סיכום ביניים פוליטי של 10 שנים האחרונות:
3 מערכות בחירות לכנסת.
4 ממשלות וראשי ממשלה.
6 שרי ביטחון.
7 שרי חינוך.
8 שרי אוצר!!! (סה"כ 10 קדנציות שונות כאשר ב-3 מתוכן כיהן נתניהו).
זוהי חלק מתמונת המצב העגומה של המצב השלטוני בעשור האחרון במדינת ישראל. גם הסתכלות לאחור בפרספקטיבה של 59 שנות עצמאות איננה משנה הרבה את הרושם של כאוס מוחלט המאפיין את המציאות הפוליטית-שלטונית במדינה, כמעט מראשית קיומה.
ראש ממשלה רודף ראש ממשלה, שר רודף שר, האחד הורס את מה שקודמו בנה והמערכת מתנהלת בתוך מבוכה ומבולקה המסכנת את עתידה של המדינה, לא רק כישות דמוקרטית - אלא גם את עצם קיומה כמדינה יהודית/ריבונית בלב מזרח תיכון עוין.
חשנו על בשרנו, בקיץ האחרון, את התוצאות האקוטיות של אחיזת שלטון, ברגע של אמת, ע"י מנהיגים נטולי יכולת ואחריות, אשר אחדים מהם הם תוצר ירוד ודהוי של שיטה פוליטית ישנה וארכאית שאבד עליה הקלח זה מכבר ואיננה רלוונטית עוד.
שיטת המשטר הישראלית הבסיסית גובשה בעת הקמת המדינה, ב-1948, ולמעשה כמעט ולא השתנתה מאז. השיטה מאופיינת בכשלים רבים שהמרכזיים בהם מצוינים להלן:
1) פיצול רב במערכת המפלגתית ועקב כך חוסר יציבות שלטונית כרוני.
(2 בחרים נקבעים ע"י מרכזי מפלגות או ע"י העומדים בראשם ונאמנותם בהתאם על חשבון הנאמנות לציבור הבוחרים הרחב. שיטות הפריימריז והוועדות המסדרות למינן קרבו אל חיק השררה תופעות מביכות כמו יחיאל חזן, ענבל גבריאלי, יורם מרציאנו, אסתרינה טרטמן ועוד רבים ו"טובים". קיום תהליכי בחירה נכונים ואישיים היה, קרוב לוודאי, חוסך מעם ישראל את ההיתקלות בנ"ל מעל בימת הכנסת.
3 ) תהליך קבלת החלטות המונע, במקרים רבים, ע"י שיקולים אישיים/כיתתיים לא ענייניים שלא לומר נגועים בשחיתות ובחוסר ניקיון כפיים.
4) הרשות המבצעת (ממשלה) והרשות המחוקקת (כנסת) שלובות אחת בשנייה באופן הפוגע קשות בתפקודן העצמאי של כל אחת מהן כמתבקש במשטר דמוקרטי תקין.
5) קשיי מממשל חמורים בהיעדרם של כלי עזר שלטוניים לקבלת החלטות ואי שימוש בכלים אלו כאשר הם קיימים.
6) ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת העסוקים יום ביומו במאבקי הישרדות פוליטיים, רקימת "קומבינות", תככים ושאר ירקות באופן המשאיר להם מעט זמן פנוי (אם בכלל) בכדי לקדם את הנושאים והסוגיות שלשמם הם נבחרו.
הכשלים דלהלן וחוסר היציבות הכרונית המאפיינים את המציאות הפוליטית במדינה מונעים את היווצרותה של מנהיגות אפקטיבית, שקולה ואחראית מחד וגורמים לשגשוגן של תופעות שלטוניות שליליות למכביר כמותן אנחנו חווים זו תקופה ארוכה מאידך (פרשיות שרון, אולמרט, הירשזון, עמותות ברק, שלמה בניזרי וכו' וכו.)
אז מה הפתרון?
אין ספק שיותר מתמיד נדרש כיום שינוי דרמטי ומעמיק בכל מבנה השלטון והממשל והכולל גם שינוי שיטת הבחירות בכדי להעלות את הדמוקרטיה הישראלית ועמה את המדינה כולה על דרך המלך. לדעתי, השינויים המבניים צריכים להתמקד בהשגת היעדים הבאים:
1) הגברת היציבות השלטונית והמוסדית ע"י עידוד יצירת גושים פוליטיים גדולים גם אם זה עלול לבוא על חשבון הייצוגיות של קבוצות מסוימות באוכלוסיה.
2) לתת לבוחר אפשרות לבחור את נבחריו במישרין, ללא גורם תיווך כמו מרכז מפלגה או ועדה מסדרת כזו או אחרת, מה שלמעשה יצור מחויבות בריאה וחיונית (אחריותיות Accountability) של הנבחרים כלפי שולחיהם לבית הנבחרים - קרי הציבור הרחב.
3) הפרדת רשויות מוחלטת בין הרשות המבצעת למחוקקת ומערכת עדינה של בלמים ואיזונים ביניהן בכדי למנוע שיתוק מערכות שלטוני מחד או התעצמות בלתי סבירה של אחד מהם מאידך.
4) הקניית סמכויות אפקטיביות לראש הרשות המבצעת, יהיה תוארו אשר יהיה, הן מבחינת מינוי שרים ואנשי ביצוע לפי מיטב רצונו ושיפוטו והן ביחס לסמכויות הניתנות לרשות המחוקקת, קרי הכנסת.
כאשר אני בוחן את רשימת המטרות הנ"ל הנדרשות בכדי ליצור מבנה שלטוני יציב, אפקטיבי ויעיל, המסקנה המתבקשת היא שמה שנדרש כיום בישראל הוא מעבר למשטר נשיאותי ולשיטת בחירות ישירה לבית הנבחרים.
שינויים אלו חייבים להיעשות בצורה חכמה ומושכלת באופן שיהיו חופפים את אופייה המיוחד של המדינה, תרבותה השלטונית ואת הכתוב במגילת העצמאות. בנוסף, בכדי לעוגנם ברבדים הבסיסיים והעמוקים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית יש ללוותם גם בחקיקת החוקה המתאימה.
