ספר של בינונים
בדף השער של ספר התניא, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי לפני כ210 שנים, כתוב כי ספר התניא הוא ספר של "בינונים", בקריאה הראשונה אנו עלולים למצוא את עצמנו נעלבים ממילים אלו. אנחנו בינוניים - לזה אנו שואפים - וכפי שקרא לי פעם שהתחלתי ללמוד עם מישהו את ספר התניא וכאשר הגענו למילים הללו, הוא סגר את הספר וביקש ממני ללכת להביא את הספר של הצדיקים...
צדיק, רשע ובינוני
ממה שאנחנו מכירים את השמות צדיק רשע ובינוני מהמקורות שלנו וכן משפת הרחוב אז צדיק הכוונה למי שעושה הרבה דברים טובים וקצת ההיפך מכך. רשע הוא אחד שעושה מעט מעשים טובים והרבה ההיפך, ובינוני הוא אחד כזה באמצע, חצי חצי, ואכן כך הגמרא מתייחסת לביטויים אלו כאשר היא מדברת על ראש השנה היום בו השם כותב אותנו לחיים טובים בשנה הבאה לפי המעשים שלנו.
אך כאשר נכנסים לעומק העניים, מבינים כי הפירוש הזה שהתרגלנו אליו הוא רק הפירוש הפשוט, במילים אחרות הפירוש השטחי, ויש עוד עומק נפלא ועצום מעבר לפירוש זה.
באופן כללי לכל עניין בתורה יש פירושים ברמות שונות, כאשר אנו תמיד שואפים להגיע לפירוש העמוק ביותר. אנו משווים את התורה לאדם, כמו שבאדם יש גוף ונשמה, פנימיות וחיצוניות כך גם בפירושי התורה. וכמו שבאדם אין אנו מסתפקים בהכרת הגוף אלא רוצים לרדת לעומק הנשמה, כך גם בפירושי התורה.
שם המושאל
כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא פיקח כשועל, האם אנו מתכוונים שהוא ממש כמו שועל - וודאי שלא, אנו משתמשים, "משאילים", את המושג שועל כדי לתאר פן מסוים באישיות של אותו אדם, כך גם כשאומרים על מישהו ברחוב צדיק, האם אנחנו מתכוונים שהוא צדיק במהות שלו, או שרק רוצים לתאר כרגע את המצב בו הוא עשה לנו טובה, איזה מעשה טוב, ולכן מכנים אותו בשם צדיק.
שם העצם
כאשר אנחנו רוצים להגיד על מישהו שהוא חכם בעצם, הכוונה היא שבכל דבר שהוא עושה מתבטאת החכמה שלו. כאשר אנו אומרים עךל מישהו שהוא צדיק בעצם, הכוונה היא שכל המהות שלו הוא צדיק, ובכל תחום בחיים זה בא לידי ביטוי.
פנימיות וחיצוניות
לפי הפירוש הפשוט, הגוף, החיצוניות של התורה, אדם נמדד לפי המעשים בלבד, ולכן מספיק שיעשה יותר מצוות ועבירות כדי להיקרא צדיק, אך לפי הפירוש הפנימי אדם נמדד לפי המהות הפנימית שלו, ולכן כאן יש כבר מדד אחר לגמרי. על מנת להבין את המדד החדש וגם על מנת להתחיל להתקדם לכיוון הרצוי, צריך תחילה ללמוד אודות המצב הפנימי שלנו, להיכנס פנימה.. צריך ללמוד היטב אודות מבנה הנפש שלנו על מנת שנבין את הנושא כראוי.
מבנה הנפש
לכל אחד מאיתנו ישנן שתי נפשות. לא אחת אלא שתיים.
