חד גדיא, ירמיה, ופסוק אחד מויקרא/ רחל הראל
למרות הכותרת, זה לא דיון על סוף בית ראשון או על תרבות ישראל. זה בסך הכל עוד דיון על אקטואליה. ואם ישאל השואל מה הקשר אקדים ואומר: אחריות אישית, ועדת וינוגרד ואופנען גוסס.
אחריות אישית:
מידי ערב אני צופה במהדורת החדשות, ומידי ערב אני שומעת על אשמים שמאשימים אשמים, שהואשמו על ידי אשמים אחרים. כמו בחד גדיא- זוהי נוסחא חוזרת שקשורה כמעט בכל אירוע חדשותי. כך הערב עד אמצע המהדורה המרכזית שיחקו במשחק החוטרא, הכלבא, השונרא ובעיקר- הגדיא הדמויות הבאות: ראש הממשלה ושר הביטחון מתחרים על מקום הגדיא, וטוענים כל אחד שהאחר הוא השונרא, אבל מסכימים כי הרמטכ"ל לשעבר הוא ללא ספק לפחות הכלבא אם לא החוטרא!
כך חיילי המילואים שהיכו מפגיני שמאל טוענים: אנחנו גדיא, לא שונרא! הכל בגלל הכלבא שלא מגבה את החיילים ולא מספק אמצעים לפיזור הפגנות! וגם החוטרא אשמה, כי אם הם היו מסייעים בפיזור הפגנות, לא הכל היה נופל על הכלבא, ואנו לא היינו נראים כשונרא למרות היותנו גדיא!
כך ארבעים שוטרים ממחוז לכיש שיצאו לחופשה והסתבכו בקטטה אחרי שמנעו מאדם את פרנסתו כשהם חונים את האוטובוס שלהם בכניסה למתקן שטיפת הרכב שבבעלותו. אבל הם, כמה מפתיע, טוענים שהם גדיא! ואף מילאו את דו"ח התלונה! ומי אשם? נו, זה ברור... הלא זהו נהג האוטובוס הידוע גם כחוטרא...
לו הייתי ממשיכה לצפות במהדורת החדשות, ולא קמה לכתוב את אשר על ליבי, היו לי לפחות עוד תריסר דוגמאות (אבל זה כבר שיר אחר).
ועדת וינוגרד:
הגדילו לעשות חברי הודעה שבחרו לפתוח את דו"ח הביניים בפסוק רב משמעות מספר ירמיה: "אל תבכו למת ואל תנדו לו בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיה, כ"ב, 10).
בפסוק הזה הם אמרו את כל מה שלא יכלו לומר בצורה פשוטה לתקשורת. כדי להבין את המשמעות העקיפה הזו, צריך להכיר את הרקע לדברי ירמיהו.
דברים אלה נכתבו בעקבות שנה גורלית ביהודה- 609 לפנה"ס. בשנה זו יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב במגידו כשנלחם לצד האימפריה האשורית במצרים. מנהיגי יהודה המליכו תחתיו את בנו יהואחז, אך לפרעה היו תוכניות אחרות. פרעה הגלה את יהואחז, והמליך במקומו את בנו האחר של יאשיהו- אליקים. את שמו הסב ליהויקים כדי להביע שליטה ואדנות, או במילים אחרות- שיהיה ברור מי העניק למלך יהודה את שמו ואת מעמדו, ולמי צריך להיות נאמן. תקופה זו אופיינה באי ודאות, משום שעם החלשות האימפריה האשורית נאבקו מצרים ובבל על מקומה, ולא היה ברור מי תהיה האימפריה הבאה.
בפסוק 10 אומר ירמיה אל תבכו לזה שמת בקרב, כי דרכם של מלכים למות בקרב. תבכו להולך- ליהואחז שיצא לגלות, כי משם לא ישוב עוד! ורוצה לומר- המכה שחטפה יהודה עם מות יאשיהו היא כזאת שלא מתאוששים ממנה, ולכן יהואחז לא יזכה לחזור הנה (ואולי גם לא יהיה לו לאן לחזור?)
