שבע עשרה מלאו לנער 

שבע עשרה מלאו לנער - מאת יורי גנקין

לפני 17 שנים הגיח לאוויר העולם תהליך השלום. מה שהתחיל בשיחות חשאיות בבירת נורבגיה הפך במהרה למדיניות הרשמית של ממשלת רבין שאף חתם ב-13.09.2010 על הסכם עקרונות עם מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, על מדשאות הבית הלבן. מטרת ההסכם הייתה כזכור להניח את התשתית הראשונית להסדר קבע שיאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות קבועים, לצדה של מדינת ישראל, תוך נטישת דרך הטרור והאלימות.

ונחשו מה? השבוע ציינו שבע עשרה שנים מאז אותו יום מכונן, רבין וערפאת  אמנם כבר אינם בין החיים אך גם כעת, בדיוק כמו בעבר, עושה רושם כי ההנהגה הפלסטינית עושה ככל יכולתה על מנת להתחמק מהמשימה כבדת המשקל שהוטלה עליה - להקים מדינה. חשוב לזכור כי מדינה היא לא רק פונקציה של פשרה טריטוריאלית זו או אחרת, כי אם בעיקר פונקציה של היכולת להקים  מוסדות מדינתיים ברי קיימא ובמבחן הזה נכשלת ההנהגה הפלסטינית פעם אחר פעם. מצד שני, קשה להיכשל כשלא באמת מנסים.

במקום להתרכז בבניית המדינה ובהנחת היסודות הראשונים שכה חיוניים לתהליך - כמו למשל מיסודן של 3 רשויות שלטון נפרדות ועצמאיות שיופקדו על פעילותה השוטפת של המדינה העתידית - העדיף ערפאת את דרך הטרור והאיבה שהובילה בתורה לתגובת שרשרת כאובה שבסופה נפתחה אינתיפדת אל-אקצה באוקטובר 2000. הסיבה לכך פשוטה - ערפאת הבין כבר מזמן כי ביום בו ינקוף אצבע בכדי לקדם את רווחתם של נתינו, וחס חלילה, שלא נדע, יפעל למען הקמתה של מדינה בה הם יוכלו לחיות בשלווה לצדה של ישראל - הרי שכל האמפטיה - וחשוב מכך - הסיוע המערבי לפלסטינים - ייעלמו כלא היו ונטל ההוכחה יפול כולו עליהם.

כל עוד המדינה הפלסטינית נמצאת בשלבי הקמה - כל תביעה - כל דרישה וכל תחינה היא בעיני רבים לגיטימיות כי הכובש הישראלי הרי מדכא באכזריות את שאיפותיהם של הפלסטינים להגדרה עצמית. היום שבו תהפוך המדינה הפלסטינית למציאות יהיה גם היום בו מנהיגי הרשות יאלצו לקחת אחריות על מעשיהם ולהוביל את נתיניהם לעתיד טוב יותר - נשמע מפחיד נכון? 

אז נכון, אבו-מאזן הוא לא ערפאת וסלאם פיאד עושה רושם של מנהיג רציני הנושף בעורפו של הבוס - אך גם השנה האחרונה הוכיחה כי בפועל - דבר לא השתנה. בחודש ספטמבר האחרון  החליטה ממשלת ישראל באופן תקדימי על הקפאת הבנייה בהתנחלויות - החלטה בעלת משמעויות פוליטיות רחבות היקף ואף על פי כן - בשטח - כמעט שלא נעשו מאמצים מצד ההנהגה הפלסטינית - לנצל את התקופה הזו בכדי לקדם התדיינות מכל סוג שהוא.

תחת זאת, רק בשבועות האחרונים ובטרם החלו בוושינגטון השיחות הישירות בין הצדדים - הכריז אבו-מאזן וטען כי מבחינתו המשך ההקפאה בהנתחלויות היא תנאי מקדים לכל משא ומתן באשר הוא. אובמה שכבר הבין את הטריק - מיהר להגיב באיום מרומז לכיוונו של אבו-מאזן פן יפרוש מהשיחות בטרם עת מחד, ובמקביל אותת גם לנתניהו כי מבחינת האמריקאים, ההמשך ההקפאה הוא הצעד הרצוי בעת הזו.     

הקמת מדינה אינו דבר של מה בכך - לשם כך נדרשים חזון, רצון ויכולת. שלושה אלמנטים משלימים שחייבים לדור בכפיפה אחת. במקרה הפלסטיני - גם אם יש חזון ארעי כלשהו - הרי ששני האלמנטים הנוספים לוקים בחסר ולא רק בגלל ההנתחלויות.

למאמרים ופוסטים נוספים - היכנסו לבלוג של יורי גנקין