אחריותם של רופאי משפחה 

לרופא המשפחה יש לעתים היכרות רבת שנים עם מבוטח קופת החולים. ברוב המקרים הוא גם הרופא הראשון שאליו פונה המבוטח בצר לו. לכן, בניגוד לדעה הרווחת, בתי המשפט מציבים בפני רופא המשפחה רף ציפיות גבוה במיוחד, גבוה מזה המוטל על רופאים מומחים. "רופא המשפחה, נדרש להבנה בתחום רחב של מחלות", קובעים השופטים שוב ושוב בפסקי בדין שלהם, "עליו להיות בעל כושר אבחנה וניסיון, כדי לבור את המוץ מן התבן. האבחנה היא יסוד הרפואה, ואבחנה נכונה היא סוד המקצוע. גילוי מוקדם, ולמצער גילוי בזמן, יציל חיים".

גישה זו חושפת את רופאי המשפחה לתביעות רשלנות רפואית.

עילות התביעה הנפוצות הינן אבחון שגוי של מחלה, מחדל בהפניית המבוטח לרופא מומחה ושגיאות במתן תרופות, כגון מתן תרופות במינון לא מתאים או מתן תרופה לחולה אשר רגיש לאותה תרופה.

רשלנות באי ביצוע בדיקת קולונוסקופיה

ב' פנתה לרופאת המשפחה בתלונות על כאבים. הרופאה לא השכילה לאבחן את המקור לכאבים. 14 חודשים לאחר מכן פנתה ב' לחדר מיון. שם התברר כי היא סובלת מסרטן המעי הגס. ב' החלה לקבל טיפולים כימותרפיים. אולם המחלה כבר הייתה מפושטת מדי והיא נפטרה.

מדוע לא הפניתם את ב' לבדיקת קולונוסקופיה, הקשו הרופאים. תלונותיה של המנוחה, השיבו נציגי הקופה, הטעו את הרופאה. תלונותיה התמקדו בכאבים באזור הבטן העליונה. לא באזור הבטן התחתונה בו נמצא המעי הגס.

בית המשפט העליון לא קיבל תשובה זו. כל תסמין (סימפטום), הזכיר לרופאים, יכול להיגרם ממספר מחלות. כדי להגיע לאבחנה נכונה, הרופאים חייבים לערוך אבחנה מבדלת: רשימת מחלות אפשריות לתסמין מסוים. האפשרות לקיומו של סרטן במעי הגס, למרות אי קיומם של סימנים מובהקים למחלה, נבעה ממכלול הנסיבות: המנוחה הייתה בת קרוב לחמישים, ממוצא אירופי שם סרטן המעי הגס שכיח במיוחד, הוא המצוי ביותר מבין הגידולים בחלל הבטן והשני בשכיחותו מבין הגידולים הסרטניים אצל נשים, לאחר סרטן השד.

רופאת המשפחה התרשלה, קבעו השופטים, כאשר לא כללה באבחנה המבדלת את סרטן המעי הגס ולא המליצה לב' כי תעבור בדיקת קולונוסקופיה. אין מדובר בבדיקה קשה. היא יעילה ואפקטיבית הגם שהיא פולשנית. צריך שבדיקת הקולונוסקופיה תהא לנגד עיניהם של רופאי משפחה, הדגישו הרופאים. השופטים דחו את הטענה כי הדבר יטיל מעמסה כלכלית מיוחדת על קופות החולים. אין מדובר באשפוז על עלותו הגבוהה במיוחד, אלא ברופא יחיד המבצע בדיקה אמבולטורית, בסיוע של צוות עזר קטן, ואחר כך נדרשת בדיקת מעבדה.

איחור באבחון דלקת פנים הלב

ס' עלתה מחבר המדינות לישראל בהיותה כבת 17. תשעה ימים לאחר הגעתה לארץ, הגיעה למרפאת קופת חולים עם חום, חולשה, כאבי בטן ותלונות על ירידה במשקל בחודש וחצי האחרונים. היא שולחה לביתה בלא כלום. עברו 16 יום. ס' חזרה אל רופאת המשפחה עם אותן תלונות וחום של 38 מעלות. הפעם הרופאה רשמה אנטיביוטיקה. לאחר 5 ימים, פגשה רופאת המשפחה בס' באקראי, במסדרון קופת החולים. לרופאה נודע כי היא עודנה סובלת מחום חרף נטילת האנטיביוטיקה. הרופאה שלחה אות בדחיפות למכון ריאות  כדי לברר חשד לשחפת. במכון הריאות נשלל החשד לשחפת אולם הועלה חשד לאנדוקרדיטיס (דלקת פנים הלב). למחרת לקתה ס' בשבץ מוחי והיא סובלת משיתוק בפלג הגוף הימני ומפגיעה ביכולת הדיבור והזיכרון.

בית המשפט העליון קבע, על בסיס חוות דעת מומחים, כי אילו קיבלה ס' טיפול אנטיביוטי כשבועיים מוקדם יותר יכלה להפחית במידה משמעותית את סיכוייה ללקות באירוע מוחי. התרשלותה של רופאת המשפחה, קבע העליון, פגע בסיכויי החלמתה של ס'. בית המשפט העליון ייחס לרופאה 40% מנזקיה של ס' כתוצאה מהשבץ המוחי.

