הדמוקרטיה מתה, תחי הדמוקרטיה 

11 אוקטובר 2010

הדמוקרטיה מתה, תחי הדמוקרטיה

מחציתה הראשונה של המאה העשרים העלתה לחיינו מושגים שילטונים אשר מפאת חדשנותם היחסית בחיי אומות העולם טיבעי הוא כי הואצלו באורח נוקשה, בילתי מתפשר ולעיתים קרובות מתעלם מצרכי הפרטים והציבורים המרכיבים את מדינות הלאום.

המדובר הוא בשיטות הכלכליות גרידא אשר הפכו למעשה לשיטות פוליטיות שלטוניות כגון השיטה הקומוניסטית והיפוכה, השיטה הקפיטליסטית.  ומהעבר השני, שיטת הממשל הטוטליטרית למול השיטה הדמוקרטית (על גווניה השונים).

מפאת שהשיטות הקומוניסטית והקפיטליסטית הבשילו ראשונות בסדר ההיסטורי הרי שניתן היה לעמוד על יתרונותיהן ומגרעותיהן מוקדם יותר מהשתים האחרונות.

בחלוקה גסה ניתן לאמר כי השיטה הקומוניסטית מעצם טבעה נידרשת לכינון שילטון טוטליטרי וזאת על מנת לכפות נוהלים כלכליים והתנהגותים הנובעים מהם, באשר ללא כפיה, לא ניתן היה לקיים משטר כלכלי ופוליטי קומוניסטי הנוגד את טבעם של בני האנוש.  ניתן להבין זאת בזהות האידאולוגית בין המשטר הקומוניסטי אשר גימד את זכויות הפרט והעצים זכויות הכלל דהיינו, המדינה הועמדה מעל הפרט ומכאן טיבעי הוא כי המשטר הטוטליטרי אשר צמח בברית המועצות, כוון גם הוא באורח טיבעי לעבר "זכויות" המדינה הנימצאות מעל זכויות הפרט.  ההתאמה כאן הינה הגיונית ומתבקשת בתנאי הסביבה המרקסיסטית-סוביטית כמצוין לעיל (למרות שאינה ולא היתה מעולם לרוחנו).

המשטר הקפיטליסטי במשתמע הינו היפוכו של המשטר הקומוניסטי.  משטר קפיטליסטי ללא זכויות אדם ופרט סבירות כגון זכות העיסוק, הביטוי, התנועה וצבירת רכוש פרטי תוך חשיפת המדינה לתחרות שווקי חוץ, אינו יכול להתקיים באשר הינו מבוסס על יזמות הפרטים ומכאן כי המשטר הדמוקרטי המעלה על נס את זכויות הפרט מתאים למשטר הכלכלי הקפיטליסטי ככפפה ליד ושניהם באו לעולם עוקבים יחדיו.

אנו נקצר כאן וניקבע כי שתי השיטות הללו במצב צבירתן הטהור ניכשלו לכשעצמן להטיב באורח רדיקלי ורציף עם כלל הציבור למרות שהשיטה הקפיטליסטית גילתה יתרונות ברורים ומדידים על פני השיטה הקומוניסטית אך גם זו ניכשלה כשיטה כלכלית העומדת בזכות עצמה לאורך זמן.  השיטה הקומוניסטית מעצם טיבעה גילתה את פניה המכוערות מוקדם יותר מאשר השיטה הקפיטליסטית הנידרשת לשלבים אבולוציונים כלכלים ארוכי טווח יותר על מנת להבשיל ולהיכשל בסופו של יום גם היא מהפן הציבורי, על פרטיו.

במאמרנו "הקפיטל-סוציאליזם" מתאריך 10 אוגוסט 2010, ולפניו במאמרנו "הקפיטליזם-הסוציאלי" מתאריך 19 אפריל 2009 ,  כבר עמדנו על כך כי שתי השיטות יחדיו, כאשר כל חלק מטפל בתחום אחר מחיינו הכלכלים והסוציאלים, אך שתיהן יחדיו, יוצרות צדק-מעטפת כלכלי ציבורי ומוסרי כלפי כלל האוכלוסיה באורח מאוזן, המביא לידי פריחה את יזמות הפרט, כשיטה כלכלית מועדפת בעולמנו של המאה העשרים ואחת ואילך.  אנו קראנו לשיטה מאוחדת זו "הקפיטל-סוציאליזם".  למעונינים בפרטים נוספים, המאמרים האמורים מצורפים בסיפא לכתבה.

