ההצגה חייבת להימשך 

קריאתם של חותמי מכתב האמנים להחרים את ההופעות בהיכל התרבות החדש באריאל הינה אומללה ולא ראוייה. כעת, עומדת בפני הרשות המחוקקת ברירה אחת ויחידה - להפסיק את המימון הממלכתי של התיאטרות שיוצריהם מסרבים להופיע בעיר. במקרה דנן לא מדובר על יוזמה פופוליסטית גרידא כי אם בצעד חיוני שיסייע בהגדרת קו הגבול שעובר בין ביקורת לגיטימית ומקובלת לבין זו הפסולה והראוייה לגינוי. אחת ולתמיד.   

לא מעניין אותי מהי משנתם הפוליטית של החותמים, הקלפי הוא נחלתו הפרטית של כל אחד ואחת ואם יש להם ביקורת על מפעל ההתנחלויות הרי שהם מוזמנים להצביע לכל מי שמייצג את עמדתם ואף להפיץ הבשורה בקרב כל מקורוביהם - זוהי זכותם המלאה והלגיטימית.

בניגוד לכך, מצב בו מחזאי ואו אמן זה או אחר מקבל במישרין או בעקיפין סיוע כספי מהמדינה אך בה בעת מביע התנגדות עזה להופיע באריאל - עיר שבכל הסכם עתידי עם הפלסטינים, אם וכאשר ייחתם בימי חיינו, תהיה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל - אינו לגיטימי בעליל.

ביקורת לכשעצמה הינה חלק אינטגרלי מחייה של כל חברה דמוקרטית מפני שהיא מסייעת למדינה לתקן את דרכיה ולהתקדם אל עבר עתיד טוב יותר. יחד עם זאת ברור כי ישנן מחאות שחוצות את גבול הטעם הטוב והלגיטימי והמחאה האחרונה היא רק האבן האחרונה בשביל הארוך.   

כבר תקופה ארוכה מתמקדת תשומת הלב הציבורית בשיח האקדמי ובקריאתם של מרצים כאלה או אחרים המקבלים שכר מהאקדמיה, הווה אומר, מהמדינה שמתקצבת את המוסדות האקדמיים, להחרים את מדינת ישראל ואת האוניבריסטאות בהן הם עצמם מועסקים - זוהי צביעות שאין כדוגמתה מפני שבראשם של אף אחד מהאקדמאים הנכבדים לא עלתה ולו לרגע האפשרות לפרוש מתפקידם ולהמשיך להפיץ את משנתם כאנשים פרטיים ולא כנושאי תפקיד רשמי  - ולמה בעצם שתעלה?  הרי המשכורת והטייטל חשובים יותר מכל העקרונות בהם הם לכאורה מחזיקים.

מקרה נוסף שראוי לציינו הוא התמיכה בסרט עג'מי שנוצר בעידוד ממשלתי אך מייד עם הגעתו של הסרט לבמת האוסקר המכובדת - מצא לנכון הבמאי סכנדר קובטי להכריז קבל עם ועדה כי הוא אינו מייצג את ישראל. אך ראו מה הפלא, אילמלא היו נוספים לתקציב הסרט כשני מיליון שקלים - מכספי משלם המיסים הישראלי שבהם נכללים גם תושבי אריאל - הוא ודאי לא היה קורם עור וגידים. אומרים שאי-אפשר לרקוד על שתי החתונות - כנראה שאצל קובטי הכל אפשרי.  

ובחזרה לעניינינו, העיר אריאל קיימת כבר יותר מ-30 שנה, לפני 12 שנה הוענק לה סטטוס רשמי של עיר וכיום מתגוררים בה כ-19 אלף איש שעובדים ומפרנסים ביושר את משפחותיהם, ובקיצור, אריאל היא עיר ככל עיר אחרת בישראל ?  דין תל-אביב כדין אריאל. אשר על כן, ברור כי כל מי שמסרב להופיע בפני תושביה לא יכול להינות ממימון וסיוע של המדינה אשר רואה באריאל כעיר לכל דבר ועניין. יותר מכך, גם הרשות הפלסטינית וגם הממשל האמריקאי הכירו דה-פאקטו בכך שאריאל תישאר בריבונות ישראלית בכל הסכם עתידי - אולי מי מהחותמים יודע משהו שאבו-מאזן אובמה או נתניהו עוד יגלו. או שלא.

הצביעות וההתחסדות אוכלות כבר תקופה ארוכה כל חלקה טובה בשיח הציבורי הישראלי אך פעם אחר פעם ישנה קבוצה זו או אחרת שעושה ככל יכולתה על מנת להעלות על נס את נרטיב הכיבוש שהוא לדעתם שורש כל רע - יכול להיות שהם גם צודקים ולראייה השאיפה להגיע להסכם שיאפשר את הקמתן של שתי מדינות שיחיו זו לצד זו ולא זו בתוך זו - אך בה בעת קשה להעניק לטענותיהם את מלוא הכבוד הראוי מפני שקולם לא נשמע כל עת שהעיר שדרות או אשקלון סופגות מטחי קסאמים או כאשר גלעד שליט נמק בשבי החמאס זו השנה החמישית מבלי לקבל את הזכות הבסיסית של ביקור נציגי הצלב האדום - כשמגיעה העת להתייחס לדברים הללו - גם קולם וגם העט בה הם חותמים על עצומות כאלה או אחרות - יוצאים להפסקת צהריים.

לסיכום, על הרשות המחוקקת לייצר משוואה פשוטה ולשלול לאלתר מימון מכל סוג שהוא מיוצרים חותמי העצומה. מדינת ישראל לא דורשת נאמנות אבסולוטית נוסח מוסוליני (מציאות שאותה רבים מתעקשים לסלף) כי אם את מינימום ההתנהלות הנורמטיבית שמונעת מאיתנו להתארח בביתו של מישהו ולהינות מהכנסת האורחים שלו על כל מרכיביה אך בה בעת לגדף אותו ואת בני משפחתו בריש גלי.

כך או כך, ההצגה חייבת להימשך - עם או בלי המחרימים.