הרופאה המחליפה שכחה לתת תרופות מונעות

א' סבל מכיב קיבה. באחד הימים חש כאבים בברכיו ופנה לסניף קופת חולים. רופאת המשפחה הקבועה נעדרה באותו יום מהמרפאה. רופאה מחליפה רשמה לו וולטרן וארטופן. המבוטח נטל את התרופות משך מספר ימים, החל לחוש ברע ופנה לחדר מיון. שם אובחן דמם בדרכי העיכול והכיב. לצורך הטיפול בדמם קיבל עירוי דם. העירוי היה נגוע בנגיף צהבת שגרם לזיהום בכבד, ממנו התפתחה מחלת שחמת הכבד.

התרופות שהרופאה המחליפה רשמה למנוח, קבע בית המשפט על סמך חוות דעת רפואיות, נמנות על משפחת תרופות נסאיידז שהשפעתן המזיקה על חולי כיב קיבה ידועה. כדי לצמצם את הנזקים משימוש בתרופות אלה, נהוג לתת תרופות גסטרו מונעות סיבוכים.

רופאת המשפחה הייתה חייבת לצפות כי אי מתן התרופות המונעות לחולה בכיב קיבה תביא לדימום, כי הדימום יחייב עירוי דם, וכי בזה טמון פוטנציאל הידבקות בזיהומים וצהבת. בית המשפט חייב את הרופאה המחליפה ואת קופת החולים עבור נזקי העירוי הנגוע.

התעלמות מכאבים בחזה

א' נבדק בידי רופאת משפחה, התלונן בפניה על כאבים בחזה אולם לא הופנה על ידה למיון. בדיעבד התברר כי למטופל היה באותה עת אירוע לב אשר לא אובחן על ידי הרופאה. א' איבד כעבור יומיים את הכרתו. נגרם נזק קשה לגזע המוח עד למצב של תרדמת מלאה. הרופאה התרשלה בכך שלא אבחנה את סימניו של האירוע הלבבי ולא הפנתה את המטופל לבדיקה בחדר מיון, קבע בית המשפט. שם יכלו הרופאים לאבחן מבעוד מועד את האירוע ולמנוע את הנזק המוחי.

הפניה מאוחרת למומחה ריאות

כ' סבל מקוצר נשימה ושיעול. בצילום ריאות אובחנה מחלת ריאה. 5 שנים מאוחר יותר, למרות צילומים נוספים בהם אובחנה מחלת הריאה הפנו אותו רופאי המשפחה לבדיקת מומחה ריאות. רק אז החל לקבל טיפול רפואי מתאים. מצבו הרפואי הידרדר עד שבסופו של דבר, 7 שנים מהצילום הראשון עבר השתלת ריאה ונקבעו לו 100% נכות.

צילומי הרנטגן, הודו רופאי המשפחה, אכן הדגימו מחלת ריאה אינטרסטיציאלית (מחלה ריאה כרונית הפוגעת ברקמת הריאה), אולם לא חשדנו כי הוא סובל ממחלה כזו אלא כי יש לו החמרה של מחלת ריאות כרונית, בהיותו מעשן כבד.

בית המשפט לא קיבל הסבר זה. רופאי המשפחה כשלו בפענוח ממצאי צילומי הרנטגן ובבירור מעמיק ויסודי של מצבו הרפואי של המטופל. קופת החולים התרשלה בכך שלא אבחנה את המחלה במהלך כל השנים ולא דאגה להפנות המטופל לבדיקות מומחה ריאות.

טיפול בחולה המסרב לשתף פעולה

בית המשפט קבע כי קופת החולים התרשלה בטיפול בחולה סוכרת. "אבל המטופל לא שיתף פעולה עם הרופאים בתהליך הטיפול, ולא נטל את התרופות אשר נרשמו לו", רטנו נציגי הקופה, "צריך להטיל עליו רשלנות תורמת של 100%". בית המשפט קיבל עמדה זו באופן חלקי. "כאשר מדובר במחלה שסיכוניה חמורים והמטופל לא משתף פעולה בטיפול", קבע בית המשפט, "דווקא אז מוטלת חובה מוגברת על רופא המשפחה לקיים מעקב ולפנות לרופא בכיר במחוז, או להנהלת קופת החולים בניסיון לגרום לכך שהמטופל יקבל את הטיפול ואת המעקב שהוא נזקק להם עקב המחלה, או אף לבחון אפשרות להעביר את המטופל לרופא משפחה אחר. עם זאת חוסר שיתוף הפעולה מצד המטופל מצדיק להטיל עליו אשם תורם. בסופו של דיון הוטל על המבוטח אשם תורם בשיעור של 30%".

התעלמות מרגישות לתרופות

בתיק הרפואי של ע' בקופת חולים היה רשום כי הוא רגיש לאופטלגין. ע' הופנה לביצוע ביופסיה בבית חולים עם סיכום התיק הרפואי. בסיכום נרשם כי ע' רגיש לאופטלגין. בבית החולים התעלמו מהסיכום הרפואי ורשמו למטופל אופטלגין. ע'  פנה לרופאת המשפחה לצורך אישור המרשם. הרופאה אישרה את המרשם בחתימתה מבלי לבחון את התיק הרפואי. ע' נפטר. "ההימנעות מפתיחת התיק הרפואי בטרם אישור המרשם וניפוקו, אף שהיא השלב האחרון בשרשרת הכשלים", קבע בית המשפט, "מהווה חלק מרכזי של הרשלנות. מחסום אחרון זה לא היה תלוי בדבר למעט במתן הוראה למנוח להמתין, הקדשת מספר שניות לפתיחת התיק ואיתור התקלה שנפלה. זמינותו של המידע, שהייתה מאפשרת למנוע את ניפוק התרופה, מצביעה במקרה זה על דרגת אשם מוסרי רבה יותר מזו של בית החולים".

יום שישי בבוקר 15.10.2010 מסמך 828