ללכת לאספות הורים או לא?
אספות הורים נתפסות כמטלה קצת מעצבנת. אנחנו עסוקים, וכדי לשמור על כוחותינו אנו נוטים להימנע ממילוי מטלות שאפשר לחמוק מהן. אספות ההורים מתקיימות כמעט תמיד בשעות הערב כשאנו עייפים, ובכלל אנחנו מכירים את ילדינו טוב יותר מכל מורה או גננת, ומה כבר יחדשו לנו?.. במשפחות בהן שני הורים, חולקים את מטלות ההורות, הורה אחד (אחת...) נבחר/ת למשימה. וכך, ככל שעוברות השנים, וילדינו גדלים אנו נוטים למעט ולהגיע לפגישות עם מחנכיו. התשובה לשאלת ההשתתפות באספות הורים כרוכה בשאלה נוספת: האם אנו באמת רוצים לדעת יותר על ילדינו?
אם התשובה לשאלה האחרונה חיובית, רצוי מאוד לשמוע כיצד המחנכות של הילדים מציגות אותם. המוסד החינוכי מאפשר לילדים להיות במחיצת ילדים בני גילם, לפגוש מבוגרים משמעותיים שאינם הורים או קרובי משפחה, ולהיות חשופים למכלול ציפיות שאינו דומה לציפיות של הוריהם. תנאים אלו מאפשרים כמעט לכל הילדים לסגל לעצמם התנהגויות שלא מוכרות להורים. אליה וקוץ בה, פעמים רבות אנחנו יוצאים מפגישות אלו עם תחושת החמצה: לא קיבלנו מידע חדש על ילדינו. אכן, לא כל המחנכים מיטיבים לדעת לספר את מה שהם יודעים על הילדים. לכן הנה מספר טיפים בנושא:
• גם אם הם לא יגידו לכם את זה מפורשות, עבור ילדיכם המפגש בינכם לבין המחנכות שלהם משמעותי וחשוב. חשוב להם שהמחנכות יכירו את ההורים שלהם, חשוב להם שאתם תכירו את אותן, וחשוב להם לעמוד בדרישות של בית הספר, וההזמנה שלכם לאספת הורים היא אחת מהדרישות האלה.
• שוחחו עם הילדים לפני ואחרי המפגש. בשיחה שלפני, אתם עשויים לשמוע מפיו כמה דברים שיכינו אתכם למפגש; ובשיחה שאחרי אתם יכולים לשתף את הילדים במה ששמעתם, לשמוע מה הם חושב, ולקבל בסופו של עניין תמונה רחבה ומאוזנת יותר על הילדים בבית הספר.
• כדאי להצטייד מראש במספר שאלות שמסקרנות אתכם. מאחר ובד"כ תקבלו מידע רב על הישגי הילדים בלימודים, רצוי להכין שאלות על ההתנהגות החברתית של הילדים, ועל הקשר האישי שלהם עם המורות והגננות.
• בשפחות דו-הוריות רצוי ששני הורים יגיעו למפגשים, אך במידה וזה אינו מתאפשר כדאי מאוד שגם ההורה שמעורב פחות בחינוך הילדים יבוא למפגש.
• נסו להתגבר על העייפות המצטברת בחינוך הילדים ולהופיע למפגשים עם מחנכיהם גם בכיתות התיכון הגבוהות.
2. מה לעשות כאשר הילד נענש?
אצל רוב ההורים התגובה לעונש שסופגים ילדיהם בגן ובבית הספר נע על פני הרצף שבין אדישות למעורבות רבה. נדיר מאוד למצוא הורים שמזדהים עם המורים, ושיצדדו בהם במקרה שהענישו את הילדים. לכן, כל אחת ואחד מאיתנו על פי נטיותיו האישיות מגיב באחת משתי הדרכים: "שטויות..." או "לא יעלה על הדעת!". ברוב המקרים תגובות אלו אינן תואמות למציאות. ה"אדישים" עשויים להיתקל בדרישה מצד המוסד החינוכי להיות מעורבים, החל בטלפון מנומס וכלה בהזמנה למפגש עם המחנכות. ההורים המזדהים הזדהות יתרה עם ילדיהם, ואינם מוכנים שהוא יספוג כל סוג של נזיפה או עונש, עשויים למצוא עצמם בקונפליקט בלתי נעים עם המחנכות. ומה באשר להורים מאוזנים יותר? הורים כאלה ינסו להבין מדוע נענשו ילדיהם, ועל פי ה"חטא" ישקלו את מידת ההצדקה של העונש ושל חומרתו. עדיין, גם גישה מאוזנת אינה מבטיחה תגובה ראויה מצד ההורים. בדרך כלל הבירור שיעשו יסתמך רק על המידע שיקבלו מהילדים, ואלו כמובן אינם אובייקטיבים. הנה כמה עצות שעשויות לשפר את התגובה שלנו, להתאימה למציאות, ומועילה בחינוך הילדים:
• השתדלו להימנע מהזדהות יתר עם הילדים שנענשו. במקרים רבים הזהות יתרה עם הילדים עשויה לחזק אצלם עמדות של קורבניות, ושל "מגיעות לי זכויות יתר".
