ספר חדש: השירה - האימפריאליזם היפה
ומה הקשר בין שירה ערבית לפוליטיקה
נמרוד נוי
12/9/2010
"השירה היא כתובת קעקע החקוקה על גופותינו ונשמותינו / לא ניתן להסירה במים, בסבון, או בתרכיב כימי", כותב המשורר הסורי הגולה ניזאר קבאני בשירו 'השירה - האימפריאליזם היפה'.
ב- 30 באוגוסט השנה התקיים בבית "מרכז מורשת יהדות בבל" אשר באור יהודה, ערב שהוקדש להשקת ספרו של הדיפלומט, המזרחן ואיש משרד החוץ לשעבר, ושגרירה הראשון של ישראל באירלנד צבי גבאי, "השירה - האימפריאליזם היפה". הספר הוא אסופה של שירה ערבית מודרנית שנבחרה ותורגמה על ידי המחבר אשר צירף לשירים דברי רקע והסבר מלומדים שנכתבו על ידו.
את הערב המכובד והאיכותי הזה הנחה מספר הסיפורים יוסי אלפי. מרדכי בן-פורת יו"ר המרכז, נשא דברי ברכה ואחריו פרופ' שמואל מורה, זוכה פרס ישראל, דיבר על משמעות השירה הערבית. המשורר רוני סומק דיבר על הספר, והסופר אלי עמיר הצטרף למברכים. הערב הסתיים בקטעי קריאה מפיו של השחקן ששון גבאי, שהוא אחיו הצעיר של צבי (שניהם בני דודים של אשתי ד"ר תינה נוי). ומחבר הספר עצמו נשא דברי ברכה ותודה וסיכם את הערב. בין הדוברים נשמעו ברקע קטעי נגינה מאצבעותיו המיומנות של ויקטור עידה שפרטו על מיתרי הקאנון.
מרבית השירים שנבחרו על ידי צבי עוסקים בדברי ביקורת נוקבים על החברה הערבית, ובהתייחסות לקונפליקט עם המערב והמודרנה ומדינת ישראל. הבולט בין המשוררים שבאסופה זו הוא ניזאר קבאני. משורר סורי שחיי רוב ימיו בגלות, בבירות ובלונדון. לו מוקדשים כמחצית מדפי הספר. כן ניתן למצוא בין דפיו את שיריו של המשורר הפלסטינאי מחמוד דרוויש, המשורר הסורי אדוניס, שגם הוא נולד בסוריה אך התגורר בבירות, כמה שירים משירי אום כולת'ום ועוד.
בבחירת השירים רוצה צבי לומר לנו כי השירה בעולם הערבי ובתרבותו היא מרכיב כל כך יסודי עד שלא ניתן להבין את הערבים מבלי שמתוודעים לשירתם. "השירה הערבית היא, ללא ספק, הביטוי להבנת נפשם, רגשותיהם ומאווייהם האישיים והלאומיים של הערבים. היא המדיום הפופולרי והנפוץ ביותר בעולמם. היא נישאת במועדונים ובירידי שירה, באולמות הבידור ומעל גלי האתר ברחבי העולם הערבי", כותב צבי בפתח דברו של הספר. והמשורר קבאני מקבע מציאות זו במילותיו הנוקבות באופן הבא: "השירה היא כתובת קעקע החקוקה על גופותינו ונשמותינו / לא ניתן להסירה במים, בסבון, או בתרכיב כימי".
נדמה לי שהבחנתי בין שורות השירה הרבות, ואף באופן מפורש בתוכנן, כי מתקיימת לה בעולם הערבי כמיהה וגעגועים אדירים לגדולה שהיתה בעבר ואיננה עוד. חוסר היכולת הזאת להיפרד מתפארת העבר של כיבושי האיסלם הגדולים, והישגיו בתחומי התרבות השונים, ולהכיר במציאות האנושית הגלובלית החדשה בעולמנו, המחייבת את קיומם של תהליכי שינוי והסתגלות מרחיקי לכת, מייצרת לעלום הערבי דיסוננס מאוד חריף עם עצמו ועם העולם החיצוני לו.
"האומה הערבית איננה זקוקה לדברי שירה מרגיעים, למשככי כאבים לשוניים ולכדורי ואליום", כותב קבאני בשירו 'מתי תשתתקנה הציפורים'. לטענתו האומה הערבית זקוקה למשוררים "מתאבדים", שיכולים לחלצה מ"חצי השיתוק בו היא שרויה, המונע ממנה את התנועה, הראייה והמבט לעבר אופקי המאה העשרים ואחת". אך, קבאני עצמו שבוי בקסמי הרטוריקה השירית עד צוואר, מה שמונע ממנו להיחלץ מן המצב הקשה עליו הוא עצמו מצביע.
להלן שורות נבחרות מתוך שירו של קבאני 'השירה - האימפריאליזם היפה': "הערבים נכנעו לאימפריאליזם של השירה / יותר מאלף וחמש מאות שנה. / לא התקוממו נגדה, / לא נלחמו בה, / ולא התלוננו בפני מועצת הבטחון / או בפני בית הדין הבינלאומי. / היה זה אימפריאליזם יפה, מעודן, מענג ותרבותי. / פתחנו בפניה את בתינו, לבותינו, נשמותינו, / עד שהפכה לבעלת הבית ואנו לאורחים אצלה / ........ הערבי אינו יכול להסתיר את קשרי אהבתו לשירה, / היא נובעת מנקבוביות עורו, כמי התהום הנובעים מבטן האדמה. / היא ניגרת כזעה ממנו בימי הקיץ, ונוצרת בדמו יחד עם / הכדוריות הלבנות והאדומות / ........ הערבי לא יכול לסלק מעליו את אצטבות ספרי השירה, / כך הוא יחסל את זהותו / ........ הערבי מוקף בשירה מיום לידתו".
