פעמים רבות אנו נזכרים מאוחר מדי להגיש תביעה בגין נזקים - פיסיים או כלכליים - שנגרמו לנו על ידי גופים גדולים, חברות או אנשים פרטיים. הבעיה היא שכאשר נזכרים מאוחר מדי החוק קובע תקופת התיישנות שעם סיומה לא ניתן יהיה עוד להגיש תביעה - גם אם ברור הוא, על פניו, כי הדין והצדק לימין התובע. אז מה זה בעצם תקופת התיישנות, איך מגדיר אותה החוק, ומתי הוא נהיה גמיש?
כדאי לזכור שחיקוקים מסוימים קובעים תקופות התיישנות שונות מאלה הקבועות בחוק ההתיישנות ובפקודת הנזיקין. כך למשל לפי חוק האחריות למוצרים
פגומים תהא תקופת ההתיישנות בת שלוש שנים ולא תוגש תובענה לפיו אלא תוך עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן.
גם חוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח אם כי בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. חוק הגנת השכר קובע, מאידך, כי הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-הדין תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 יום מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם.
מירוץ ההתיישנות
על פי חוק, תקופת התיישנות של תביעה שאינה במקרקעין היא 7 שנים. מירוץ ההתיישנות מתחיל "ביום שבו נולדה עילת התביעה" . עם זאת, מוסיף החוק וקובע כי כאשר "נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכל למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
בתי-המשפט קבעו, כי "הגילוי שיש בו להשעות את מירוץ ההתיישנות נוגע לעובדות המשכללות את עילת התביעה, כשהיא בעיקרה נזק מותנה שיכלול קשר סיבתי בינו לבין המעשה או המחדל".
יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה בכך שהוא נעדר ביטוי פיסי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר הערכות נתונים רפואיים מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע.
כאשר מדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. איבחון המחלה, אגב, אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית. ייתכנו מקרים בהם ישנה אבחנה של המחלה, כשבמקביל טרם נקבע קשר בין המעשה או המחדל של המזיק.
עם זאת, החוק מציב קושי כאשר הוא קובע בפקודת הנזיקין , כי כאשר עילת התביעה היא עוולה שהנזק הוא אחד ממרכיביה, יחל מרוץ ההתיישנות ב"יום שבו נתגלה הנזק". במקרה זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. בתי-המשפט, כמו גם הספרות המקצועית, דנו רבות ביחס בין שני החיקוקים הסותרים ובשאלה האם גוברת הגבלת תקופת ההתיישנות לעשר שנים בכל מקרה.
לעניין זה נקבע כי פקודת הנזיקין אינה קובעת תקופת התיישנות עצמאית, במנותק מחוק ההתיישנות. מטרתה היא להציב מחסום אחרון להתיישנותן של תביעות במקרים שבהם התגלה הנזק לאחר התרחשותו, כך שגם אם התובע פעל בזהירות סבירה והוקנתה לו הזכות מכוח חוק ההתיישנות להגיש את תביעתו לאחר שבע שנים, עדיין אין בידו להגישה משחלפו עשר שנים מיום האירוע.
הפסיקה והספרות דנו רבות והתחבטו בשאלה אילו מהחיקוקים גובר על רעהו. נקבע כי חוק ההתיישנות לא בא "להיטיב את מצבו של התובע, שנזקו נתגלה לו באיחור", וכי תנאי סף להפעלתו הוא כי "אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי... חוק ההתיישנות".
הגישה הרווחת, שהפכה לבסוף להלכה המחייבת, קבעה כי ההסדר הקבוע בפקודת הנזיקין "קובע כלל השעיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה". לפיכך, ההלכה הרווחת היום, היא כי תחולת ההוראה הקבועה בפקודת הנזיקין אינה פרושה על רכיב הרשלנות שבעוולה, וממילא אין לחסום את עילת התביעה של התובע רק בגלל שחלפו יותר מעשר שנים מיום ביצוע העוולה.
במקרה שהיה קבע בית-המשפט, כי"למרות שהמערער חש בסימפטומים של המחלה סמוך לאחר התאונה ואף ציין בהזדמנויות שונות שהתופעות החלו סמוך לאחר התאונה, את אמת המידה בקביעת דרגת הוודאות המספקת לצורך הגשת תביעה יש לגזור מדרגת הוודאות המספיקה להוכחת התביעה".
עוד נקבע, כי את הדיבור 'נודעו לתובע' יש לפרש כידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות, שאם לא כן נמצא מעודדים הגשת תביעות שבסיסן העובדתי רעוע מחשש התיישנות. חשדות וסברות, נאמר, אין בהם כדי לבסס את יסוד הידיעה ודרגת 'הידיעה' העולה מהן אין לה אחיזה מספקת במציאות אשר הצדיקה הגשת תביעה באותו שלב.
במקרה נוסף נדחתה תביעה מחמת התיישנות, בין היתר, בשל הימנעות התובעת מבדיקת המצב העובדתי והמשפטי. שם נקבע כי כשם שהשכילה התובעת לברר את העובדות עובר להגשת התביעה יכולה וחייבת היתה, לעשות מאמץ לברר את העובדות מיד לאחר פטירת בעלה.
המחבר הינו עו"ד, חבר וועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי-הדין. תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.
www.rnc.co.il
www.rnc.co.il