מה חבל כי יצר ההרס הטבוע בבני אנוש נותן חותמו גם כאן.   פוליטיקאים שרלטנים, תאבי ממון ושררה מנצלים את תקציבי הרווחה במדינות הרווחה הקפיטליסטיות לשם עשית הון פוליטי אישי, הם "נותנים דגים לניזקקים במקום לספק החכות", קונים בכך את קולות הניצרכים, אך בכך מערערים את זכות הקיום של מדינת הרווחה.

גם כאן מאזני המדתיות שרירים וקיימים.  ככל שמדד השחיתות במדינת הלאום גבוה יותר כן חייב להצטמצם החלק "הסוציאליסטי" במשוואת "הקפיטל-סוציאליזם" דהיינו, שיטה כלכלית זו אינה עשויה מקשה אחת ויש להתאימה באורח דינמי לכל לאום בהתאם להתנהלותו החברתית הפנימית ותנאי סביבתו הגיאו-פוליטים.

סקירה דקדקנית יותר מלמדת כי אף "הדמוקרטיה האוטופית" אינה תואמת הטבע האנושי, באשר זו מביאה לחורבננו בסופו של יום ממש כפי שיטת הממשל הטוטליטרית-האבסולוטית. זו אף זו נוגדות את אופיינו אנושי.

כל דרדק ד'בית רבנן כבר מדקלם כיום את כשליה של השיטה הטוטליטרית והעדיפות המכרעת הקיימת בשיטה הדמוקרטית בחיינו. אך האם חלוקה סכמטית זו הינה נכונה?  אם השיטות הטוטליטריות, הנאצית והבולשביקית/קומוניסטית הראו סימני כשל ברור במחצית הראשונה של המאה העשרים, הרי השיטה "הדמוקרטית האוטופית" מראה סידקי כשל ניכרים בשלהי אותה המאה ואילך.  אנו נוהגים לצבוע-שחור שיטות כלכלה ושילטון אלו אך "בכל רע קיים גם טוב".  ללא השיטה הקומוניסטית לא היה מתחלק הרכוש והעושר הלאומי שניצבר בידי מעטים, בין הרבים הרעבים והעלובים הסובייטים.  ללא משטר הדיקטטורה הקומוניסטי לא היתה רוסיה הסובייטית מסוגלת להביס את הנאצים.  ללא הדיקטטורה הנאצית, לא יכולה היתה גרמניה של שנות השלושים למאה הקודמת להתרומם מאסון כלכלי אדיר ששטף את היבשת והפך מליוני גרמנים לעניים מרודים החיים בעוני מנוול בסוף שנות העשרים למאה הקודמת ותחילת שנות השלושים.

ומצידו השני של המתרס וכהתרסה למול משטרי האימים הטוטליטרים הקומוניסטי והנאצי, אנו יצרנו/אימצנו שיטה "דמוקרטית אוטופית" הבנויה על התזה כי "יצר לב האדם טוב מנעוריו" בעוד שההפך הוא הנכון, "יצר לב האדם רע מנעוריו"  ופירושו, כל פירצה קוראת לבן אנוש. 

במדה ואנו (הכוונה לרוב הסטטיסטי), יצורי האנוש נאתר פרצה אדמיניסטרטיבית-שילטונית אשר תאפשר לנו לקדם את מטרותנו, אם באורח חוקי ואם לאו, הרי שסוגיות מוסריות, התחשבות באחרים, תמיכה בחלשים וכדומה אינן כלל מהוות שיקול לנוכח השגת מאוויינו.  כאן בדיוק ניכשלת השיטה "הדמוקרטית האוטופית".  שיטה זו הינה "הפירצה הקוראת לגנב".  העצמת זכויות הפרט נתנה כוח עצום בידי שרלטנים, נוכלים, מושחתים, בוקעי סדקים חברתים, שוטמי מדינת הלאום, אנרכיסטים, ליסטים אידאולוגים, גנבים ושודדים וזאת כמובן על חשבון הציבור, המכיל כמובן בחובו את כלל הפרטים.  דהיינו, השיטה הדמוקרטית במתכונתה האוטופית פועלת בסופו של יום כנגד כל אחד ואחד מאיתנו וכולנו יחדיו, באשר הינה חסרה את קווי האיזון בין זכויות הפרט לזכויות הכלל.

