אני מאשימה! 

אני מאשימה את החברה, אני מאשימה את החינוך, וזה לא קורה לי הרבה שאני מאשימה גורמים חיצוניים, אני בד"כ נעמדת זקופה (כל 154 הס"מ שלי) ולוקחת אחריות, אבל לא הפעם.
אני מאשימה את החברה שלימדה אותנו לחשוב שאי שם באמצע שנות ה-20 לחיינו עלינו למצוא את האחד שברבות הימים (שנה שנתיים אח"כ) יהפוך להיות הבעל שלנו ושנה אח"כ נוכל להתחיל "לייצר" צאצאים.
אותה החברה שמסתכלת בעין עקומה על כל רווקה שעברה את גיל 28 והיא עדיין לבד, שלא לדבר על אלה שחוגגות לבד יומולדת 30 כל שנה מחדש, אלה בכלל..שרוטות! (אני צינית כמובן).
כל דבר אחר יתקבל בסלחנות, את לא חייבת להיות אשת קריירה מצליחה, הרי כל עבודה מכבדת את בעליה, לא יפה במיוחד, לא חכמה, לא אמביציוזית, אפילו לבשל את לא חייבת כי בעידן המודרני יש פתרונות כמעט לכל צורך. כמעט.
אז כשאנחנו בסביבות גיל ה-30 לחיינו, במקום לחגוג את היותנו נשים שמתקרבות לשיאן, אנחנו הופכות לממורמרות, מתוסבכות, מתוסכלות, כי אם החברה מעבירה לנו את המסרים האלה, כנראה שהחברה צודקת, נכון?
במקרה הטוב אנחנו לא מותרות, נרשמות באתרי היכרויות, לוקחות טלפונים של בחורים מדודות שעדיין לא ויתרו עלינו ואפילו יוצאות לדייטים, אלא שבמקום להפגין את כל היתרונות שהגיל יכול להביא איתו ולהתענג על הכיף וההתרגשות שבפגישה, רובנו מחמיצות פנים כשזה לא לגמרי זה, מוציאות מהתיק את רשימת המכולת ל"בעל המיועד" ויורות שאלות של ריאיון עבודה.
מה כיף? איזו התרגשות? יהיו כאלה שישאלו, למי יש זמן לזה, אני צריכה בעל שיתאים לדרישות שלי, לי אין זמן, השעון מתקתק, הביציות לא נעשות טריות יותר מיום ליום....
ופה בדיוק אנחנו נופלות.
אם נבין שהגישה הזו היא שמונעת מאתנו ליהנות מהחיים ולמצוא גבר שיחלוק אתנו את חייו אולי אז נתחיל לחיות באמת.
אם נודה בינינו לבין עצמנו, מה אנחנו באמת רוצות? אנחנו רוצות גבר שיסחף אותנו, שיהיה לנו כיף איתו, שעם כל מחמאה שלו נרגיש ברקיע השביעי, שנחכה בקוצר רוח לראות אותו שוב, זה לא ממש משנה אם הוא מרוויח 5000 - או 20,000, או באיזה מכונית הוא נוהג אם בכלל, העיקר שהוא גורם לי להרגיש מאושרת...
האם לא בכך החיים נמדדים? אם טוב לי או לא?
אז כן, אני מאשימה את החברה שהציבה לנו גבולות וגרמה לנו להרגיש חסרות ערך, אבל האם לא הגיע הזמן שהגישה הזו תשתנה?
לאמהות שלנו בגיל 30 כבר היו 4 ילדים, משכנתא, כביסות ו-10 ק"ג עודפים, זו היתה תקופה אחרת, אנחנו בגיל 30 רק מתחילות לחיות, מגלות את עצמנו וגופנו מחדש, ערות לצרכים שלנו, מגובשות, חכמות יותר, למודות ניסיון, בד"כ משכילות יותר.
ת'כלס, היום אנחנו בכלל לא חייבות גבר בחיינו, הכל אנחנו יכולות לעשות לבד.
אנחנו לא חייבות, אנחנו בוחרות באפשרות הזו.
אז מה כן לעשות?
לשנות גישה, להעמיד את עצמנו במרכז, להשקיע בעצמנו, להתחיל להתעמל, לשמור על הגוף, לשים לב לתזונה, להשקיע בלבוש, באיפור, ללכת ללמוד דברים חדשים, חוגים, לעשות דברים שתמיד רצית לעשות ולא יצא, לצאת לבלות, לרקוד, לטייל, להתחיל ליהנות מכל מה שיש לחיים להציע לנו.
האנרגיות יעלו, הוייב ישתנה, נהיה מאושרות יותר, קורנות יותר והרבה יותר אטרקטיביות, נעריך את ההנאה לשם ההנאה וככה נתייחס גם לדייטים והיכרויות, כהזדמנות להכיר אנשים חדשים, ללמוד משהו חדש, אפילו על עצמנו.
כל שיותר נשים יאמצו את הגישה שהמטרה שלנו היא לא בהכרח להתחתן ולהביא ילדים אלא קודם כל להיות מאושרות, אז יש סיכוי גדול יותר שיהיה שינוי חברתי, שהיחס של החברה לרווקות מעל גיל 30 יהיה כמו לכל אישה אחרת.
והכי חשוב היחס שלנו לעצמנו, אנחנו נקבל את עצמנו באהבה.