על כוהנים ומקדשים
חלקה הראשון של פרשת אמר, שתיקרא בחודש אייר, עוסק בצווים ובהוראות החלים על הכוהנים בני אהרון. מעמדם המיוחד של הכוהנים, המתבטא בין השאר בסייגים שחלים עליהם בענייני טומאה, שלמות הגוף, יחסי אישות ועוד, נגזר מעצם היותם קדושים לאלוהים כמי שאמונים על הקרבת קורבנותיו במקדשו: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבם והיו קדש (ויקרא כ"א, ו).
תפישת הכוהנים כבעלי מעמד מיוחד אינה מיוחדת לישראל; בכל התרבויות היו לכוהנים זכויות מיוחדות, כגון הכנסות מתרומות, פטור מתשלום מסים ועוד. מעמדם המיוחד של הכוהנים בא להם מתוקף תפקידם כמשרתיו של האל במקדש; הם דאגו לתחזוקת המקדשים וציודם ופיקחו על האחוזות, בתי המלאכה והמחסנים שלהם. כמי ששרתו בקודש, תפקדו הכוהנים כמתווכים בין האדם הפשוט לבין האלים. טקסי הפולחן, התפילות והקורבנות שהתקיימו במקדש נועדו להבטיח שהאלים ירעיפו את חסדיהם על הארץ והאנושות.
בימי קדם נתפש המקדש כמקום משכנה של האלוהות (בית האל) ולכן הוא נבנה בצורה מיוחדת, בממדים ובפאר יוצאי-דופן.
בתמונה נראה המתחם המקודש של האל מרדוך, האל הלאומי של בבל, בדגם המשחזר את מראה העיר בבל בתקופה הבבלית החדשה (המאה ה-6 לפנה"ס), בימיו של המלך נבוכדנאצר השני, מחריבה של ירושלים. בתוך המתחם, שהוקף בחומה המבדילה בין האזור המקודש ליתר חלקי העיר, נראה הזיגורת, מבנה לבנים מדורג ששטח בסיסו היה 91 מטרים רבועים והוא התנשא לגובה של כ-190 מטרים מעל פני העיר. הזיגורת של בבל, שנקרא "בית יסוד השמיים והארץ", גילם באופן סמלי את הקשר בין השמיים לארץ (והשווה לסיפור מגדל בבל בבראשית י"א, א-ט). בראש המבנה ניצב קודש הקודשים שצופה, לפי תיאורים יווניים, בלבנים מזוגגות כחולות. ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס הרודוטוס מספר כי במבנה הנ"ל היו שני חדרים שבאחד מהם, כך לפי מה שסיפרו לו כוהני מרדוך, ניצבה מיטה שעליה נח האל ברדתו מן השמים מדי לילה... . מסביב לחצר המרכזית ניתן לראות מבנים נוספים ששימשו כבתי מלאכה ומחסנים בהם נשמרו אוצרות המקדש.
משמאל למתחם הזיגורת ניתן לראות את מקדשו הראשי של האל מרדוך, האסגילה ("הבית אשר ראשו נישא"), על שעריו וחצרותיו. בתוך המבנה נמצאו קפלות פולחן שהוקדשו לאלים השונים ובקודש הקודשים היתה הקפלה של מרדוך ובתוכה (לפי הרודוטוס) פסל מצופה זהב בדמותו של מרדוך היושב על כס מלכותו.
בתרבויות הפוליתיאיסטיות של המזרח הקדום הוצב בקודש הקודשים של המקדש צלם בדמותו של האל. הצלם, שעוטר והולבש ברוב פאר והדר, סימל את נוכחות האלוהות במקדש והיווה מוקד לתפילה והקרבת קורבנות. הכוהנים, משרתי האל, היו היחידים שהותרה להם הגישה לתוככי המקדש ולמתקני הפולחן, והם אלה שדאגו לספק את צרכיו של האל, רחיצת הצלם ומשיחתו בשמן, ובעיקר להגיש לפניו מזון ומשקה ולהקריב לו קורבנות.
