פרידה מהנוסטלגיה מאת: אילנה ויילר מתוך יומן שבועי לנשים 

בפרשת וירא כתוב: "וישכם אברהם בבוקר..." ואנו לומדות על כוחו ומשמעותו של מבט העיניים ומבט הלב הראשוני.
"והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום..." וגם: "והיו בעיניכם כחדשים."
מהתורה אנו לומדות על כוחו של "היום"  על כוח ההתחדשות היומיומית.
חלילה, אין אנו מתנכרות, לא משאירות מאחור וגם לא מתעלמות.
משאירות מאחור את הסממנים החיצוניים, את ההרגל שבדברים.
כי הטוב האמיתי, המהותי, הופך להיות חלק מאיתנו, נטמע בנו, ועמו אנו מתקדמות. אנחנו סך כל מאורעותינו וחוויותינו.
כאשר אנו נצמדות למאורעות העבר, אף אם היו אלה מאורעות חיוביים, הרי שהדבר מקשה עלינו לצעוד הלאה באופן מלא. חלק
מכוחות הנפש שלנו 'נשאר מאחור', וזהו פירושה ה'הוליסטי' של המילה 'נוסטלגיה'.
אך כשאנו נצמדות אל העבר ואין אנו יכולים לשחרר את הרע, את הזדהותנו עמו, הדבר מזיק ומשחית, כפי שנלמד מסיפורה של אשת
לוט.
הזדמנות השבוע: להשתחרר
כאשר אנחנו לא מסוגלות להיפרד ממשהו רע, אלא מאפשרות ליצר הרע לגרום לנו להביט לאחור שוב ושוב, נגרם לנפשנו נזק רב.
אירוע קשה נשאר חרוט, והנפש נשארת קשורה בו. הזיכרונות מכילים את המראות, את הקולות, את הריחות והטעמים, ואלה
נתקעים במערכת שלנו וחוסמים אותנו מהתקדמות והתחדשות.
הכול נצרב בנו ובגופנו עד לרמה של התא. משהו בנו קופא והופך לנציב מלח.
הנה הזמנה:
היפרדי מהעבר הכואב, ואם המצב מצריך עזרה מקצועית - פרגני לעצמך!
עוררי בתוכך השראה ומוטיבציה לשחרור, לפרידה.
הביטי קדימה כמו אברהם אבינו, מתוך שמחה והתחדשות לקראת כל יום חדש.
יום יבוא, בו גם המדע יוכיח שיש קשר הדוק בין פעולת העין ופעולת הלב, מבחינה ביולוגית ונוירולוגית.

כשניגשתי לכתוב על פרשה זו - מיד נמשך לבי אל סיפור העקדה. אך מי אני שאכתוב על ניסיונו הגדול של אברהם אבינו ע"ה?
אחזה בי חולשה, וביקשתי למצוא מבט על ניסיון אחר. כך מצאתי את סיפור המבט של אשת לוט.
בפרשה היא מוזכרת שלוש פעמים: לראשונה, כאשר המלאכים מאיצים בלוט לעזוב את סדום, ואומרים לו: "קום קח את-אשתך ואת-שתי בנתיך...";
בפעם השנייה: "ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וביד-אשתו וביד שתי בנתיו, בחמלת ה' עליו; ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר.";
ובשלישית, כאשר הם מוזהרים שלא להביט לאחור: "ותבט אשתו מאחריו; ותהי נציב מלח". (בראשית יט)
מהפכת סדום ועמורה והפיכת אשת לוט לנציב מלח הם אירועים כל כך דרמטיים, ניסיים ופלאיים, ואם הקב"ה "מגייס" כזה פלא, סימן
שעונשה של אשת לוט הוא בעל משמעות אדירה.
מה היה כל כך חמור במעשה?
בקונטקסט הסיפורי, לאחר תיאור מהפכת  סדום ועמורה, מעשה כזה אפילו מעורר הזדהות: מבט לאחור בזמן כזה נראה טבעי,
אינסטינקטיבי.
רש"י אומר: "במלח חטאה ובמלח לקתה", ומדגיש "במידה שאדם מודד בה מודדים לו. שאמר לה (לוט) תני מעט מלח לאורחים הללו.
אמרה לו אף המנהג הרע זה (לקבל בלחם ומלח) אתה בא להנהיג במקום הזה?"
וחז"ל מוסיפים: "כיוון שנכנסו (המלאכים לסדום) התחילה אשתו מריבה בו. אמרה לו אי לך לוט עכשיו ישמעו אנשי סדום בדבר
(שאתה מכניס אורחים) וידונונו להריגה."
בפרשת ציצית  מציינת התורה: "ולא-תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם..." והמדרש אומר: "עין רואה ולב חומד".
כלומר, נלמדת זיקה ברורה בין פעולות הלב והעין, והם כאיבר אחד. מכאן,  שהמבט שנתנה אשת לוט היה מבט של הלב.
אפשר לומר שמבטה, מבחינה אנרגטית, היה מבט של רשע וזדון, של עיוות, ולכן בהביטה לאחור היא 'נדבקה' באנרגיה הקשה של
הפיכת סדום, במראות הקשים. זה חלחל בה, נמסך בעצמותיה, וכמאמר האבן עזרא: "נשרפו עצמותיה בגופרית והיתה עם מלח", היא
הייתה בהזדהות טוטאלית, היא והמראות - חד הם.
בהביטה לאחור, איבדה אשת לוט בשנייה אחת את הזכות שהייתה לה בחמלת ה' עליה.
לביטוי 'להביט לאחור' יש משמעות סימבולית; יש בו חרטה וקושי להיפרד מהעבר. לכן מבטה של אשת לוט הכריע את גורלה. היא לא
הייתה יכולה להיפרד מסדום, לבה היה שייך לסדום. המבט לאחור הביע את הזדהותה עם סדום על כל משמעויותיה.
האנליטיקאית רות נצר מציינת ש"המלח הוא אחד מסמלי אבן החכמים האלכימית, המזוהה עם העצמי כמו גם עם נוכחות האלוקי
באדם. המלח מצוי בזעה ובדמעות, ומבטא גם איכות רגשית של עצב, כאב ואכזבה, שהינם הכרחיים בכל תהליך של התפתחות". (מתוך
מאמרו של ש. גיל)
אשת לוט לא יכולה הייתה להתפתח ולהפוך את לבה ללב בשר דומע, מזיע, מתפתח. המלח שבגופה היה קפוא, תקוע, לא הייתה בה
שום תנודה התפתחותית, אפילו במעמד המזעזע של הפיכת סדום.
לכן הפכה לנציב מלח, ובלשון ה'אבן עזרא' למצבה, מצבה לדורות.