13 אוקטובר 2010
כי בתחבולות תעצים מדינה
מזה זמן רב שמדיניותנו באשר לסיכסוך עם הפלשתינים, מקבלת צוויון שלילי, אמור נילעג. ישראל נטשה את "עקרון ההדדיות" והדבר מתנקם אנושות בכולנו.
החל מהסכם אוסלו הכישלוני, עבור דרך פינוי לבנון הכאוטי וכלה בגרוש גוש קטיף האסוני, ויתרה ישראל ללא כל תמורה, לא עמדה על עקרון ההדדיות ודירדרה את מצבנו לשאול תחתיות.
מדינת ישראל מאבדת את הלגיטימיות שלה מכמה סיבות שהאחת מהן ולא החשובה בהן הינה שינוי האסטרטגיה הערבית להשמדת מדינת ישראל. משימוש בכח והתלהמות "ערבית טיפוסית", פנו הם וחברו לשמאל הרדיקלי הישראלי והעולמי השולט בתקשורת, מערכות המשפט ובאקדמיה הישראלית והעולמית ומשתמשים באותם "אידיוטים מועילים" להכפשת ישראל ובהצלחה בילתי מבוטלת.
אך יותר מכל, מעמדה של מדינת ישראל בעולם הינו ניגזרת של התנהלותן של ממשלות ישראל מאז הסכם אוסלו הכישלוני ואילך. אכן, ישראל אינה צריכה להתעמת ללא תכלית עם מדינות העולם. מאידך-גיסא, ישראל חייבת לעמוד על עקרונותיה הקיומים בפני אומות העולם. חלק ניכבד מאובדן הלגיטימיות הישראלית כיום ובפרט מאז תחילת שנות האלפים נובע ממדיניות ישראלית שאינה הגיונית, אינה עיקבית ומתרפסת בראית העולם. ישראל אינה עומדת על עקרונותיה הקיומים והאסטרטגים, מזגזגת, מדברת בקולות שונים (ראה ערך השמאל הרדיקלי הישראלי שחבר לג'יהאד העולמי) ומציגה תמונה מסוכסכת חסרת כיוון. מדינות העולם רואות, מפנימות ומתנהלות מצידן בהתאם. שהרי, אם היהודים עצמם, על אותם סקטורים מקעקעי קיומם מבפנים, ועל מדינאיהם הבינונים והכושלים (מדינאי בינוטני/כושל הוא המקריב נכסינו, המוותר ללא תמורה), אינם מסוגלים למצער לעמוד על קיומו של עקרון ההדדיות דהיינו, לשמור על האינטרסים הקיומים שלנו, מכאן שאך טיבעי הוא כי איננו זכאים לתמיכת אומות העולם. כמה עוד זמן יוכלו "התנ"ך והשואה" לעמוד בחזית ההסברה לימיננו?
במסגרת זו, הקו שבו נוקט אביגדולר ליברמן שר חוצה של מדינת ישראל הוא נכון, הדרך בה נוקט הינה שגויה. בדיפלומטיה הבינלאומית הדרך, הצורה בה נאמרים הדברים משקלם אינו פחות ולעיתים אף עולה על תוכן הדברים. ניתן להפגין עמידה על עקרונות עם חיוך דיפלומטי תוך הנפת כוס השמפניה באלגנטיות מקובלת. וכי מי קבע כי אין אפשרות לנעוץ את "הסכין" ממש כפי שעושה ליברמן ובצדק, אך תוך שימוש באלגנטיות דיפלומטית תוך חיוך מתקתק?
שלש פעמים בקדנציה זו כבר טעה בנימין נתניהו באופן אומלל בגלותו חוסר הבנה לתנאים הגאו-פוליטים בה קיימת ישראל. שלש פעמים נקט נתניהו בצעדים חד צדדים לנוכח אויב שעושה לו בית ספר בהלכות המזרח. אין זאת מעניננו כי נילחץ על ידי אוהד האיסלם אובמה. היה עליו לעמוד בלחצים תוך שימוש מושכל בחוכמה דיפלומטית ומדינית (ראה להלן).
נתניהו ויתר בכך שהיכריז על "שתי מדינות לשני עמים" באורח חד צדדי וללא כל התניה. נתניהו הטיל הקפאת בניה ביו"ש באורח חד צדדי בלא שקיבל תמורה עבורנו. נתניהו עמד על "משא ומתן ללא תנאים מוקדמים" לנוכח תנאים מוקדמים של הצד השני. לאור כל אלו, סינדל נתניהו את ישראל באורח בעיתי. כמובן כי ייזום ההדדיות מחייב פתיחות ויצירתיות אך לכך בחרנו את מנהיגנו, הלא כן?
