על דימוי עצמי ואכילה ריגשית 

אז כבר ירדת 15 ק"ג והגעת למשקל היעד, עבדת על זה כל כך קשה, זה היה משאת נפשך, היית בטוחה שכשזה יקרה ותוכלי ללבוש את הבגד שהכי רצית בעולם, תרגישי טוב, העולם יחייך אלייך, כל החיים יסתדרו..... וזה לא קורה. ואת מתחילה לשאול את עצמך למה? איך זה יכול להיות? מה עכשיו חסר לי כדי להרגיש טוב עם עצמי?

ובכן, תהליך ירידה במשקל מבוקר ותחת פיקוח הינו צעד חשוב מאוד בדרך לשינוי. אבל חשוב לזכור שהשינוי הזה, ואין להקל בו ראש, הוא שינוי חיצוני וכאשר אינו מלווה גם בשינוי פנימי הוא עשוי להיות רק חלק אחד בתוך התהליך, חלק אחד בתמונה השלמה, אז מהם החלקים האחרים?

התשובה לכך אינה חד משמעית, במאמר זה אתייחס לשני ממדים, האחד האכילה הרגשית והשני הדימוי העצמי. האכילה הריגשית היא משהו שאנו נולדים לתוכו. הצורך באוכל הוא מולד, התינוק מחפש את שד האם על מנת לאכול, זהו מקור החיים עבורו, תנוחת העירסול של האם מעניקה את החלק הריגשי של הקרבה החום ואהבה כבר מרגע היוולדנו. בהמשך חיינו דברים רבים מוגדרים סביב אכילה, "אמא טובה" היא אמא שמאכילה את ילדיה ולכן חלק גדול מהאינטראקציה והדיאלוג בין ההורה, בעיקר האם, לילד הוא סביב האכול, תאכל... אל תאכל....אכלת מספיק, די עם הממתקים או לחילופין פיצוי דרך האוכל, "אל תבכה, הנה קח סוכריה, קח ממתק, קח ביסקוויט". כך נוצרות התניות נלמדות של הילד בין הרגשות, כגון: כעס, תסכול, עצב וכד' ובין אכילה שאמורה לפצות ולפתור את התחושה הלא נעימה.

גם כשאנחנו שמחים אנחנו אוכלים, חגי ישראל רובם ככולם נסובים סביב אוכל, אנחנו אוהבים להתפנק באוכל טוב ולפנק באוכל. בעצם אנו לומדים להרגיש מתוך האוכל ולקשור את האוכל והרגש בקשר עמוק. בתוך כל זה אנו עשויים למצוא את עצמנו מבלבלים את הגבולות, הגבול שבין הרגש שלי והצורך שלי לספק אותו שלא דרך אוכל, וגבולות האוכל עצמו, איפה אני שבע ויכול להפסיק את האכילה, ואיפה אני רעב וצריך לאכול, לפעמים רעב ריגשי מתבלבל עם רעב פיזי ואנו נענים לו בעוד הצורך האמיתי שלנו הוא לענות על הרגש.

בטיפול באכילה ריגשית נלמד לזהות את אותו רעב פיזי לעומת רעב ריגשי, נבדוק את תחושות הרעב שלנו, האם באמת אני רעב פיזית? מתי אני שבע? איך להפסיק לאכול? נלמד לזהות את הרגשות שלנו, את הטריגרים שמעוררים אותם, מתי אנו מרגישים כעס, מתי תסכול ונתרגל כלים להתמודד עם רגשות אלו, כלים שאינם אכילה. ננסה להבין מהו אותו "רעב" שנמצא בתוכנו? איך "למלא" אותו לא באוכל. אם הצלחנו לעבור את התהליך הזה במקביל לירידה במשקל רוב הסיכויים שכאשר נגיע למשקל היעד, מעבר למראה החיצוני אותו נאהב, נלמד מחדש להכיר את עצמנו לאהוב את עצמנו ואת מי שאנחנו כל זאת כמובן במקביל לעבודה על הדימוי העצמי.

אז מה זה דימוי עצמי? דימוי עצמי הוא מה אנחנו חושבים על עצמנו, מה אנו מרגישים ביחס לעצמנו? מה היתרונות שלנו? מה החסרונות שלנו? האם אנחנו אוהבים גם את אלו וגם את אלו? האם אנחנו מקבלים גם אלו וגם אלו? האם אנו מקבלים את עצמנו כשלם? האם אנחנו אוהבים את עצמנו? האם אנחנו חושבים שאנחנו שווים?

הרבה פעמים אנשים שמתמודדים עם עודף משקל מנציחים בעצמם דימוי עצמי בעייתי. הם בטוחים שעם אובדן המשקל הם יאבדו גם את הדימוי הזה על עצמם ואז הם יהיו מאושרים. אבל אז מגלים שזה לא ממש ככה. למה? ללמידה יש כוח עצום, והלמידה הזו הופכת להרגל. אנו מתרגלים להתנהג בצורה מסויימת, אותה צורה ששרתה אותנו או לא שרתה אותנו עד היום, אנו לומדים לחשוב בצורה מסויימת, לרוב דרך הגוף השמן וכאשר אנחנו מאבדים חלק ממשקל גופינו החשיבה שלנו והתפיסה שלנו את עצמנו נשארת אותו דבר. כשאומרים למישהו שהוא "שמן בראש" לזאת בדיוק הכוונה.

אז מה עושים? האם ניתו לשנות הרגלי חשיבה? האם ניתן לשנות הרגלי התנהגות? התשובה של הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי לכך היא כן. זהו תהליך ארוך וממושך, הוא דורש עבודה, עיבוד ותרגול אבל הוא אפשרי. בטיפול אנו ננסה לאתר את מקורות הדימוי העצמי - אותם משפטים שאנו אומרים לעצמנו בסיטואציות שונות - נאתר את טעויות החשיבה שלנו לגבי עצמנו ונחפש יחד דרכים חלופיות לחשוב על הסיטואציה, השינוי החשיבתי יביא בעקבותיו שינוי ברגש וכתוצאה מזה שינויי בהתנהגות.