נעשה היכרות: הנפש הראשונה היא הנפש שמחיה אותנו ואותה אנחנו מרגישים רוב הזמן, אנו מכנים אותה "הנפש הבהמית", לא שאנו בהמות חלילה, אלא שבמהות הפנימית שלה היא מסתכלת על העולם כמו בהמה. כמו שבהמה דואגת בעיקר לעצמה, ועסוקה רוב הזמן בעניינים גשמיים וארציים (אכילה, שינה וכו') כך גם הנפש הבהמית סובבת בעיקר סביב עצמה. היא רואה את עצמה כמרכז העולם וממילא הכל בשבילה והכל מגיעה לה. לפעמים זה נעשה בגסות והיא אומרת זאת בפירוש במילים או בהתנהגות, ולפעמים זה בעדינות יותר אולי גם פחות נרגש אך זה נמצא שם בפנים. במילים מודרניות, אפשר לכנות את זה ה"אגו". האדם דואג בעיקר לעצמו ופועל מתוך אינטרסים. זה אולי נשמע קצת חריף לבוא ולהגיד כזו פסיקה, אך כל אחד מוזמן להתבונן בתוכו עמוק בפנים, מבט כנה ולבדוק האם אני עושה בשביל אחרים לפני שאני עושה בשבילי? האם אני נותן בשביל אחרים גם כשלא יוצא לי מזה כלום - האם אני מוכן לוותר בשביל אחרים גם אם אני לא יקבל מזה כבוד או כסף ?אולי אפילו סיפוק ?
(שווה לעשות בדיקה עצמית, תנסו להעביר יום שלם בלי לומר את המילה אני, או בלי לדבר על עצמכם בכלל)
אז איך יוצאים מזה - או האם בכלל צריך לצאת מזה ?
מקווה שאכן כולם מעוניינים לצאת מזה, כיוון שזה שורש הבעיות שלנו בחיים וזה מה שחוסם ומעכב את ההתפתחות שלנו בכל תחום, כיוון שהאינטרס העצמי הזה לא מאפשר לנו להשתחרר ולהתקדם. יותר מזה כל המידות הרעות מגיעות משם. אני כועס כי פגעו באגו שלי, אני מקנא כי זה מאיים על האגו שלי, גם אם אני אוהב כתוצאה מהאגו שלי, זה אחר כך יתנקם בי כי בעצם זו אהבה עצמית ולא אהבה אמיתית לזולת ובבוא היום זה יתגלה.
אז מה עושים ?
באמת אם לא הייתה לנו את הנפש השנית, לא היה פיתרון היינו נשארים במקום שכל העשיה שלנו היא מתוך האגו, אך כיוון שיש בנו נפש נוספת, התמונה משתנה
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש
בכל יהודי יש גם נפש אלוקית, נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש, היינו חלק מהקב"ה שהושתל בתוך כל אחד מאיתנו. נפש זו אינה אינטרסנטית וכל רצונה הוא לדבוק בבורא.
נר השם נשמת אדם
כמו נר שהשלהבת שואפת לעלות למעלה, ומוכנה לוותר על מציאותה וקיומה תמורת חיבור לאש שלמעלה, ומאידך השעווה נמשכת למטה, כך שתי הנפשות שבתוכנו, הנפש האלוקית שואפת להתחבר לבורא בעוד הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה, ומחפשת לדאוג לעצמה ולהינות מתענוגות העולם על חשבון חיבור לבורא.
המהות בפנימית
עכשיו השאלה היא מה הוא מאזן הכוחות בין שתי הנפשות הפועלות בתוכנו, לפי זה נוכל להגדיר מחדש את המושגים צדיק, רשע ובינוני (ונגלה שבינוני זו מדריגה מאוד מאוד גבוהה שהלוואי ונתקרב אליה אפילו קצת)
אצל צדיק המלחמה בין שתי הנפשות הסתיימה בניצחון מוחץ, הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית, היא נלקחה בשבי קבלה אזרחות חדשה וכעת היא תושבת של הנפש האלוקית, היא לא מתנגדת יותר, להיפך היא עברה לצד השני. לכן אצל צדיק זה לא רק שהוא לא עובר עבירות בכלל, ולא רק שהוא עסוק כל היום במעשים טובים (אלו עדיין הגדרות חיצוניות) אלא שגם בפנימיות שלו אין שום רצון לצאת מהתחום של הקדושה והמצוות, ובוודאי שאין לו מחשבות על כך שלא לדבר על דיבורים ומעשים.