אם חושבים על הפסוק הזה בהקשר של מלחמת לבנון השנייה, אי אפשר שלא ללקות בחרדה. "אל תבכו למת" רומזים חברי הועדה, כי דרכם של לוחמים למות בקרב עוד מימי המקרא, אבל למה הם רומזים כשהם אומרים: " בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד "? האם לחיילים החטופים? האם זוהי הבעת יאוש הדומה לזו של הנביא שחווה את החורבן? עורר בי מחשבה רבה תלמידי אור ששאל האם יתכן שדברי ירמיהו הם אכן נבואה, והוא התכוון להיום? מה דעתכם?
ועוד בפרק הזה, הנביא יוצא כנגד יהויקים, מלך יהודה. הוא אומר: "הוי בנה ביתו בלא צדק" ומזכיר לי פרשה אקטואלית הקשורה במנהיג ובבתים, וכדי לחזק את תחושותיי מוסיף ואומר: "האמר אבנה לי בית מדות ועליות מרוחים". עוד הוא אומר בקטע: "בברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו" ואני חושבת על עובדי מועצות מקומיות שנאבקו חודשים כדי שיוכלו לקבל את שכרם, ומגדיל הנביא לעשות בפאתוס של סוף דברי הביקורת: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות". על בצע ושפיכת דם נקי אני לא אדבר, אבל על עושק יש לי לא מעט לומר, כי אחרי הכל, אני מורה. אבל בעצם זה אומר הכל, לא?
אופנוען גוסס
בספר ויקרא בפרק י"ט, ישנו קובץ של כללים שמטרתם להפוך את החברה לטובה יותר. שם תמצאו כללים כמו: "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך". בין כל אלה כתוב גם: "ל?א ת?ע?מ?ד ע?ל-ד??ם ר?ע?ך?". אני תוהה- האם כדי שאנו כחברה נשמור על הכללים האנושיים הבסיסיים, צריך להדפיס אותם על סטיקר? אולי אם הפסוק הזה היה כתוב מעל הפגוש של הרכב מלפנים, אנשים היו עוצרים לעזור לאופנוען הגוסס?
למרות הכותרת, זה לא דיון על סוף בית ראשון או על תרבות ישראל. זה בסך הכל עוד דיון על אקטואליה. ואם ישאל השואל מה הקשר אקדים ואומר: אחריות אישית, ועדת וינוגרד ואופנען גוסס.
אחריות אישית:
מידי ערב אני צופה במהדורת החדשות, ומידי ערב אני שומעת על אשמים שמאשימים אשמים, שהואשמו על ידי אשמים אחרים. כמו בחד גדיא- זוהי נוסחא חוזרת שקשורה כמעט בכל אירוע חדשותי. כך הערב עד אמצע המהדורה המרכזית שיחקו במשחק החוטרא, הכלבא, השונרא ובעיקר- הגדיא הדמויות הבאות: ראש הממשלה ושר הביטחון מתחרים על מקום הגדיא, וטוענים כל אחד שהאחר הוא השונרא, אבל מסכימים כי הרמטכ"ל לשעבר הוא ללא ספק לפחות הכלבא אם לא החוטרא!
כך חיילי המילואים שהיכו מפגיני שמאל טוענים: אנחנו גדיא, לא שונרא! הכל בגלל הכלבא שלא מגבה את החיילים ולא מספק אמצעים לפיזור הפגנות! וגם החוטרא אשמה, כי אם הם היו מסייעים בפיזור הפגנות, לא הכל היה נופל על הכלבא, ואנו לא היינו נראים כשונרא למרות היותנו גדיא!
כך ארבעים שוטרים ממחוז לכיש שיצאו לחופשה והסתבכו בקטטה אחרי שמנעו מאדם את פרנסתו כשהם חונים את האוטובוס שלהם בכניסה למתקן שטיפת הרכב שבבעלותו. אבל הם, כמה מפתיע, טוענים שהם גדיא! ואף מילאו את דו"ח התלונה! ומי אשם? נו, זה ברור... הלא זהו נהג האוטובוס הידוע גם כחוטרא...
לו הייתי ממשיכה לצפות במהדורת החדשות, ולא קמה לכתוב את אשר על ליבי, היו לי לפחות עוד תריסר דוגמאות (אבל זה כבר שיר אחר).
