סיפור קטן ''משלנו''... 

אינני צבר, נולדתי בסוריה. לא גדלתי על סיפורי גבורה ולא היכרתי (בילדותי) אף חייל או גיבור ישראלי. רק כשהיגעתי לארץ, היתוודעתי "לנוף" הישראלי החדש הזה - באיחור קצת. כן, באיחור; זוהי התחושה.
ובכל זאת, יש לי סיפור קטן על גיבור וגיבורה, יהודים סורים שהיכרתי, ואבקש לשתפכם בו היום, יום הזיכרון. [המאמר נכתב במקור ביום הזיכרון, 2003]

הייתי בן כעשר. בוקר אחד, אני רואה אנשים שמתאספים אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת שבג'מילייה, בחלב. קבוצות קבוצות , מדברים מתלחשים, פרצופים עם הבעה רצינית קשה דיכאונית... הבנתי שמשהו קרה! משהו קרה בקהילה... אני זוכר איך הישחלתי את ראשי בתוך אחת הקבוצות ע"מ להבין מה קרה. מסתבר שהיום בבוקר, מישהו, מוסלם אחד, אדוק, הגיע אל פתח הבית של משפחת "קצב", דפק על הדלת, בעל הבית פתח לו, וקיבל ממנו כדור או יותר, ומת על המקום. אפילו לא לקחו אותו לבית חולים. סיבת הרצח: היות הנרצח יהודי, והיות הרוצח מוסלם אדוק "שהדם עלה לו לראש", זה מה שהבנתי. היה לנרצח אני זוכר שלושה ילדים קטנים, ואישה צעירה. אני חושב ששמו היה שלמה אך לא בטוח - כן היה ממשפחת קצב.

החליטו המתאספים והמתלחשים בבית הכנסת על מספר צעדים: קודם כל אין בית ספר, לא פותחים את בית הספר. היו הרבה שצעקו משהו... שלא נעביר את זה הפעם! שחייבים לעשות משהו בנידון. הייו חבר'ה צעירים שביקשו הפגנה ויהיה מה שיהיה... הצעתם הבלתי הגיונית (מי שחי בסוריה יכול להבין מדוע...) והבלתי מובנת התקבלה מיד ע"י הכל פה אחד! גדולים וצעירים ומבוגרים ורציניים ומפוכחים כאחד. אמרו והתחילו בו במקום לעבוד על תוכנית פעולה, בקול רם, כולם שומעים - לא היה שום זר כולנו יהודים, אפילו לא חששו מנוכחותינו, הילדים...

התוכנית היתה לנצל את מסע ההלוויה, ובמקום לבוא עם הארון מבית הנפטר ישר אל בית הכנסת, לקחת דרך אחרת ולפנות אל עבר בניין המוכאבראת (המודיעין - אימת הכל...), אם מישהו מאנשי המוכבראת ישאל לפשר העניין, נגיד לו שאנו מנסים לתת למנוח קצת יותר דרך, יותר כבוד, כי הוא מת נרצח... נמשיך בתוכניתנו עד שנגיע פיזית לבניין המוכבראת ומשם על כל אחד ינסה ולעלות לבניין על מנת להרוס את כל מה שניתן ולצעוק! זהו! זוהי התוכנית הגאונית. להרוס ולצעוק. לא הייתה הגבלת משתתפים - נהפוך: היתה הנחייה שכל אחד יביא את כל בני ביתו ואפילו הילדים ולבטח גם הנשים.

והתוכנית יצאה לדרך. בצהרים. לא נשאר יהודי בביתו, מילד עד גדול, כולנו יצאנו אחרי הארון בצעקות (רצחוהו כי הוא יהודי!) וכל הרחוב פערו פה: יהודים? צועקים? באמצע חלב? לא ידעו איך לבלוע את "ההפתעה"... היגענו כחמישים מטר מבניין המודיעין המפחיד, ושמה התעשתו אנשי המודיעין וביקשונו לחזור אחורה לכיוון בית הכנסת. בקשתם נדחתה על ידינו, כן! אמרנו למוכאבראת לא! הם התחילו להרביץ למי שבא ליד, במיוחד לאנשים הנושאים את הארון ומנסים להתקדם איתו בריצה אל עבר הבניין... לא יודע למה כל כך רצינו להגיע אל בניין מפקדת המוכבראת, וכאילו מחכה לנו שם הגואל... לציין, אנשי המודיעין המופתעים לא הצליחו לעצור בעדינו, למרות המכות האלימות... הם גם לא התכוננו למצב אבסורדי כזה... הפגנה? יהודים?!

בשלב מסויים, אנשי המוכבראת החליפו אסטראטגיה, והחליטו להוציא את הארון מידינו אולי זה יעזור, אולי זה יוריד את להט הנפשות... ואכן הם הוציאו את הארון בכוח ולקחו אותו לאי-שם, וגם זה לא עזר; הם נחלו כישלון צורם כי זה עשה בידיוק ההפך... הלהיט את הייצרים וכבר לא היה איכפת לאף אחד מה יהיה...

בשלב הזה, אני רוצה להתמקד בסיפור קטן שקרה בבניין המוכבראת עצמו.

הארון כאמור נחטף והוחרם ע"י אנשי המוכבראת, הם התחילו להכות במפגינים באכזריות, ולעצור את מי שבא ליד. ובכל זאת, היתה קבוצה שהצליחה לעבור את כל זה "ולצלוח" אל תוך בניין מפקדת המוכבראת - המטרה שסומנה מהתחלה. בראש הקבוצה הזאת, הלכה אישה אמיצה ויפת תואר, שמה טונה גינדי, כבת ארבעים ומשהו, בעלת גרון חזק במיוחד... היא הגיעה עד הקומה השלישית בבניין ההוא עם החברה שהצליחו להגיע איתה למעלה, ועיקר עבודתם ומשימתם היתה לעלות עד הקומה האחרונה ולצעוק: יהודי נהרג כי הוא יהודי...