כמה זכויות פרט לעומת זכויות הציבור?  הנוסחה היא לכאורה פשוטה.  יש להאציל זכויות הפרט עד אותו הגבול אשר בו זכויות הציבור מתחילות להיפגע בהתאם למדדים מוצקים כגון פגיעה כלכלית, חברתית, מדינית, ביטחונית וכדומה. זה הגבול בו עלינו לעצור ולדאוג לאיזון סביר, ככל הניתן (איזון מושלם הינו אך עוד אוטופיה).

גם הכלל של איזון נאות בין זכויות הפרט לציבור אינו מדוייק באשר אינו אקסיומטי-יציב אלא נע ונד מעלה ומטה בהתאם לתנאים סביבתיים המשתנים תדיר והיפים אך לזמנם.  ככל שהכוחות הפנימים ו/או חיצונים העמלים לקעקע את יסודות המדינה דהיינו, קיום הציבור בה, הינם גדולים ואקוטים יותר כך ייטו ויגברו זכויות הציבור (אמור – המדינה) ויאפילו יותר ויותר על זכויות הפרט וחוזר חלילה.  ככול שנתקרב למצב ההיפותטי-אוטופי של "וגר זאב עם כבש"  הרי הדעת נותנת כי יש לשנות את רף זכויות הפרט אשר יאפילו יותר ויותר על זכויות הציבור עד אותו גבול כאמור בהן זכויות הציבור על הפרטים המכילים אותו נימצאות בסכנת גלישה לעבר אנרכיה אזרחית, אשר מצידה פועלת סיבובית כנגד הפרטים עצמם.

אנו נוטים לטעות בהבנת בסיסה של התזה הדמוקרטית באשר אנו מלבישים שלמת "דמוקרטיה אוטופית" על מצבים גאו-פוליטים הרחוקים מהיות אוטופים וכך נוצר דיסוננס, חוסר התאמה ההולך וגובר, בהתאמה לתנאי הסביבה המתדרדרים, בין יכולתה של "הדמוקרטיה האוטופית" לשרוד בעולם שאינו מושלם.  ניתן לומר זאת גם בדרך אחרת, "בעולם מושלם אפשרית דמוקרטיה מושלמת" דהיינו, משייגור "זאב עם כבש" נוכל להתיר את חרצובות הכללים הנוקשים יותר של "הדמוקרטיה האזרחית" ולהאציל בתמורה את תקנות "הדמוקרטיה האוטופית".  מהאמור כאן ברי כי "דמוקרטיה אוטופית" כשמה כן היא, אוטופית ולהוותנו ולמצער סיכויה להתקיים ולשרוד הינם קלושים, אם בכלל.

לכן, הרי היא קביעת הקביעות, אכן כן, דמוקרטיה, אך שאלת השאלות היא, איזו דמוקרטיה.  לשם כך עלינו לבחון הנושא ללא התלהמות וצדקנות מזוייפת אלא בעינים מעשיות והוגנות לכל הצדדים המרכיבים את חיינו.

ממעוף הציפור, בהכללה גסה ופשטנית אך וודאי שמובנת לקורא, הרי ש"הדמוקרטיה האוטופית" באה להגן באורח בילתי מידתי, תוך הטיה לעבר זכויות הפרט בעוד שהדיקטטורה באה, אף היא באורח שאינו מידתי, להגן על זכויות המדינה (ושליטיה).  הפשטנות בהגדרה זו נובעת מכך שהדמוקרטיה מגינה בנוסף לפרט וזכויותיו, על ציבור המיעוטים בה, בעודה משלימה עוקבת אחר רצון הרוב.  מנגד, ציבור הפרטים תחת המשטר הדיקטטורי אינו מענינם של השליטים הטוטליטרים.  הם משתמשים במונח הערטילאי "טובת המדינה", בעוד אשר מכוונים לעיתים קרובות ל"טובת השליט או שליטי המדינה".  מכאן גם ברי כי בשלטון הטוטליטרי התזה הדמוקרטית הבסיסית "חיה ותן לחיות" תוך שקול-האיזון בין הזכויות השונות נחשבת למילה גסה.

