל.

כל אילו גרמו לי לבחון מחדש את הגדרת המילים הזדהות ואמפתיה. הגדרת המלה הזדהות בויקימלון הינה "חוויה של השתתפות ברגשות של אדם אחר, חוויה של אמת משותפת". לעומת זאת בהגדרת אמפתיה בויקיפדיה נכתב כי "לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. כלומר: "היכולת לחוש את הזולת מבלי לוותר על העצמי"".

הגבול הדק בין מטפל אמפתי למטפל מזדהה מרתק אותי כל פעם מחדש. יכולתי להבין ולתמוך בפציינט מצד אחד, אך גם לשמור על גבולותיי הנפשיים, הינה אתגר בלתי פוסק. היכולת שלי להיות אמפתית אך לא מזדהה, לשים את עצמי זמנית במקומו של הפציינט, אך לא להישאר במקום זה באופן קבוע - הינה התמודדות יום יומית. חלק מהכלים בהן אני נעזרת בהתמודדות זו הינם התמיכה ההדדית של אנשי הצוות במכון הגנטי, שמהווים אמצעי לפורקן רגשות אחד עם השני, ואם נהיה לגמרי כנים  - אחת כלפי השנייה, ואכן אנו נעזרות זו בזו על מנת לחלוק סיפורים קשים שבהם ההזדהות גברה ועומדת להכריע אותנו.

עם השנים חשבתי שלמדתי להיות אמפתית ולא להזדהות והרגשתי שאני מתחילה להיות מוגנת מבחינה נפשית ואישית. חשבתי שעם השנים והניסיון התבגרתי ולמדתי את הנוסחה המושלמת למטפל- להיות מטפל אמפתי שאינו מזדהה. האמת טפחה על פני כשהגיעה לאבחון במכון משפחה עם ילדים החשודים כחולים במחלה גנטית הגורמת לסרטנים חוזרים. מדובר במחלה אוטוזומלית דומיננטית, שבה קיום מוטציה אחת כבר יכולה לגרום להתפתחות התסמונת הגנטית והתפתחות ממאירויות במבוגרים. לאור העובדה כי מדובר במוטציה השכיחה באוכלוסיה האשכנזית, איתרע מזלם של בני המשפחה, ושני ההורים האשכנזים היו נשאים לאותה מוטציה. לשניים מילדיהם הופיעו תסמינים שכללו כתמים אופייניים על העור וגידולים אופייניים במעי הגס ובמוח בעשור השני לחייהם. שוב בלט הקושי שבהתמודדות עם מחלה קשה כל כך בילדים מתבגרים, עם משפחה המייסרת את עצמה על ביש המזל, ועם תחושת האחריות של ההורים כי הם אילו שהעבירו את המחלה לילדיהם. נוכחתי כי במקרי קיצון עדיין ההזדהות הינה חלק ממני. במקרים כאילו אוזלת היד של המטפלים ושל בני המשפחה אל מול הילדים החולים מתסכלת ביותר. שני הילדים החולים נפטרו ממחלתם ולשמחתנו הילדים האחרים, לא נשאו אף לא עותק אחד של הגן החולה. כל שנותר לנו היה לתמוך בהורים ברגעיהם הקשים ככל יכולתנו.

אכן, עם השנים אני רואה שיפור ביכולת שלי להישאר "בצד הנכון", להביע אמפתיה, אך לא להזדהות עד כדי אובדן הגבולות המפרידים ביני לבין הפציינט. אך בהיותנו בני אנוש מפתיעים אותנו מקרים מיוחדים ופציינטים מיוחדים ומטים את הכף. יתכן שדווקא "מוגבלות" זו שלנו המטפלים היא זו המייחדת אותנו ומאפשרת לנו להיות מטפלים אנושיים וטובים יותר.