בינוני
אצל הבינוני המצב מורכב יותר, הבינוני כפי שמתואר בתניא גם כן לא עובר עבירות ועסוק כל היום במצוות, ואם כן, מה מבדיל אותו מהצדיק ?
אצל הבינוני המלחמה בנפש הבהמית טרם הסתיימה, להיפך היא בעיצומה והיא גם הולכת ומחריפה, ואם כל זה הוא לא עובר עבירות, כיוון שמופרך אצלו לעבור עבירה אפילו בדברים הקטנים. כשם שאצל בן אדם נורמלי מופרך לרצוח, וברור לו שזה דבר שלא יעשה גם תמורת כל הון שבעולם, כך אצל הבינוני מופרך לעבור אפילו עבירה הכי קטנה. במילים אחרות, כשם שאני יכול להיות בטוח שאדם נורמלי לא יאכל רעל מרצונו (בתנאי שיודע שזה רעל) כיוון שאדם נורמלי לא רוצה למות, כך אצל הבינוני ברור שהוא לא יעבור עבירות כיוון שהוא רואה את זה כרעל רוחני.
אפשר אולי לומר שהבינוני הגיע לרמת מודעות כל כך גבוהה, ולרמת שליטה עצמית כל כך גבוהה, שאעפ"י שיש לו מלחמה פנימית, הוא תמיד מתגבר על היצרים שלו. הוא שולט גם במעשים שלו, גם בדיבורים וגם במחשבות.
אז למה הוא לא נקרא צדיק - כיוון שבמהות הפנימית שלו הוא עדיין לא ניצח את המלחמה, אמנם את הקרבות הוא מנצח אך המערכה עדיים לא הסתיימה. הוא אמנם שולט במחשבה דיבור ומעשה , אך ברמת הרגש והשכל הוא עדיין לא שולט.
אז מי זה הרשע ?
הרשע גם כן נמצא במדריגה מאוד גבוהה. יכול להיות שהוא עובר רק עבירה אחת בשנה, אך עצם העובדה שבמהות הפנימית שלו עדיין יכול להיות שהוא יפסיד אחד מהקרבות, במילים אחרות לא מופרך אצלו "לאכול רעל", הוא עוד לא קיבל על עצמו את עולו של המלך במאה אחוז, ולכן הוא כבר זכאי לשם רשע. מובן שאין זה אותו רשע לפי הפירוש הפשוט שעובר עבירות רוב הזמן, אלא רשע לפי הפירוש הפנימי, המתאר את יחסי הכוחות בין שתי הנפשות שבו.
הלוואי בינוני
עכשיו בטח אנחנו מאחלים לעמנו שהלוואי ונהיה בינונים, ולפחות שנתחיל לצעוד בכיוון הנכון, שזו גם דרגה נעלית, להיות בכיוון.
במהלך הפרקים הראשונים של ספר התניא נקבל כלים מעשיים, לעלות על דרך המלך ולהתחיל לצעוד בכיוון הנכון. על מנת שנוכל להתחיל לעשות זאת צריך להעמיק בלימוד "מבנה הנפש" ולדבר לעומק יותר על כל אחת מהנפשות הפועלות. וכך אכן נעשה, נתחיל מהנפש האלוקית, נדבר על המהות שלה, על הכוחות שלה, על הלבושים שלה ועל האיפות שלה, אחר כך נדבר על הנפש הבהמית ובהמשך נוכל לבחון שוב את יחסי הכוחות בינהם. כמו במשחק שחמט, שראשית צריך לדעת מה כל אחד מהכלים רשאי ויכול לעשות ואז אפשר להתחיל לשחק.