עקרונות הדמוקרטיה, כל סוג דמוקרטיה אזרחית, מתגוננת, התקפית ואוטופית, משמעם כי עלינו לנהוג בנוסח האמור להיות ברי לכל: "היה קיצוני מול הקיצונים והיה מתון מול המתונים".  להוותנו ישנם אלו בינינו בעיקר חפרפרות האקדמיה, מערכת המשפט, החינוך והתקשורת, כמו גם ניבחרי הציבור השבויים ב"תקינות פוליטית" חלולה, ההופכים תדיר את סדר הדברים דהיינו, הללו נוהגים בנוסך: "היה מתון מול הקיצונים וקיצון למול המתונים".  במקומותינו ידועה הגדרה זו בנוסך: "רחמנים על אכזרים ואכזרים לרחמנים".

במערכת המשפט הנוכחית, קיימים גורמים המגינים יותר על זכויות הפושעים והאלימים ומתעלמים מזכויות הקורבנות.  התקשורת הישראל רכה וחנפה כלפי החמאס ומרצחי הפתח ובורשת בבוז את סבל הקורבנות היהודים וזכויותיהם (הן בתחומי הקו הירוק והן חוצה לו).  באקדמיה, מרצים תומכים בשוטמי ישראל ואנטישמים מובהקים המאשימים תדיר את ישראל בכל עוולה השוררת בעולמנו, כולל ההתחממות הגלובלית בעוד מאות אלפי מוסלמים ואחרים נירצחים על לא עוול בכפם ברחבי העולם.

הפלא ופלא, כל העיוות המנטלי והאינטלקטואלי לעיל מבוצע בשם הדמוקרטיה, "דמוקרטיה אוטופית" למי שעדיין לא הבין.  כפי שהשלטון הטוליטרי, קומוניסטי או 'נציונל-סוציאליסטי' נתן בידי קבוצת "עלית" את השלטון על המוני העם, כך בדיוק נימרץ נותנת ה"דמוקרטיה האוטופית" את השלטון הבילעדי והטוטליטרי בידי חונטות ואליטות בעיני עצמם על המוני העם.  מכאן גם יובן מדוע דבקות האליטות בכל מדינה ומדינה בעולם המערבי בעקרונות "הדמוקרטיה האוטופית" באשר באם ייסטו מן הקו לעבר "הדמוקרטיה האזרחית-מתגוננת", יהיה עליהם לוותר על מוקדי כח הנימצאים בידיהם ודבר זה הינו חילול הקודש לטעמם.

דוגמא נאותה לאמור במאמר זה משמשת התנגדותם של חברי אליטה (בעיני רוחם בלבד), לענין התוספת ל"חוק האזרחות" (נאמנות (הכרה ב-) למדינה יהודית ודמוקרטית), בכנותם אותו "גיזעני ופשיסטי" כאשר ביטויים אלו בהקשרם זה מעידים עד כמה אין בידי האומרים ולו מושג ירקרק-קלוש מהותה של הדמוקרטיה האזרחית (המתגוננת) מהי, לעומת השילטון הטוטליטרי-פשיסטי  אמירות אלו אפשר בהחלט כי מעידות על נטיות מתנשאות, פשיסטיות וגזעניות-צבועות החבויות באומריהן, תוך תלישות מהוויות עולם וארץ.