• באותה מידה עליכם לנסות ולא להמעיט בחשיבותם של עונשים, רק במטרה לא להיות מעורבים בנעשה בבית הספר. הימנעות אוטומטית ממעורבות במקרים בהם הילד נענש, כאילו זה עניינן שבינו לבין המחנכים, עשויה לחזק אצל הילד נטייה לחוסר אונים וקבלת הדין.
• נסו ללמוד על האירוע שהוביל לעונש מכמה מקורות. ראשית, דברו עם הילדים, ונסו להבין מה קרה מנקודת מבטם. זכרו שילדכם ינהגו ככל אדם שנאשם במעשה שאינו ראוי ויטו להצדיק את עצמם, ולהמעיט מאחריותם. מנגד, גם במקרים בהם לא התקשרו אליכם, הרימו אותם טלפון לגננת או למורה ובררו פרטים.
• הגיבו באופן מאוזן ככל האפשר, ורק על סמך ידע שאספתם מכמה מקורות. זכרו כי בתגובה שלכם לעונשים של ילדיכם מצויה עוצמה חינוכית גדולה. ככל שהתגובה שלכם תהיה צודקת יותר כך ילמד הילד את ערכו של צדק בכלל.
3. כיצד לנהוג כאשר יש לנו ביקורת על המורה או הגננת?
לא אחת אנחנו שומעים מילדינו דברים מקוממים באשר להתנהגותן של מורות וגננות. הדברים שעשויים לעורר אצלנו בקורת קשורים בדרך כלל לאופן בו התייחסו אל ילדינו, או לילדים אחרים - בחוסר כבוד, או בחוסר צדק. לפעמים אנו ביקורתיים באשר לאופן ההוראה - קשוח מדי, או מתירני מדי, ולפעמים אנו מגלים אי דיוקים, טעויות והעדר ידע באשר לחומר שמלמדים. הביקורת שלנו עשויה לעורר בנו כעסים ישנים על המורים שהיו לנו, ואפילו את הזעם כלפי בית הספר מהתקופה בה היינו מתבגרים. האם עלינו לחשוף את הילדים לביקורת שלנו על מחנכיהם? האם עלינו להתלונן על הדברים בפני הנהלת המוסד החינוכי? האם להתעמת עם המורה או הגננת? להלן כמה טיפים שעשויים להפוך את הביקורת שלכם למועילה ובעלת ערך חינוכי:
• בביקורת כלפי המחנכות של ילדינו, כדאי להימנע מעירוב הכעסים שנותרו אצלנו כלפי בית הספר והמורים שלנו. במילים אחרות: אבות ואמהות אולי אכלו בוסר, אבל אין הכרח כי שיני בנים ובנות תכהנה...
• אין מניעה מהשמעת ביקורת על גננת או מורה באוזני הילדים, כל עוד היא מנוסחת בצורה שאינה פוגעת ואינה מזלזלת בכבודן. ילדים שנחשפים לביקורת מתונה הנאמרת בצורה כזו לומדים להיות ביקורתיים בעצמם.
• רצוי לא לחשוף את הילדים לביקורת מזלזלת או פוגעת כלפי מחנכיהם. זה עלול להעביר מסר של חוסר כבוד ולפגוע ביכולת של הילדים לקבל סמכות.
• לא כדאי לפנות להנהלת המוסד החינוכי בעניינים שאינם קיצוניים. במקרים שאינם חריגים ההנהלה תעמוד לצד המחנכות; במקרים חריגים צריך ואפילו חובה לפנות להנהלה.
• אפשר לפנות למורה או הגננת במקרים שמתעוררת ביקורת. אם החלטתם להפנות ביקורת למחנכים, השתדלו לא לתקוף, וכמובן שלא לפגוע. הדרך הטובה ביותר להשמיע ביקורת היא להעלות שאלה, ורק כאשר התשובה אינה מספקת לומר את מה שאתם חושבים.
4. האם, עד כמה ואיך לעזור לילדינו בלימודים ובשיעורי הבית?
כאשר ילדינו הפרטיים היו מקבלים שיעורי בית עמדנו תמיד בפני ברירה לא נעימה: האם המטלות שקיבלו בבית הספר הן עניינם הפרטי, או שמא עלינו לסייע להם? אם היינו נוקטים בעמדה שמדובר בעניין פרטי של הילדים, היינו מרגישים שאנחנו "הורים מזניחים", אך מנגד, אם היינו נכנסים איתם לעימותים סביב הכנת שיעורי הבית הרגשנו "הורים פולשניים".
