תקשורת בינאישית 

הצורך לתקשר הינו צורך אישי וחברתי. ללא תקשורת לא היינו יכולים לקיים הרבה ממערכות היחסים שאנו מקיימים. אנו מבקשים להביע את דברינו, קרי, את צרכינו, רצונותינו, דעותינו, רגשותינו, הערכים שלנו והרבה פעמים אנו נמדדים בעיני עצמנו ובעיני הסביבה סביב היכולות שלנו לתקשר עם הסביבה. הרבה מתכונות האופי שלנו מוגדרות דרך היכולות שלנו לתקשר. כך למשל, כריזמה הינה תכונה שנמדדת ביכולת שלנו להביע את דעותינו וגם לסחוף אחרים להאמין בהם. ביישנות גם היא תכונה שנמדדת סביב תקשורת, עד כמה מסוגל האדם לתקשר עם סביבתו בקלות או בחוסר קלות. היכולת להגיב במהירות על דברים שנאמרים לנו, היכולת לנהל דו שיח מתמשך עם הסביבה במערכות כאלה ואחרות ועוד ועוד, הכל מסתובב סביב היכולת שלנו לתקשר.

 התפתחות השפה אצל ילדים מתחילה סביב גיל שנה עד שנה וחצי ובסביבות גיל שנתיים עד שנתיים וחצי שלוש, אנו כבר מצפים מילדים בטווח הנורמה להיות וורבאליים ולתקשר עם הסביבה. כשחושבים על זה, סביב הגיל הזה מתחילים גם להתפתח אצל ילדים צרכים נוספים שקיימים פחות בגילאים המוקדמים. בגיל הלידה הצרכים הם בסיסיים ביותר, והתינוק מצליח לבקש את המענה הסביבתי להם דרך הבכי. כאשר הוא רעב הוא בוכה, עייף בוכה והצורך בקרבה, אהבה ושייכות נענה גם הוא תוך כדי סיפוק הצרכים האחרים כגון אכילה. בגיל שנה עם היכולת של התינוק ללכת מתרחשים שני דברים, הוא מתרחק מהאם פיזית, ואז הוא צריך להשמיע את קולו ולקרוא לה על מנת שתענה לו, במקביל ההתרחקות הזו מהאם מביא אותו להבנה שהוא נפרד ממנה, והתינוק מתחיל להתפתח כישות עצמאית נפרדת. בגיל שנתיים כאשר הוא כבר מתקשר, חלק מתהליך הנפרדות מהאם, הוא מבין שעליו להתחיל להשמיע את קולו ולתקשר עם הסביבה על מנת שתבין את צרכיו, הסביבה היא כבר לא רק האם ולכן הוא חייב ללמוד לדבר בשפת הסביבה. כך מתחילה היכולת שלנו בתקשורת הבינאישית.

 בעודנו ילדים הצורך בתקשורת כזו, ההבנה של תקשורת כזו, הפידבקים של הסביבה הם מינוריים ואנו רואים ילדים מדברים אחד עם השני, רבים אחד עם השני, נעלבים ומיד אחר כך חברים שוב. אבל לאורך השנים אנו מתבגרים ומתחילים להבין יותר את הצורך בתקשורת ואת התקשורת עצמה, בין שהיא מילולית ולא מילולית. אנו מפרשים דברים ועם הזמן לומדים גם שלא הכל מספרים, לא על הכל מדברים, צברנו גם ניסיונות טובים וטובים פחות כתוצאה מאותה תקשורת, ובנינו עם השנים על עצמנו שכבות שמגינות עלינו. מפני מה הן מגינות? מפני פגיעה. עד הגיענו לגיל בגרות למדנו כבר מהי פגיעה, מהו עלבון, כיצד אנו מרגישים כאשר מעליבים אותנו או פוגעים בנו, למדנו שלפעמים אולי עדיף לתקוף מלהתגונן, בעיקר למדנו מה לא נעים לנו.

כל אותם דברים שגורמים לנו לפגיעה, לעלבונות, לכאב לתחושה רעה, נקראים מחסומי תקשורת. מחסומי תקשורת הם אותם דברים שגורמים לנו להיכנס חזרה לתוך השריון שלנו, להגן על עצמנו ולפעמים גם להוציא את הראש ולהחזיר. במקום שזה קורה נוצר מחסום תקשורת וגם כאשר אנו חושבים שממשיכה להתנהל שיחה, היא לא מתנהלת באמת כיוון שאף אחד מהצדדים כבר לא באמת מקשיב לשני, הוא אולי שומע את מה שהאחר אומר אבל הוא לא מקשיב, במצב כזה אנחנו במחסום תקשורת.