העובדה כי במבחן המעשה מנסרות אותן אליטות את ענף הלאום ובמשתמע מביאות בסופו של יום לחורבנו, אינו מענינן.  הללו כה שבויים בקונספציה  חד-סיטרית, כה כלואים בקופסתם האינטלקטואלית המעוותת, הללו כה שטופים באידאולוגיה מרקסיסטית משיחית מעוורת עינים ושכל, זו המביאתם לדיצה אובססיבית אליטיסטית לעבר שליטתם ב"ציבור הפלוואים ניבער הדעת", גם אם זו באה על חשבון שרידות הלאום. 

כאמור לא הלאום הוא מענינם אלא זכויות הפרט, ובמשתמע: זכויותיהם שלהם בלבד, באשר ממילא יכול לטעמם הלאום להתדרדר לשאול תחתיות.  גישה זו חופפת כמובן את הדרך המותווה על ידי אנשי "הסדר העולמי החדש" ו"הבנקאים הבינלאומי" המטפחים והמשתמשים באותן אליטות ואלו המדמים בנפשם כי הינם אליטות, "כאידיוטים מועילים", כמריונטות מונעות בחוטים בילתי ניראים לשם מימושה של תוכנית אב רחבה וגרנדיוזית מונים רבים.

מפאת היות הדמוקרטיה מטבעה שלטון הרוב ומפאת ש"כח הוא משחית וכוח אבסולוטי משחית באופן אבסולוטי", הרי שחייבת לעמוד בפני השילטון הדמוקרטי מערכת בלמים ואיזונים בילתי תלויה, אשר תכניס סדר והגיון בדחף למצער שאינו בר-ריסון בין בני אנוש לדכא את החלשים והכפופים.  שהרי האזרחים תחת השילטון הדמוקרטי, להלכה, נתונים בסחרחורת תמידית של קבוצות וגופים העולים לשלטון ואוכפים גחמותיהם על כלל הציבור, מפאת היותם הרוב הדמוקרטי.  תהליך זה אפשר שיחזור על עצמו מדי בחירות לכיוונים שונים. 

נדגים: ממשלת שמאל המחזירה שטחים לדעת וממשלת ימין הבאה לאחריה המבטלת את קביעות השמאל.  ממשלת חרדים המטילה תקנות על הציבור החילוני וממשלה חילונית המבטלת את תקנות ממשלת החרדים וכך הלאה לאין גבול.  ובכן הגבול אכן קיים והוא ניקרא "חוקה".  יותר מאשר אף במשטר הטוטליטרי אשר הסיכויים לכונן בו חוקה הינם ממילא אפסים, הרי המשטר הדמוקרטי חייב, אבל חייב כינון "חוקה בהסכמה" המהווה את מערכת הבלמים והאיזונים האוביקטיבים אשר אינם ישימים אך לגחמותיהם של קבוצות לחץ והשפעה מסוימות בלבד ולא,  בהעדר חוקה, משטר זה כמוהו כהזמנה לאנרכיה שילטונית ולעלית קבוצות המשרתות עצמן בלבד, אשר "לוקחות החוק בידיהן" באורח "חוקי" לכאורה, אך בילתי מוסרי ובר-שליטה וכמובן שאינו חוקתי, ועושות באזרחים כראות עיניהן.  האמור כאן וודאי מזכיר לרבים את הנעשה במקומותינו.

מהאמור לעיל ברי הוא כי כינון חוקה בהסכמה למדינת ישראל יהווה הכלי העיקרי לכינון שילטון יציב במקומותנו, שילטון הוגן, שלטון מאחד-עם.  גם התנגשות "החוקות" בין השלטון החילוני לבין זה הדתי (נאמן חוקת-האל מקדמת דנא ובדין), ניתנות ליישוב באורח נאור, מושכל ומוסכם.

על מנת להבין כי התאור לעיל הינו פשטני משהו הרי שעלינו לצלול אל אותן נקודות המשיק בהן שתי השיטות, "הקפיטליזם הסוציאלי" ו"הדמוקרטיה האזרחית המתגוננת" נוגעות זו בזו ומשלימות האחת את השניה.

הדברים יובנו יותר במדה ונכניס עוד גורם למשוואות לעיל והוא הדינמיקה ההכרחית בקיומה של כל שיטה שלטונית וחברתית וכאן כבר מסתבכים הדברים.

