אני נמנה עם הרוב הדומם שנוהג במכוניתו הפרטית המרופטת, מקטר על מחירי הדלק, מצב הכבישים, התנהגות הנהגים ואורך הפקקים – וממעט לנהוג במכונית שכורה. למה? ככה. כי הרגילו אותנו לחשוב שהשכרת רכב בישראל יקרה ולא כדאית. אז אמרו.
אילו ערכתי חישוב מתמטי פשוט וחיברתי את עלויות הרישיון, הביטוח, האחזקה (הרכב שלי רואה מוסך יותר מאשר כביש), ועוד כמה מרכיבים שרק חשבים ורואי חשבון מדופלמים מבינים בהם - הייתי, כך אומרים הנ"ל, מגיע ככל הנראה לסכום הגבוה מעלות השכרת רכב בישראל (מחירי הדלק והביטוח זהים).
אז למה בכל זאת הפעמים היחידות בחיי שנסעתי ברכב שכור היו קשורות למוסך (רכב חלופי לכל תקופת בתיקון של הגרוטאה שלי) או לחברת הביטוח (רכב חלופי עד שתימצא הגרוטאה הגנובה שלי או שרידיה, מה שיקרה קודם) או לחברת הנסיעות (שהפנתה אותי לחברת השכרת רכב בישראל שנמצאת איתה ביחסי שיתוף פעולה עסקי, ובאמצעותה שכרתי רכב לטיול השנתי שלי בחו"ל).
בכל אחד מהסיטואציות הללו של השכרת רכב בישראל – צברתי לפחות חוויה אחת לא חיובית, בלשון המעטה...
לפני שנים רבות הייתי מעורב בתאונה שריסקה את הגרוטאה שלי. בזמן שהרכב שהה במוסך וחברת הביטוח הייתה עסוקה בלהעריך את כדאיות תיקונו (כמה שקיוויתי וציפיתי לטוטאל לוס) – קיבלתי רכב חלופי. נשלחתי לאחת מהחברות הידועות להשכרת רכב בישראל ושם נאלצתי לחתום על כל כך הרבה מסמכים מאיימים מטעם הביטוח (השתתפות עצמית וכולי), להפקיד ערבונות ופיקדונות, ומה לא? כמעט והחלטתי לוותר על כל העניין ולנסוע בתחבורה ציבורית בכל תקופת ההשבתה של המכונית שלי...
בסופו של דבר נכנעתי לייצר ולקחתי את הרכב השכור. תענוג גדול זה לא היה. הוא היה קטן, ללא מזגן, הילוכים ידניים, עם מגירה עמוסה בבדלי סיגריות (שלא לדבר על הריח שדבק בריפוד המרופט) ורצפה מאלה הניירות טואלט לאחר שימוש. בגועל נפש הממונע הזה נהגתי במשך כשבוע, עד שמרוב גועל נפש נתקעתי באחד הרמזורים ברכב שלפניי... השתתפות עצמית כבר אמרנו? חברת הביטוח לא ויתרה, החברה להשכרת רכב בישראל גבתה, והנה כך הכנסתי שני כלי רכב למוסך בתוך שבוע....
חלפו כמה שנים. אשתי ואני המראנו לשדה התעופה במינכן, שם קיבלנו את הרכב שהזמנו מראש באמצעות אחת החברות להשכרת רכב בישראל. בדוכן של החברה הבינלאומית שם היינו אמורים לקבל את הרכב, היה תור ארוך מאוד (הרוב של ישראלים, אלא מה?) כשהגענו לפקידה האדיבה אמרה לנו בצער שהרכב שהזמנו אזל (מקבוצה 2) אזל ובלית ברירה היא נאלצת לשדרג אותנו למיני-ואן מקבוצה 5, ללא תשלום, כמובן. קיבלנו מכונית חדשה, עם אפס קילומטרים, שבתחילה לא ידענו איך לחלץ אותה ממעצור היד שלה (הנדברקס). אחרי שבוע מדהים של נסיעה מהנה חזרנו לשדה התעופה במינכן. הערפל היה כה סמיך שבקושי יכולנו לראות את הכביש, וכך גם החמצנו את תחנת הדלק הסמוכה לשדה. החזרנו את הרכב עם טנק דלק ריק לחלוטין. אחרי כמה שבועות הבחנו בחשבון האשראי שלנו בחיוב מטעם חברה ההשכרה – 200 יורו בעבור טנק דלק שעולה בקושי 50 יורו. השתתפות עצמית כבר אמרנו? בחברה להשכרת רכב בישראל הסבירו לנו שאין מה לעשות, שחתמנו על מסמך שמסמיך את חברת ההשכרה הבינלאומית לחייב אותנו בעלות טנק הדלק בתעריף שייקבע לפי ראות עיניה, וכיוון שנגרמו להם הוצאות – היו צריכים לשלוח את אחד העובדים שלהם כדי לתדלק – נגזר עלינו לשאת בהוצאות הללו כפול שלוש.... כפרה עליהם! ואני, את הלקח שלי למדתי, ומאז אני לא ממתין לרגע האחרון כדי לתדלק בשדה התעופה. מי יודע? אולי ייגמר להם הבנזין דקה לפני בואי?
אביב יועצים המפתח שלך להצלחה! קידום בגוגל ייעוץ שיווקי