כמובן, יודעי ח"ן יצביעו על האילוצים והלחצים שבה היתה נתונה ישראל אשר הביאו להחלטות אומללות אלו, בדרך שנעשו. אך, במבחן המעשה, בסיומו של יום, החלטות אלו ניזקו קשות את מדיניותה ועמדתה של ישראל בעולם והשורה התחתונה היא הקובעת.
הכרזתו של נתניהו בכנסת בדבר עיסקת חליפין, הקפאת הבניה באיו"ש תמורת הכרת הפלסתינים במדינת ישראל הינו צעד בכיוון הנכון הגורס, "יתנו יקבלו, ניתן נקבל" אך זה נעשה מעט מדי ומאוחר וניראה יותר כענות חלושה, כתגובה מאוחרת ובדיעבד. הרי כבר נאמר, "איזה הוא חכם הרואה את הנולד".
הצהרתו מלפני כשנה ומחצה אודות "שתי מדינות לשני עמים" היתה שגויה מהפן הטקטי (למרות שהיתה נכונה אסטרטגית) ומשגה זה רודף אותנו עד היום. ממש כפי שההקפאה החד צדדית לעשרה חודשים היתה משגה טקטי אומלל (אנו התרענו על כך במאמרינו עם היוודע הכוונה לכך כחודש מוקדם יותר להטלת ההקפאה). במזרח התיכון (כמו גם במדיניות הבינלאומית), אין שולט ההגיון המערבי לכאורה: "אני מנצח אתה מנצח". באזרנו ובעיני רבים בעולמנו שולט ההגיון הגורס כי "אם אתה מוותר לי באורח חד צדדי, הרי שאתה אסקופה נירמסת, חלשלוש הזכאי לרמיסה חוזרת קשה יותר". מי שיראה בכך התנהלות של "קינדרגרטן" לא יהיה רחוק מהאמת, אך כאן אנו חיים. לא הצודק זוכה לצדק, החכם (אמור הפיקח) הוא שזוכה בו.
הכרזת "שתי המדינות לשני עמים" בפי נתניהו חייבת היתה להיות מלווה בהתניה (זהו כאמור חוק בל יעבור באזורנו), לגבי זכאותם של הפלשתינים למדינה משלהם במדה ותהיה "הכרה הדדית של הפלשתינים בקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אשר פירושה וויתור מוחלט על כל תביעות עתידיות הדדיות עם חתימת הסכם שלום". וכי מה הגיוני יותר מאשר לדרוש הדדיות מלאה בנושא קיומי כה רגיש? נתניהו היה מקבל נקודות זכות רבות בהנהגה ובציבוריות הישראלית והעולמית אם כך מכריז היה. הכרזתו זו של נתניהו זיכתה אותו (אותנו) בשתי טפיחות רגעיות על השכם ובזובור עולמי מתמשך ללא גבול משהוברר לכל כי נטש את עקרון ההדדיות. זהו מעשה שלא יעשה בראיית כל בר-בי-רב, כולל ידידינו במערב.
נתניהו גם טעה בכך כי הצהיר השכם והערב כי "מדינת ישראל תיכנס למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים" בעוד אשר אויבינו הפלסתינים חצרצו תנאים מוקדמים על כל גיבעה רמה ותחת כל שיח כמוש ובכך היציגו לנוכח העולם את "צידקתם" לכאורה ואת מדינת ישראל כסרבנית שלום "הזכאית" ללחץ מדיני ודיפלומטי עליה מצד כל מדינות העולם עקב "סרבנות השלום" שלה. דיברי נתניהו על שאיפתנו לשלום ניברשו כמובן בבוז הצידה.
הפלסתינים מצידם נוקטים בדרך השקר המתוחכם, האמונה עליהם מקדמת דנא באשר ליסודות הסכסוך באזורנו. הינם מעלים על נס את מחצית האמת בלבד (זכאותם למדינה, ללא הנסיבות הסובבות) וקונים בכך תמיכתו של עולם אשר חלקו אנטישמי (קרי אנטי-ישראלי) וחלקו נוח להאמין לשקריהם, באשר אינו אמון על דרכי הרמיה והמשא ומתן הערבים המתוחכמים..
לאור האמור לעיל, עדיין לא מאוחר מצד נתניהו להעמיד דברים על דיוקם ובנחרצות. עלינו לחצרץ "אכזבתנו מגישת הצד הפשתיני" עד היום בנושא המשא ומתן ובפרט בנושא ההכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. אנו נביע רצוננו בקיום שיחות קרבה לשלום עם הפלשתינים אך נעמוד על קיום שיחות אלו בתנאים הוגנים ושווים לשני הצדדים (הכרה ישראלית במדינה פלשתינית וסרוב להכרה פלסתינית במדינת העם היהודי אינם תנאים הוגנים ושווים ובנוסף, הינם בסיס לסחטנות פלשתינית). ומכאן, נכריז על כוונתנו ורצוננו להשעות את הצהרת "שתי מדינות לשני עמים" ולהתנותה בכך כי עד שהפלשתינים לא יצהירו בגלוי (באנגלית, בערבית ובעיברית), על נכונותם לדבוק בעקרון זה שפירושו (וכך יצהירו לפני חידוש השיחות), הכרה הדדית במדינה פלשתינית לפלשתינים ומדינה יהודית ליהודים החיות זו לצד זו.