קבאני (אף שהיה לאחד ממבקריה החריפים של החברה הערבית) התנגד נמרצות לנירמול היחסים עם ישראל. הוא ראה בתופעה ויתור על הכבוד הערבי והשתלטות ישראלית על כל תחומי החיים בעולם הערבי, כולל החיים התרבותיים, כותב צבי גבאי. הנה, קבאני עצמו איננו יכול להיפרד מתפארת העבר, והכבוד השבטי הוא ערך עליון גם אצלו.
בשירו 'ביירות', המתייחס למלחמת האזרחים שהיתה בה, כותב קבאני את השורות הבאות: "בירות, שהיתה גדולה מהחרות עצמה...התפוצצה. / משום שהפריזה בהיצע יופיה, נשיותה, וגזרתה היפה, / באזור הנשלט בידי זכרים, תאווי מיניות / מנהגי ג'אהליות (בערות - התקופה שלפני האיסלם) ואיסור החינוך / שפכו עליה דלק ושרפו אותה בעודה בחיים...". ברור מעליו שמול תופעת דיכוי האישה בעולם הערבי (ראו את שירה של המשוררת הכוויתית סועאד אל סבאח 'אשה בצוואר בקבוק') נמצאים זכרים תאווי מיניות שלא באה על סיפוקה ומנהגי ג'אהליות. גם זו נקודה חשובה להסתכלות על הדברים. אך, תופעת הגברים הערביים תאווי הכבוד והמיניות השבטית הכבושה, החיים בעולם של פאנטזיה, יש לה השלכות מרחיקות לכת על המצב כולו ולא רק על מעמד האישה.
על הגעגועים לתפארת וגדולת העבר ניתן לקרוא בשורותיו אלו של קבאני, אשר נכתבו לאחר הפצצה ישראלית בשגגה ופגיעה בעשרות מתושבי כפר כנא בלבנון בשנת 1996, בשירו 'לבנון מטליאה את חורי הכבוד הערבי!!': "החרב הערבית, שהיו לה במלונינו תשעים ותשע שמות, / נעלמה מהשפה סופית. / .... החרב אשר כבשה ערים פותחת עתה את מעינו, / קברי ילדינו ומותן גאותנו. / החרב שנשאה מסר, הפיצה דת / וזרעה ביקום ידע, חכמה, מהפכה, תרבות, צדק וגבורה... נפגעה / משיתוק חלקי ובקשה מהצלב האדם הבינלאומי לציידה / בשתי משענות מלאכותיות".
בסופו של הערב המרגש והמיוחד הזה, בדברי התודה והסיכום שנשא צבי הוא הדגיש גם את מצבה של האישה בחברה הערבית ואמר, כי לא תהיה קדמה ולא מודרנה בעולם הערבי כל עוד האישה מדוכאת בה. הדגשה זו של צבי הובילוני ישירות אל סיקורת עיתונאית, שהתפרסמה לפני כחצי שנה במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, מאת המזרחן עמנואל סיוון לספרו של בריאן ויטאקר - עיתונאי בריטי שלמד שפה וספרות ערבית באוניברסיטה האמריקאית של קהיר, והיה ברוב שנות התשעים כתב ה"גרדיאן" במצרים - "מה באמת השתבש במזרח התיכון".
בניגוד לפועלו ולכתביו של המזרחן הנודע ומומחה האיסלאם ברנרד לואיס, שעסק בהכללות היסטוריות גרופות, כותב סיוון, ויטאקר מתרכז בהסתכלות מפורטת באופן שבו פועלות חברות ערביות מעיראק עד מרוקו - ביחסי הגומלין בין שליט לנשלטים, בין בני החברה לבין עצמם, ושסעים על פי גיל, מגדר, עדה דתית, מעמד חברתי כלכלי וכו'.
דרך הסתכלות על מאפייני התא המשפחתי בחברה הערבית גוזר מחבר הספר מספר יסודות המשפיעים על החברה כולה ועל הפוליטיקה ומסבירים את השיבוש בו מצוי כיום העולם הערבי. מסקנתו העיקרית היא שהדמוקרטיה בעולם הערבי היא פתרון שטחי ופורמלי. אין כיום בחברה הערבית את אותם ערכים ומרכיבים המאפשרים לקיים חיים דמוקרטיים אמתיים, ודבר זה נגזר מן המסורת של התא המשפחתי.
הלקח העיקרי שהפקתי מדברים אלו הוא שאפשר להרחיק לכת בהבנה ובניתוח של החברה הערבית גם מבלי שעוסקים באופן ישיר בדת האיסלם ובהכללות היסטוריות גורפות. זו הבחנה מאוד חשובה. דבר זה מאפשר לנו להגיע לתובנות מעניינות וטובות על החברה הערבית, ועל התהליכים האזוריים והעולמיים הקשורים בה, גם מבלי שאנו בקיאים לעומק ביסודות האיסלם. והשירה הערבית היא כמובן מדיום אדיר המאפשר לנו לעשות כן.