ועדת וינוגרד:
הגדילו לעשות חברי הודעה שבחרו לפתוח את דו"ח הביניים בפסוק רב משמעות מספר ירמיה: "אל תבכו למת ואל תנדו לו בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיה, כ"ב, 10).
בפסוק הזה הם אמרו את כל מה שלא יכלו לומר בצורה פשוטה לתקשורת. כדי להבין את המשמעות העקיפה הזו, צריך להכיר את הרקע לדברי ירמיהו.
דברים אלה נכתבו בעקבות שנה גורלית ביהודה- 609 לפנה"ס. בשנה זו יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב במגידו כשנלחם לצד האימפריה האשורית במצרים. מנהיגי יהודה המליכו תחתיו את בנו יהואחז, אך לפרעה היו תוכניות אחרות. פרעה הגלה את יהואחז, והמליך במקומו את בנו האחר של יאשיהו- אליקים. את שמו הסב ליהויקים כדי להביע שליטה ואדנות, או במילים אחרות- שיהיה ברור מי העניק למלך יהודה את שמו ואת מעמדו, ולמי צריך להיות נאמן. תקופה זו אופיינה באי ודאות, משום שעם החלשות האימפריה האשורית נאבקו מצרים ובבל על מקומה, ולא היה ברור מי תהיה האימפריה הבאה.
בפסוק 10 אומר ירמיה אל תבכו לזה שמת בקרב, כי דרכם של מלכים למות בקרב. תבכו להולך- ליהואחז שיצא לגלות, כי משם לא ישוב עוד! ורוצה לומר- המכה שחטפה יהודה עם מות יאשיהו היא כזאת שלא מתאוששים ממנה, ולכן יהואחז לא יזכה לחזור הנה (ואולי גם לא יהיה לו לאן לחזור?)
אם חושבים על הפסוק הזה בהקשר של מלחמת לבנון השנייה, אי אפשר שלא ללקות בחרדה. "אל תבכו למת" רומזים חברי הועדה, כי דרכם של לוחמים למות בקרב עוד מימי המקרא, אבל למה הם רומזים כשהם אומרים: " בכו בכו להלך כי לא ישוב עוד "? האם לחיילים החטופים? האם זוהי הבעת יאוש הדומה לזו של הנביא שחווה את החורבן? עורר בי מחשבה רבה תלמידי אור ששאל האם יתכן שדברי ירמיהו הם אכן נבואה, והוא התכוון להיום? מה דעתכם?
ועוד בפרק הזה, הנביא יוצא כנגד יהויקים, מלך יהודה. הוא אומר: "הוי בנה ביתו בלא צדק" ומזכיר לי פרשה אקטואלית הקשורה במנהיג ובבתים, וכדי לחזק את תחושותיי מוסיף ואומר: "האמר אבנה לי בית מדות ועליות מרוחים". עוד הוא אומר בקטע: "בברעהו יעבד חנם ופעלו לא יתן לו" ואני חושבת על עובדי מועצות מקומיות שנאבקו חודשים כדי שיוכלו לקבל את שכרם, ומגדיל הנביא לעשות בפאתוס של סוף דברי הביקורת: "כי אין עיניך ולבך כי אם על בצעך ועל דם הנקי לשפוך ועל העשק ועל המרוצה לעשות". על בצע ושפיכת דם נקי אני לא אדבר, אבל על עושק יש לי לא מעט לומר, כי אחרי הכל, אני מורה. אבל בעצם זה אומר הכל, לא?
אופנוען גוסס
בספר ויקרא בפרק י"ט, ישנו קובץ של כללים שמטרתם להפוך את החברה לטובה יותר. שם תמצאו כללים כמו: "לא תלך רכיל בעמיך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך". בין כל אלה כתוב גם: "ל?א ת?ע?מ?ד ע?ל-ד??ם ר?ע?ך?". אני תוהה- האם כדי שאנו כחברה נשמור על הכללים האנושיים הבסיסיים, צריך להדפיס אותם על סטיקר? אולי אם הפסוק הזה היה כתוב מעל הפגוש של הרכב מלפנים, אנשים היו עוצרים לעזור לאופנוען הגוסס?