 מחסומי תקשורת הם לרוב, האשמות - כאשר עומדים שני אנשים ומאשימים אחד את השני הם עסוקים כל כך בלהאשים את האחר שהם אינם באמרת שומעים מה הוא אומר. ביקורת - כאשר אנו אומרים לשני במה הוא היה לא בסדר, השני כבר אינו שומע יותר. שיפוטיות - כאשר אנו שופטים מישהו על מה שעשה או על התנהגות שלו. לעג - כאשר אנחנו מנסים לומר משהו למישהו והוא מהעבר השני לועג לנו, מתנהג בסרקסטיות ומותיר אותנו הצד השני מלאים בעלבון, כעס וזעם. חינוך - כאשר מישהו מנסה לחנך מישהו אחר, אתה צריך לעשות ככה וככה וככה, אבל הצד השני בכלל לא ביקש שיגידו לו מה לעשות. אלו הם מחסומי התקשורת העיקריים והם יוצרים עבורנו המון קושי בהתנהלות שלנו עם הסביבה ושל הסביבה איתנו.

 אז איך בכל זאת ניתן לדבר אחרת? שמעתם על המשפטים החדשים שמלמדים את הילדים לומר בגן: "זה לא נעים לי". למה דווקא את המשפט הזה? ובכן, העיקרון הוא פשוט והוא נקרא לדבר במסר אני. במסר אני אנו מדברים על מה אני, מה אני מרגיש, מה אני צריך, מה אני רוצה וכן הלאה. אם נחזור לכל מחסומי התקשורת שעסקנו בהם קודם המכנה המשותף לכולם הוא שהם תמיד עוסקים בצד השני של הדו שיח, קרי, לא בדובר אלא במקשיב, מה שמכונה מסר אתה. "אם היית עושה ככה וככה", "אתה לא בסדר, אתה היית עדין מדי ולא נכנסת בה", "זה הכל בגלל שאתה לא לקחת אותה בזמן מהגן...", "אם היית קצת יותר חכם היית יודע איך להתנהג" וכד'. כל המשפטים האלו הם תמיד במסר אתה. כאשר אנו מדברים במסר אני אנו לא מדברים על המקשיב כי אם על עצמנו, במצב כזה הצד השני פנוי להקשיב לנו והוא לא נחסם לנוכח ההאשמות, הביקורת הלעג והשיפוט כלפיו. כך כאשר הילדים לומדים לומר "זה לא נעים לי" הם מדברים במסר אני, זה במקום לומר: "אתה ילד רע, אתה מרביץ לי", מסר אתה. ועבור מבוגרים: לא "אם היית עושה ככה וככה" אלא: "אם הדברים היו נעשים אחרת, זה היה גורם לי להרגיש נוח יותר".  או "אתה לא בסדר, אתה היית עדין מדי ולא נכנסת בה" אלא: "הייתי רוצה שהתוצאות יהיו אחרות". או "זה הכל בגלל שאתה לא לקחת אותה בזמן מהגן....." אלא: "כשהילדה נשארת אחרונה בגן, זה כואב לי ומקשה עליי, לא הייתי רוצה שהיא תרגיש ששכחתי אותה". מסר אני.

 בטיפול ינסה המטופל לאתר את מחסומי התקשורת של עצמו ושל סביבתו, ילמד לזהות אותם ויתרגל טכניקות לשבירת מעגל הקסמים בתקשורת לא מקדמת. שתי טכניקות חשובות ביצירת דיאלוג נכון ופורה הוא היכולת לדבר באפון עובדתי ולא לדבר באופן פרשני. לעיתים היכולת להבחין בין עובדות ופרשנות הוא לא קל ויהיה זה השלב הראשון בטיפול אותו נתרגל. טכניקה שנייה היא היכולת לזהות את הרגש והצורך שלנו. הרבה פעמים אנו מדברים במסר אתה כי אנחנו לא יודעים לזהות בעצמנו את התחושות והצרכים שהתעוררו בנו בעקבות סיטואציה מסוימת. כאשר נדע לזהות בעצמנו את הצורך ואת הרגש יהיה לנו קל הרבה יותר לתקשר במסר אני, מסר בו אנו מציגים לצד השני את הצרכים, הרגשות והמחשבות שלנו.

 השינוי סביב התקשורת הבינאישית הוא תהליכי ולא משהו חד פעמי, זה ממש כמו ללמוד שפה חדשה. בתחילה זה נשמע קצת מאולץ, לא אמיתי, עם חזרות לשפה הקודמת "שפת האם", אבל ככל שנתרגל יותר, ככל שנראה בשטח, ביחסים הבינאישיים שלנו את השינוי שזה יכול לחולל, ככה נפנים אותה יותר עד שהיא תהפוך להיות לנו טבעית ושגורה על פינו ועם הזמן תהפוך להיות "שפת האם" החדשה. השינוי שיתחולל בנו ישפיע על האופן בו נתקשר, האופן בו נתקשר ישפיע על יחסינו עם הסביבה שלנו.