במשפחות רבות חוזרת ונשנית הסצנה הבאה: בשעות אחר הצהריים, לאחר שהילדים נחו מבית הספר, הם יושבים מול המחשב או הטלויזיה משחקים או צופים בתוכניות המועדפות עליהם. אחד ההורים שואל אם קיבלו שיעורי בית. הילד או הילדה עונים כדרך אגב שאכן. אחרי כשעה מזכירים להם כי הם עדיין לא התחילו לעשות שיעורים, הילדים אומרים שעוד מעט. חולפת לה שעה נוספת, והקטנים עדיין דבוקים למסכים שלהם, ההורים מתחילים להתעצבן ומבקשים שיודיעו לנו מתי הם מתחילים בשיעורי הבית, הם אומרים "עוד חצי שעה", רק שנעזוב אותם. חצי השעה חולפת, וחולפת לה עוד מחצית שעה. אנחנו צועקים עליהם שכבר שלוש שעות הם דוחים את הכנת השיעורים, ואותנו ביחד. העימות בלתי נמנע, ההורים כועסים: "השיעורים הם עניין שלך! למה אנחנו בכלל צריכים להיכנס לזה?" הילדים עונים: "אם זה עניין שלי, למה באמת אתם מתערבים?" עד שלבסוף, בשעה מאוחרת מדי, בדרך כלל הם סוף סוף מתיישבים ומנסים לעשות את המטלות שלהם.
הורים המגיעים להתייעץ עימי, מעלים את נושא שיעורי הבית, כאחת הבעיות הקשות ביחסיהם עם הילדים. נדמה כי אף אחד אינו מרוצה משיעורי הבית, לא הילדים ולא ההורים, ואף לא המורים שטוענים כי בסופו של דבר רבים מהילדים אינם טורחים כלל להכינם. יחד עם זה, אצל מרבית הילדים לא תתכן למידה משמעותית מבלי העבודה האישית על הדברים שנלמדו, או שילמדו, בכיתה. איך לא מוותרים לילדים על שיעורי הבית, ובו בזמן לא הופכים לאויבים שלהם בכל אחר צהרים מחדש? אפשרות אחת היא לייצר בבית כללים בנושא הכנת השיעורים. למשל, שבשעות מסוימות אין שום פעילות אחרת לבד מהכנת שיעורים. אם ההורים יתמידו בשמירה על הכללים, הילדים יתרגלו אליהם במהרה, והמלחמות יחלשו. אפשרות שניה ופחות מובנת מאליה היא להצטרף אל הילדים להכנת שיעורי הבית. הורים שהתנסו בכך מעידים כי לפעמים עבודה משותפת על המטלות הלימודיות יכולה להוות הזדמנות למפגש מיוחד. ומדוע לא בעצם? הכנה משותפת של שיעורי בית מאפשרת להורים לשוחח עם ילדיהם על נושאים שאינם רגילים לדבר עימם. ההורים יכולים לסייע לילדים להתנתק לרגע מהמטלות כפי שנתנו ע"י המורה ולהרחיב סביב הנושא הנלמד. חלק מהילדים נרתעים מנושאים מסוימים הנלמדים בכיתה. יתכן שהסיבה לכך מקורה בעובדה שמעולם לא ניסו לקרבם באופן אישי אל הנושא. עבודה משותפת על שיעורי הבית עשויה לקרב חלק מהילדים גם לתחומים לימודיים שקודם נרתעו מהם.
אני פסיכולוג המסייע לגברים, נשים ובני נוער לרדת במשקל. אני מייעץ באופן פרטי, ומנחה קבוצות של מרזים. מתוך הכרותי עם אנשים בתהליך הרזיה למדתי את חשיבות הגורמים הפסיכולוגיים של הירידה במשקל. בין האנשים להם אני מסייע רבים מתאמנים בחדרי כושר ושומרים על תוכנית דיאטה. להפתעתי גיליתי כי מרכיבי הכושר והדיאטה אינם פועלים באופן דומה על אנשים שונים. חלק מצליחים להוריד ממשקלם באופן סביר, אולם יש כאלה שלמרות האימונים המפרכים והדיאטה לא יורדים במשקל. ניתחתי את המקרים של הכשלון, ופיתחתי תובנות אחדות באשר לפסיכולוגיה של הרזיה ובאשר לגורמים הפסיכולוגים שעושים את ההבדל בין הצלחה לכשלון בהרזיה. כיום אני מכיר את דפוסי המחשבה השונים שמובילים לאכילה מופרזת, את החסרים השונים עליהם אכילה באה לפצות, ואת הרגשות המעורבים בהתמודדות עם משקל יתר. למדתי להבחין בתנאים שמאפשרים לאנשים שונים לרדת במשקל, ואני מכיר היטב את המעצורים הפסיכולוגים המגוונים שאינם מאפשרים ירידה במשקל. לכל אלה פיתחתי אסטרטגיות התמודדות המאפשרות ירידה במשקל. חלק מהתובנות האלו הובילו אותי לכתיבת מאמרים קצרים אותם ניתן למצוא באתר שלי.