לשם כך עלינו להגדיר משוואות ייחוס מתמטיות לאותן יחסים כאשר בשלב שני עלינו לכמת את המשתנים המעורבים בתהליך.

לאחר שנגדיר את "מדד השחיתות הציבורי" ו"מדד שחיתות הפרטים" (מדד שחיתות הינו הגדרה כוללת למרכיבים רבים בתוכו), לצד "מדד הדמוקרטיה" (הנובע מהיחסיות שבין זכויות הפרט לציבור), נוכל להכניס סדר בתאוריות ואף לכמתן.  כמו כן עלינו להגדיר את "מדד שרידות הלאום", "מדד החוסן הלאומי", "מדד החוסן החברתי" ולזווגם במדדים לעיל. לנוחיות הנאמר נישתמש אך במונח "מדד השחיתות" להבהרת הנושא.

ומכאן, מדד הדמוקרטיה הינו התוצאה המתקבלת מהיחס שבין מדדי שחיתות הציבור לפרטים בו תוך שינוי איזוני בין זכויות הפרט לזכויות הציבור.  ומכאן, מדד-שחיתות-ציבורית עולה, מחייב העצמת החלק הקפיטליסטי, המהווה מרכיב מרכזי בעקרון "הקפיטליזם הסוציאלי" והמשתמע מכך הוא עליה בזכויות ויזמות הפרט במדד הדמוקרטי.  ומהצד הנגדי, מדד-שחיתות-פרטים עולה, מחייב העצמת חלקו הסוציאלי של עקרון "הקפיטליזם הסוציאלי" והמשתמע, עלינו להעצים את זכויות הציבור מעל זכויות הפרטים במסגרת המדד הדמוקרטי.

ומה באשר למצב בו שני מדדי השחיתות, הציבורי והפרטי (כפי הרווח במדינת ישראל), שניהם במגמת עליה?  ובכן כאן ניכנס משיק מדד הדמוקרטיה הבא לאזן אנומליה זו.  ולכן, מדד הדמוקרטיה חייב לפנות למגמת ירידה ( ופרושו, זכויות מופחתות הן לציבור והן לפרטיו).  כמובן שכל שינוי מחייב דיון בוועדות הכנסת וחקיקה תואמת.  כל הנאמר לעיל יפה גם לאיזונים הנידרשים עקב תנודות "מדד השרידות הלאומי.

נדגים הנאמר על קצה המזלג. לכל בר-בי-רב, גם אם אינו מעורה פוליטית אך חושיו טיבעיים ובריאים, ללא תלות בהשתיכותו הפוליטית, ברור למעלה מכל ספק כי תופעות של יהודים-ישראלים המשוטטים בעולם וקוראים להשמדתה או החרמתה של מדינת ישראל בעודם נהנים מעטיני השלטון והציבור אינה תקינה מוסרית, מנהלית ואפשר גם חוקית (במדה וניבחרינו היו ממלאים תפקידם).  תופעות אלו מעידות כי הדמוקרטיה שלנו, המתירה תופעות אלו בלא שמציבה עליהן סייגים, היא שאינה תקינה.  הדמוקרטיה שלנו הינה קלוקלת, מוכת סנוורים, מולכת באף אחר "חלילני המלין" שרלטנים "העושים מעשה זימרי ומקבלים שכר כפנחס".  הדמוקרטיה שלנו אינה דמוקרטיה, היא משולה ל"רפובליקת בננות" במבחן המעשה הסופי, היא ספוגה כל כולה בכאוס משתק.  כן, כך ניראית בסופו של יום "הדמוקרטיה האוטופית".  ומכאן, מצב זה מחייב שינוי איזוני במדד הדמוקרטיה (האזרחית-מתגוננת) אשר ישקף את רצון האזרחים לשרוד (באמצעות נציגיהם בכנסת) דהיינו העצמת זכויות הציבור והפחתת זכויות הפרטים באותו הציבור והבאת שני מדדים אלו לנקודת איזון אחרת.