על ישראל להצהיר כי ללא תנאי מוקדם עקרוני זה, המקובל עליה, הרי כל סיכוי להשגת הסדר הינו ביזבוז זמן, חלום באספמיה ויש להשעות את השיחות (כן להשעות את השיחות. כן, כך תכריז ישראל), עד לקבלת הצהרה משותפת ישראלית-פלסתינית בנושא.
לאחר שוך המהומה וגל יללות הגינוי הראשוני, תחלחל ההכרה בידי קובעי המדיניות הבינלאומים (ובעידודו של מסע הסברה אינטנסיבי בין מנהיגי האומות), בערכה הממשי של הצהרה זו לישראל ולמערב יחדיו. אין ספק כי גישה זו תסנדל הפלסתינים (ואותם אמריקנים, מעוזריהם המדינים), אל בין המצרים באשר תחשוף אותם כסרבני ונכלולי שלום המסרבים לגישה הגיונית ומקובלת בין מדינות, אויבות כידידות בעת שבתן למשא ומתן לשלום. כמו כן תעלה גישה זו את קרנה של ישראל בעולם באשר לראשונה מזה זמן רב תצטייר כנוקטת בקו הגיוני, עיקבי, מקובל ונכון, שאינו זגזגני להשגת הסכם שלום של אמת בין הניצים וכראש גשר הוגן ואמיתי לפשרה בין הניצים האיסלמיסטים למערב.
וכי ממה אנו חוששים? הרי בכל תרחיש אפשרי הפלשתינים לא יקבלו את תנאינו באשר אין בלבם כל כוונה לקבלם, לא אלו ולא כל תנאים אחרים ( ובאם יקבלום? מה טוב). שהרי ברי הוא כי כוונתם היא חיסולה של מדינת ישראל בכל אמצעי שהוא כולל חנק שיטתי ובשלבים כנעשה היום. גישה זו תסנדל גם את האמריקנים והאירופים באשר לא יוכלו לסתור את ההגיון שמאחוריה בלא שיציגו עצמם נילעגים ונוטים בלעדית לצד הפלסתיני דהיינו, היותם מתווכים בילתי הוגנים בין הניצים. ומכאן, נקיטת כיוון טקטי ואסטרטגי כניזכר לעיל, תעביר את היזמה לצד ישראל, תוציא את היוזמה העכשווית (השלילית) מידי הפלשתינים ותציג את הפלסתינים כפי שהינם דהיינו, סרבני שלום סידרתים, תוך שתעלה את קרנה של מדינת ישראל כנוקטת בקו הגיוני ומקובל.
לאלו בולסי המזון המהיר בינינו המצפים לשינוי מידי ודרסטי בגישת העולם כלפינו עם שינוי הקו לעיל, היו סבלנים, הבה ונרגיע. העולם בדרכו הוא אינטרסנטי, חנף, כבד, איטי והססן. צעד דרסטי, אפילו וניראה לשיטחים בינינו על פניו פרובוקטיבי, ייתפש כהגיוני וסביר לדעתו של האדם הממוצע במערב, יכול בהחלט להסב את גלגל הדה-לגיטימציה הסובב כיום נגדנו, לאיטו חזרה.
לאלו הרועדים כעלה נידף ברוח שמא נאבד את יחסינו הטובים עם ארצות הברית תרגיעו. ישראל מהווה במזרח התיכון נכס אסטרטגי חסר תחליף לארצות הברית כיום (למרות ועל אף חוסיין אובמה) ובקרוב למדי גם לקהילייה האירופית. גישה זו תלך ותעמיק ככל שיעצים הסחף והאיום השיעי באזורנו העולה במקביל לאיום האיסלמיסטי הגובר על קיומן של הדמוקרטיות המערביות. ומכאן שעלינו לצפות את שעתיד להתרחש מעבר לאופק. ממילא, התרחשויות "שלום אמת" חשובות באזורנו, למעט ההתעצמות האירנו-שיעית ועוזריהם, לא תקרנה בעתיד הקרוב ויטב לכולנו כי אכן לא תקרנה, עד שוך מלחמת התרבות האיסלמיסטית כנגד המערב.
בניגוד לחלושי ההסק בינינו, הרי שהזמן אכן כן משחק לידנו. כמובן, במדה וגורל ועתיד האומה והעם היהודי בארצו חשוב ויקר לאלו בינינו.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