להגביר את החושך על האור
עוד נקודה לסיום שיטת החסידות מלמדת כי חושך לא מגרשים במקלות, מגבירים את האור והחושך נעלם, "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", וכך גם ב"מלחמת הנפשות", במקום לריב עם הנפש הבהמית עלינו להגביר בעיקר את הנפש האלוקית וממילא החושך יעלם. ולכן נתחיל עם הנפש האלוקית דווקא, על כך בפעם הבאה.
סיפור לסיכום
לשנות גישה – סיפור קצר שיכול לשנות את כל הגישה לחיים
ר' חיים היה חסיד. לפרנסתו היה מסתובב בשווקים באירופה, קונה ומוכר. כל זמן פנוי שהיה לו, היה מנצל ללימוד תורה. פעם בשנה היה מגיע לחצר של רבו, להסתופף בצילו. כאשר היה מגיע היו מכבדים אותו כולם, הוא היה ידוע כתלמיד חכם ובעל צדקה גדול. תמיד שהיה מגיע לשבת, קיבל את העליה המכובדת ביותר "מפטיר", העליה אחרונה. כולם גם ידעו שבעקבות כך יתרום סכום יפה לבית הכנסת.
באחת הפעמים שהגיע לחצר הרבי, נכנס ל"יחידות" פגישה אישית עם הרבי. הזמן המיוחד ביותר לחסיד המתקשר לרבו. באותה פעם שפך את ליבו בפני רבו וסיפר לו על בעיה מאוד קשה שיש לו בעבודת השם, בעיה שממש מציקה לו מדי יום ביומו. "הבעיה היא", אמר לרבי, "שאני כעסן. מתעצבן מהר, לא רק מדברים גדולים, גם מדברים קטנים. כשדברים לא מסתדרים כפי שרציתי, שאנשים לא עושים מה שביקשתי וכו' וכו'". כשסיים את דבריו, חיכה סוף סוף לשמוע את תשובת רבו. פעמים רבות כבר היה ב"יחידות" וקיבל תשובות והדרכות בנושאים אחרים, אך הפעם התשובה הייתה שונה. הרבי כמעט ולא התייחס לשאלה, להיפך, הוא נפנף בידו לאות ביטול ופטר אותו בכך שבעיה זו היא בעיה מאוד קטנה, בעצם זו בכלל לא בעיה.
ר' חיים לא הבין, כל כך הרבה זמן חיכה כבר להיכנס לרבו עם הבעיה הנ"ל, כל כך חיכה לתשובה שתפתור את בעייתו, והנה הרבי כמעט ולא מתייחס לבעיה, ולא נותן שום מענה.
ר' חיים לא התייאש ושאל שוב, הוא פירט כמה זה קשה לו, איך זה מזיק לו ולסובבים אותו, וחיכה אולי עכשיו תהיה תשובה, אבל שוב נשאר עם אותו מענה, זו בעיה מאוד קטנה, בעצם זו בכלל לא בעיה ענה הרבי.
ר' חיים ניסה בשלישית , אך שוב קיבל מענה זהה.
טוב, בלית ברירה יצא מחדרו של הרבי, בהרגשת אכזבה, לא קיבלתי תשובה חשב לעצמו, אך בוודאי אקבל בהמשך.
כאשר יצא ר' חיים מחדרו של הרבי, קרא הרבי לשמש וביקש ממנו שבשבת הקרובה לא ייתן לר' חיים את העליה שהוא תמיד מקבל, לא רק זה אלא שבמקום המפטיר, ייתן לו את ה"גלילה", קשירת ספר התורה (בד"כ נותנים זאת לילדים).
השמש שמע מה שהרבי אמר לו, ולא הבין. הוא כבר התחיל לדמיין מה יקרה בבית הכנסת בעקבות כך.