בהעדר חוקה לישראל, נקל היה לבית המשפט העליון הישראלי לבצע פוטש משפטי-שילטוני (המהפכה המשפטית בנוסך: "הכל-שפיט"), לבטל את שילטון הריבון, הוא העם ונציגיו בכנסת ישראל ובכך להפוך דה-פקטו לשליט עליון יחיד על מדינת ישראל, שליט שאינו ניבחר על ידי העם אלא בוחר עצמו בידי אנשיו הוא ואינו חייב דין וחשבון לאיש.  שליט עם כל הסמכויות וללא קמצוץ של אחריות כלפי הציבור למעשיו.  אכן תאור זה כמו ונילקח משעור אזרחות העוסק במהות שלטון פשיסטי-טוטליטרי.  זה הינו שליט המקדם את "שילטון החוק" כמסווה נכלולי הממצב עצמו כשליט יחיד, באשר הרי הוא-הוא הממונה על "שילטון החוק".  בכך מגמד בית המשפט העליון את מהות 'מדינת החוק' ו'שלטון מדינת החוק' הדמוקרטית.

חוקה לישראל נידרשת על מנת למנוע שילטון עריצות, כל עריצות, תהיה זו עריצות טוטליטרית של שלטון יחיד, עריצות שלטון הממון, עריצות שלטון אליטות או כל תזוויג אפשרי בינהם.  בהעדר חוקה כל בר-בי-רב יכל להרים ראשו ולכפות עצמו וגחמותיו על הציבור באין מעצור באשר לא קיים המדד האוביקטיבי-החוקי המגולם בחוקה שימנעהו מכך.  מאידך-גיסא, חוקה הקפואה בעקרונותיה ואינה מאפשרת התאמה לצרכי המקום והזמן הינה נזקנית במדה שאינה פחותה מהעדר חוקה.

מכאן נהיר הוא הכיצד בית המשפט העליון בישראל הינו האחראי הראשי לרדיפה האובססיבית אחר העצמת שלטון האליטות על הדמוקרטיה האוטופית ומכאן על מדינת ישראל. במשתמע, לאור האמור לעיל, הרי הינו האחראי הראשי לקיעקועה של הדמוקרטיה שלנו וחמור יותר להרס הבסיס של קיום מדינת העם והלאום היהודי בארץ ישראל, בבחינת "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות" (אך מעוותות)". 

מה חבל כי אותם היושבים במושב הסומים הלזה אינם מסוגלים להתרומם מעל עצי היער המשפטי ולבחון בעינים אובייקטיביות את מהותה של הדמוקרטיה שלנו בהתנהלותה תוך אילוצים קיומים וגאופוליטים-אזורים.  הבנתם היתה ועדיין קצרה מלהשיג דמוקרטיה כהילכתה מהי וההבדלים המהותיים בין דמוקרטיה אוטופית לבין "דמוקרטיה אזרחית" או בפי העם "מתגוננת".  ברי הוא כי חוקה חייבת לבטא את היחסים שבין "מדד הדמוקרטיה" לבין מדדי "השחיתות הפרטית והציבורית" והשפעתם על התמהיל הפנימי של "הקפיטליזם הסוציאלי",  תוך שמאפשר קיום דינמיקה איזונית כאמור לעיל.

מה חבל כי ניבחרינו בכנסת מועלים בתפקידם עבורו ניבחרו, להגן על הציבור ומסגרת מדינת הלאום היהודית בארץ ישראל.  בידם הדבר, אך נושאי "תקינות פוליטית" ואימת בית המשפט העליון כה כבדה עליהם, כך שאינם מתפקדים, לאסונם של כולנו.  אנו ניתן להם את כל הגיבוי לניהול "דמוקרטיה אזרחית / מתגוננת" בארץ ישראל.  האם יעמדו הללו באתגר?

הערה:

ברי כי מפאת קוצר היריעה, עוסק המאמר אך ברבדים העליונים ביותר של מהות הדמוקרטיה ובמתכוון, ואינו גולש לפרטים באשר למהויות מרבדים נמוכים יותר של הנושא.  פרטים ומהויות אלו זכו ועדין זוכים להתיחסות פרטנית במאות ממאמרי המחבר בשנים החולפות.

קישורים:

http://www.global-report.com/aroll/a343292-הקפיטל-סוציאליזם

אהרון רול