בשלב מסויים מישהו מאנשי המודיעין שלח יד "לא תמימה" אל עבר המפגינה טונה גינדי, בתוך הבניין, ויוסי, אחי שהיה שם (בן כשש עשרה) קלט את התמונה הזאת - את שליחת היד הזאת... הדם כמו שאומרים עלה לו לראש ולא היסס: הוא הכניס בוקס בפרצוף המנייק בכל הכוח שעמד לרשותו, ופרצוף המנייק שתת דם... ועשרות אנשי מודיעין, אלו שראו את המחזה המבזה, התנפלו על הגבר בן השש עשרה, והפליאו בו מכות. הוא נעצר כמובן.

אחרי שנגמר הכל, אחה"צ, באו החבר'ה אל אבא והסבירו לו מה קרה ולמה יוסי נעצר... גם טונה גינדי באה אלינו ונשבעה, יוסי ייצא היום. אמרו לה את משוגעת! שאת תלכי "לדבר" בשבילו? את לא יודעת שאת כבר מסומנת אצלם...? אך היא היתה נחרצת; הוא עזר לה ולמעשה נעצר בגללה! שלא תעזור לו? שלא תעמוד לצידו? (אבי היה חולה לב ובמצב אנוש באותה תקופה).

היא אמרה ועשתה; אין אפס אצלה... הלכה וביקשה פגישה עם המפקד הראשי של מח' היהודים במוחבראת, וקיבלה. לאחר מכאן היא סיפרה לנו מה היה בפיה להגיד לו: אדוני הנכבד. אכן אני השתתפתי בהפגנה ואם תרצו תאסרו אותי... אבל קרה מה שקרה ובחור משלכם שלח יד אלי כאשר הייתי בתוך "הבית" שלכם... בתוך הבניין! והבחור יוסי שנמצא אצליכם ראה את זה ולא יכל לשתוק... האם היית אתה אדוני, עומד בשילוב ידיים אם היו עושים לביתך או לאחותך דבר דומה?

הוא השתכנע! ויוסי חזר איתה הביתה, עוד באותו יום. אני זוכר איך הוא חזר מבוייש... שאלנו אותו: מה עשו לך? הוא ענה כלום. אך הוא לא הלך כתמיד... וכאשר הוריד את החולצה ראינו מה עשו לו... עשו ועשו לבחור הצעיר המבוייש הרבה. ישנם אפילו מכות בלתי אנושייות...

והסיפור לא נגמר:

עברו שנים ויוסי ברח מסוריה, לבד, והגיע לישראל. בשנת 75 אני חושב. יש לנו בישראל עוד אח, שברח בגפו מסוריה עוד משנת 63, שמו שלמה. וכמובן, יוסי חבר לשלמה, ונהיו כבר שני אחים בארץ. יום אחד מראה שלמה ליוסי את השם שלו בכתבה של עיתון ידיעות אחרונות! ממהדורה ישנה... הוא מראה לו איך כל הסיפור שלו ושל טונה גינדי הופיע באותה תקופה בעיתון ישראלי, הוא דלף החוצה... אפילו מסוריה! מתוך חלב - או כמו שאנחנו אומרים: מאמצע חלב! כתוב שחור על גבי לבן: יוסי שבות נעצר והוכה, ובראש ההפגנה יצאה גב' טונה גינדי והרבה פרטים אחרים... שלמה, מספר, כאשר ראה את הידיעה בידיעות, לא האמין שמדובר ביוסי אחיו... יוסי שעזב אותו בן ארבע... אך הוא שמר את חתיכת העיתון... הוא לא תיכנן לבטח שייאמת את הידיעה עם יוסי בעצמו! ועדיין הסיפור לא נגמר:

ביום שבת שעבר, בשבוע שעבר, ישבתי בבית הכנסת על יד הבעל של ביתה של טונה גינדי. לא יודע למה ייצא לי להגיד לו את המשפט הבא: אתה יודע אלי? אני היכרתי את חמותך ז"ל (נפטרה בארץ בגיל חמישים לפני כמה שנים), ואני רוצה להגיד לך שהיא היתה אישה אמיצה. הוא (מעליית מרוקו) שמע אותי והוסיף משלו: אני יודע יא אלברט וכבר סיפרו לי את הכל... זאת ועוד: כאשר הגיעה לארץ, הוא מספר לי, אחרי מספר ימים, מגיע ראש הממשלה למעון העולים בכבודו ובעצמו; מר מנחם בגין. הוא ביקש לפגוש את טונה גינדי, חמתי, ללחוץ לה יד ולהכיר אותה. גם הוא שמע עליה ועל הסיפור הזה של ההפגנה. כאשר התחתנתי עם ביתה, הוסיף, מנחם בגין היה בביקור רשמי בארה"ב, והמברק שקיבלנו ממנו היה כן ומרגש: הוא הצטער באמת שלא יכל להיות נוכח בחתונתינו.

זהו סיפורי, או אם תרצו - סיפורינו האישי, של הקהילה החלבית הקטנה. טונה גינדי שלנו, היתה אישה יפה ואמיצה. היא זכתה להקבר בארץ שאהבה, וגם ללחוץ את יד ראש ממשלתה. יהי זכרה ברוך.


לזכר טונה גינדי ז"ל, היפה והאמיצה.
( נכתב ביום הזיכרון של שנת 2003 )