מבוא לכידון (יארי ביפנית) באמנות הלחימה נינג'יצו 

כידון הוא כלי נשק שמאתגר יותר להסתירו בעת תנועה. אך אורכו והיבטים מיוחדים העשויים לאפיין אותו ניתנים בכל זאת לא להיות גלויים לידי היריבים. הכידונים יכולים להיות ארוכים מאד ולהגיע לשלושה מטר ואף יותר, וקצרים מאורך של מקל ארוך. מרבית סוגי הכידונים הם בסביבות האורך של מקל ארוך (6 אמות) ומתווספים להם הארכות של להבים בשני הקצוות.

המקל הארוך הוא בסיס חשוב לרכישת יכולת לחימה עם כידון. העובדה שבכידון יש גם חוד שדוקר וגם להב דורשת התייחסות מיוחדת בתרגול כפי שלמרות הדמיון הרב בין בוקן לחרב ממתכת אלו בכל זאת שני כלי נשק נפרדים.

ישנם שני סוגים עיקריים של כידון בנינג'יצו:
כידון רגיל שבקצהו האחד להב הדומה בצורתו לחץ אך גדול יותר וכולל להבים צידיים שניתן לחתוך עימם. בקצה השני של הכידון נהוג לעיתים קרובות לחבר חוד מתכת נוסף, כך שבכל סבסוב של הכידון מתקיים האיום של הנעיצה.
הסוג השני העיקרי הוא הקאמה יארי הכולל בנוסף גם שני להבים צידיים בצורה של חרמשים קטנים. גם כאן יש סוגים שונים.

אי אפשר לעבוד עם כידון בלי שתהיה תנועת גוף מלאה ושימוש מלא במכלול הגוף. ראשית כיוון שכידון אינו כלי קל. גוף הכידון עשוי מעץ חזק שיכול לשאת מכות מתנגשות של כידונים אחרים או חיתוכים של להבים מבלי להתפרק במכה הראשונה. שנית, במקרים רבים הכידון מחושק בטבעות ברזל לצורך חיזוק עמידותו וכן כדי להוסיף לאפקטיביות הקרבית שלו. שלישית, כלל לא פשוט להצליח לנעוץ כידון במרקם קשה. לשם כך צריך עוצמה וטכניקה. רביעית, במקרים רבים בעבר כידון שימש ללחימה כנגד שריון. הטכניקה הנכונה היתה לחדור באיזורים שהשריון לא היה עבה או בחיבורים והמרווחים בין חלקי השריון. בכל מקרה הנעיצה וההתגברות על ההגנות של היריב דרשה שהתנועה תהיה עם כל הגוף.

כדאי לא לשכוח שבעת לחימה ממושכת בשטח, לוחמים היו מתעייפים ומגיעים עד סף של אפיסת כוחות. לעיתים קרובות היה עליהם להמשיך להלחם או בגלל פקודה ממפקדיהם, או פשוט בגלל שהותקפו והיו בסכנת חיים. במצב שאתה עייף, אינך יכול לתפקד בהצלחה בלחימה אם אינך עובד עם כל הגוף.

ביפן, שימש הכידון את החיילים הרגליים, שהיו יחסית חסרי מיומנות והן את הסמוראים. היו בתי ספר לאמנויות לחימה שהתמקדו בכידון אך רוב בתי הספר היו כאלו שכידון היה אחד מהכלים שנלמדו בהם במידה זו או אחרת של העמקה.

היתרון בקרב של החיילים הפשוטים בעלי ההכשרה המינימאלית שצוידו בכידון היה מספרם. חיי אדם במיוחד אם האיש הוא איכר או חייל פשוט לא היו בעלי ערך רב ביפן לאורך מאות רבות. ניתן היה להשיג הכרעה בקרב מול סמוראי מאומן, המצויד בחרב, כאשר קבוצת לוחמים המצוידת בכידונים היתה תוקפת את הסמוראי ונעזרת ביתרון הטווח. כפל אורכו של הכידון לעומת החרב והתקיפה הבו זמנית היו עשויים להכריע לבסוף את היריב המיומן יותר תוך כדי כך שחלק מהחיילים נהרג או נפצע תוך כדי הקרב.

בנינג'יצו, לכידון לצד נגינטה וחרב וכלי לחימה קטנים היה לכידון משקל רב והוא היה נלמד ביסודיות. לוחם נינג'יצו היה עושה שימוש בכידון להגנה בסביבת החיים הקרובה למקום מגוריו. בקרבות שהתרחשו במקומות מרוחקים ושהיה קשה להעביר בצורה חשאית נשקים ארוכים כמו כידון או נגינטה, יכול היה לוחם הנינג'יצו להשתלט על כידון של חייל בגלל ההבדלים הניכרים ביכולת הלחימתית האישית או לאסוף את נשק שנשאר מונח בשדה המערכה ולהשתמש בו נקודתית.

שני נקודות חשובות מאד בלחימה עם כידון:
הראשונה ניצול אורכו ללחימה מטווח רחוק (בדומה לנגינטה). מעבר לרמת הבסיס של תפעול הכידון דרך עמידות המוצא ושיטות הכאה ונעיצה, לכידון יש אפקטיביות רבה בהשתלטות והכרעה של יריב באמצעות ריתוק ובריחים מרחוק ובעבודה מול מספר יריבים גם בהתגוננות מול תקיפה בו זמנית וגם כהתקפה בו זמנית או כמעט בו זמנית של יותר מיריב אחד.
הנקודה השניה היא היכולת לעבוד עם הכידון, גם כשהטווח נסגר, הן מיוזמת המחזיק בכידון והן מיוזמת היריב. היכולת ללמוד להמשיך להפיק ערך מהכידון כלפי היריב הספציפי כשהמרחק נסגר וגם כדי לעשות בו שימוש בעתיד המידי מול תוקפים נוספים דורשת יכולת להשתמש בכידון בטווח קצר בצורה אפקטיבית למרות גודלו.

לכידון, כמו למקל הארוך יש חשיבות גם בימינו הן מהבחינה הקרבית ובמיוחד מהבחינה המתודית והמתודולוגית מתוך מטרה להכשיר לוחמים ברמה גבוהה. לכן לימוד כידון ותרגול השימוש בו הם חלק בלתי נפרד מההכשרה הניתנת למתאמני הבוג'ין קאן.