לקראת שבת חששות השמש הלכו וגברו, והוא החליט לעשות מעשה. הכי טוב לספר את האמת, כך חשב לעצמו. הוא קרא לר' חיים ובישר לו כי בשבת הקרובה יקבל "גלילה" במקום "הפטרה". ר' חיים כמובן התחיל להתלונן, ובקול, אך השמש ישר ענה לו, שזו ההוראה שקיבל מהרבי. זה כבר הרגיע את ר' חיים, ישר הוא חשב, כנראה שיש דברים בגו. יש כאן איזשהו תרגיל, הרבי עושה לי תרגיל כך חשב לעצמו.
שבת הגיעה. כל החסידים ראו את ר' חיים וידעו שוודאי יקבל גם השבת את המפטיר שהוא רגיל לקבל, כבר דיברו בינהם כמה הוא יתרום הפעם. אך כאשר הגיעו למפטיר הגבאי קרא למישהו אחר. כולם היו בהלם וסובבו את הראש לעבר ר' חיים לראות את תגובתו. אך הפלא ופלא, ראו שהוא רגוע לחלוטין. זמן קצא לאחר מכן קראו לו ל"גלילה", עכשיו כבר בוודאי יתעצבן חשבו לעצמם, אך ראו כי להיפך, הוא הולך לכיוון ספר התורה בשמחה ובטוב לבב, ניגש לספר, גולל אותו וחוזר למקומו. מעניין מה קרה חשבו כולם.
בסוף התפילה יצאו כולם מבית הכנסת ור' חיים נשאר על מקומו. הוא רצה לדבר עם הרבי. כאשר הרבי סיים להתפלל, התחיל ללכת לעברו, וחייך כלפיו, ר' חיים חייך חזרה. "נו" אמר הרבי "אז אני רואה שזאת לא בעיה כל כך גדולה כפי שתיארת, הנה, עצבנו אותך כאן לעיני כולם, לא נתנו לך את ההפטרה שאתה רגיל לקבל ובכל זאת, לא התעצבנת". "בוודאי רבי" ענה לו ר' חיים "אני ידעתי שזה תרגיל, ידעתי שאתה בוחן אותי, ולכן לא התעצבנתי. אם זה היה באמת, אם באמת היו מעצבנים אותי, אוהו מה שהייתי עושה פה היום". אמר לו הרבי "לזה בדיוק כיוונתי, עכשיו תקשיב טוב. זה תמיד תרגיל. הקב"ה עושה לך תרגיל ובוחן אותך. הוא יושב לו למעלה עם כל המלאכים, וכולם מסתכלים עליך לראות איך תגיב, כאשר תסתכל על העולם בצורה הזו, הכל יראה אחרת. לא שתצטרך להתגבר על הכעס שלך, אלא שלא תהיה לך סיבה לכעוס"..
הרי הרבה שלוחים למקום, כל מי שמסביבנו, כל מי שמעצבן אותנו, הוא בסה"כ שליח של הקב"ה כחלק מהתרגיל שבו הוא בוחן אותנו ואת תגובתנו. כשנסתכל על העולם כך, הכל יראה אחרת.
מה בעצם השתנה ?
למה קודם הוא התעצבן ובמקרה הזה הוא לא התעצבן ?
משקפיים
הכל תלוי איזה משקפיים אנחנו מרכיבים על העיניים , איך אנחנו מסתכלים על החיים. מנקודת המבט של ה"אגו", הנפש הבהמית, אנחנו מרכז העולם, הכל סובב סביבנו וממילא כל מי שרק יעיז לפגוע ב"כבוד" שלנו יעורר את בלוטות הכעס שלנו...
אך כאשר אנו מרכיבים את המשקפיים של הנפש האלוקית ורואים השגחה פרטית בכל מקום, רואים את השם בכל מקום, פחות מרגישים את ה"אגו" והכל כבר נראה אחרת..
נדב כהן, אסנט צפת - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
