אנו מתגעגעים לנעורינו, לבריאותנו, ליופיינו, למרצנו. כל אלה אינם עוד כפי שהיו פעם.
גם לעברנו אנו מתגעגעים, לאחר שהשנים קישטו את פניו, העלימו את מגרעותיו והפכו אותו למשהו שלם ונכסף.
הגעגועים מציפים אותנו למקרא ידיעה בעיתון על מכר או חבר שהלך לעולמו, בעת שמתפרסם סיפור על אתר או חבל ארץ בו הרבינו לבקר, בעת הדפדוף באלבום התמונות המשפחתי...
אנו פוגשים באקראי חבר ילדות שלא ראינו שנים רבות, וחולקים פרץ של געגועים משותפים למה שהיה ואיננו עוד.
מי ידע לפענח את הצופן של געגוע? אותה צביטה הפורטת על מיתרי הלב, אותה כמיהה מכמירה הבוזקת שברי עננה על מחשבותינו, אותה תחושה בלתי נשלטת להיות במקום אחר או עם מישהו אחר.
בכל פרידה טמון זרע הגעגוע. הים הרחב הנפרד מגליו ההולכים אלי חוף, הרוח העזה הנפרדת מן המשבים הצפריריים של הבוקר, עצי היער והנוי הנפרדים מעליהם בבוא השלכת, המלחין שהגה וכתב תווים מליבו ונפרד מעליהם ביציאתם לרשות הרבים, הסופרים והמשוררים שניעורו בלילות לקריאתה של המוזה וחרטו אותיות ומילים על חלקתם של גיליונות הנייר וראו את פניני הגיגיהם פורשים כנף ומפליגים למרחקים,
האם הנפרדת מבנה החייל באשמורת הבוקר, הנערה המנופפת לאהובה מבעד לחלון הרכבת כשהוא נותר על הרציף...
תחילתו של הגעגוע בתחושה של החמצה. 'אילו רק יכולנו להספיק לשהות עת נוספת בחברתם של אלה שהלכו מאתנו, גם אם לזמן קצוב', או 'אילו היינו משכילים לקבל החלטה מזו שקיבלנו בשעתה', חושבים אנו לעצמנו. אחר כך גואה הגל המתפתח בתוכנו, צובר תאוצה וכוח ומסתער על חופי מחשבותינו הלא מוגנים. בקלות יתירה הוא כובש חלקות נרחבות ומציב בהן את דגליו, כאילו היו טריטוריות אויב שניגף.
בתחושה של הכנעה מדעת, מלווה ברגשי אשם, אנו מתירים לו לגעגוע לפעפע בתוכנו ולחרוט כתובות קעקע ברבדים רבים של הגיגינו ורגשותינו. לעיתים הוא מנצל את רפיוננו ומעמיק חדור לנפשנו עד כדי פציעה של ממש, המדממת ימים ארוכים עד הגלדתה.
אבל, במפתיע, אנו אוהבים את הגעגועים. הם משיבים אלינו קטעי זיכרונות ומראות נשכחים, הם מביאים לנחירינו ריחות דהויים, הם משיבים לאוזנינו צלילים עלומים, הם נותנים פורקן לחוויות שחווינו ואשר טרם הופנמו עד תומן, הם מציפים לתודעתנו שאלות בדבר 'אילו', 'האומנם', 'אולי', 'מדוע', 'מתי' וכיוצא באלה...
לפעמים נדמה שיש דמיון בין געגוע לעובר הנקלט ברחם אמו ומתחיל להתפתח. גם הגעגוע נשתל איך שהוא ומתי שהוא ברחם הנפשית שלנו, וטיפין טיפין גדל ומפתח לו חיים משלו.
לא פעם הוא מכתיב לנו מסלולי חשיבה, בונה כלובים לשרעפינו, מתווה עלילות לחלומותינו, מפעיל בשלט רחוק את עצבינו.
אוהב הוא להתהלך חופשי בגן החבוי בכל אחד מאתנו. הוא מיטיב להכיר את פרחיו וערוגותיו, את שתיליו ושביליו, את פינות הרוגע והמסתורין, את הגדר המקיפה אותו ואת שערי הכניסה והיציאה ממנו.
ברצותו מלטף הוא את העלים הירוקים שעל גבעולי זיכרונותינו ומשרה בנו תחושות של נועם והתרפקות. ברצותו מסעיר הוא את התפאורה, מאפיל את האורות ומערבל את הטובים והרעים שבחזיונותינו.
יחסים דו ערכיים מתנהלים בינינו ובין געגועינו. אנו אוהבים אותם ומוטרדים מהם, שוחרים את קרבתם ובורחים מפניהם, מתרפקים עליהם ומנסים להיחלץ מאחיזתם.
לא פעם אנו שואלים את נפשנו אם חפצה היא בהם ומופתעים מתשובתה החיובית.
ובאמת, מה יעשה האדם ללא געגוע?...
אברהם אלון, חובב כתיבה מנעוריו. כותב לעתים קרובות סיפורים קצרים, נובלות ומאמרים. פרסם רומן מקיף 'מריונטות', ועומד להוציא לאור ספר נוסף.