התפישה הקדומה לפיה היה הקורבן מזונו של האל, מומחשת היטב בסיפור המבול האכדי, 'אתרח'סיס', בו מסופר כי בתום המבול שהביא אנליל, מלך האלים, על העולם, העלה אתרח'סיס (גיבור הסיפור) קורבן תודה לאלים: "[הקטיר לפניהם קנה] וארז. [הריחו] האלים את הניחוח, נקהלו [כמו זבובים] על הקרבן."[1] האלים שלא טעמו מזון במשך ארבעים ימי המבול (משום שלא היה מי שיעשה זאת עבורם) עטו ברעבתנות על הקורבן.
לא מעט טקסטים פולחניים ממצרים מתארים בפירוט את עבודת הכוהנים במקדש, בדומה לתיאורים המצויים בתורה. תיאורים אלה מלמדים כי במצרים הקדומה, כמו בישראל, הקפידו הכוהנים על כללי טהרה חמורים לפני שיכלו להיכנס לתחום המקדש ולקיים את טקסי הפולחן. רחיצת הגוף מספר פעמים ביום, גילוח השיער מכל חלקי הגוף והימנעות מקיום יחסי אישות לפני הכניסה למקדש, היו המנהגים הבולטים עליהם הקפידו הכוהנים במצרים, כפי שמעיד ההיסטוריון היווני בן המאה החמישית לפנה"ס הרודוטוס. כוהני מצרים אף נימולו ונאסר עליהם לאכול מאכלים אסורים וללבוש מלבושי צמר (לעניין זה השווה את דברי יוסף ליעקב אביו: "כי תועבת מצרים כל רעה צאן" בבראשית מ"ו, לד).
תמונה: קטע מציור קיר המתאר חרטום מצרי, טיח צבוע, מצרים (אזור תבי?), אמצע השושלת ה-י"ח (סוף המאה ה15- תחילת המאה ה14- לפנה"ס)
בתיאורים אמנותיים מצריים רבים, כדוגמת שבר ציור הקיר שבתמונה, נראים כוהנים גלוחי ראש וגבות כשהם מבצעים את טקסי הפולחן. הכהן הנראה בתמונה מזוהה על-פי האבנט האלכסוני שעל חזהו כחרטום (שיבוש של המילה המצרית חריחבט). החרטומים היו הכוהנים שדקלמו את הטקסטים הקדושים בעת הפולחן, טקסטים שנועדו לשמור על קיום העולם ולמנוע תוהו ובוהו. הם אף נודעו בכישוריהם המאגיים, ומכאן ניתן להבין מדוע נועץ בהם פרעה בסיפור יציאת מצרים בנסותו להתמודד עם מעשי הנסים שחוללו משה ואהרון: "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן" (שמות ז', יא).
מעניין לציין כי בניגוד לכוהנים במצרים, חל על הכוהן הישראלי איסור חמור לגלח את שערותיו, כפי שמצווים בני אהרון בפרשתנו: "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת" (ויקרא כ"א, ה). יש הסבורים כי מנהגים אלו קשורים במנהגי אבלות שהיו נוהגים בקרב העמים השכנים, ואולי נועד איסור זה להבדיל את הכוהן בישראל מכוהנים התרבויות השכנות.
ההיבדלות ממנהגי הסביבה באה לידי ביטוי בהיבטים נוספים של הפולחן הישראלי וזאת מתוך תפישה המנתקת את האלוהות מתחום ההוויה האנושית. האל הישראלי מופשט וחסר דמות ולכן אין לתארו בפסל או בכל תיאור פלאסטי אחר. גם הקורבנות במקדש אינם נתפשים כמזונו של האל - אין הוא זקוק להם ואין הוא רוצה בהם אם לא עומדת מאחוריהם התנהגות מוסרית נאותה של מקריב הקורבן, כפי שעולה מדברי הנביא הושע: "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעלות" (הושע ו', ו) והשווה גם לאמירה "זבח רשעים תועבת ה'" (משלי ט"ו, ח).
[1]'אתרח'סיס, לוח ג' שורות 254-252, תרגום מתוך: ש. שפרה וי. קליין, בימים הרחוקים ההם - אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, הוצאת עם עובד, תל-אביב תשנ"ז, עמ' 127.
