על מערכות יחסים ופתוח מודעות 

 על מערכות יחסים ופיתוח מודעות

'הנפש - בשביל לפגוש את עצמה צריכה לפגוש נפש אחרת'

אפלטון

כל כך הרבה נאמר על מערכות יחסים, מסתבר שאין לנו דבר בעולם מלבד מערכות יחסים. זה מתחיל במערכת שלנו עם עצמנו. בהסתכלות פנימה אנחנו פוגשים קודם כל את הנפש שלנו, ואז אנו פוגשים את מערכת האמונות שלנו, ואז יש אינסוף עומקים שנתקשה להגיע אליהם אם לא נפגוש באחר.

אז מיהו האחר? האחר הוא המוכר בחנות, הנהג ברכב שליד, האדם ברחוב, וגם התלמידים שלמדו איתנו מכתה א' ואילך, קולגות, בוסים, מורים, קרובים ורחוקי משפחה, ידידים ומכרים, שכנים, חברים וחברים אינטימיים, בני זוג, משפחה, מטפלים ומטופלים שלנו...עם כולם יש לנו מערכת יחסים כזו או אחרת. כולם משרתים לנו את המקום של להיפגש עם עצמנו בכל פעם שיש 'היתקלות' או תקרית, או הבעת אהבה ונדיבות. בעולם הרוחני אנו מתחילים להבין שכל מערכת יחסים באשר היא מביאה לנו איזו שהיא מראה למי שאנחנו בדרך אולי קצת שונה, אבל גם מאוד דומה.

הדרך 'הפשוטה' ביותר לעשות עבודה עצמית, לגדול ולהתפתח היא דרך חיים בשיתוף. הכוונה היא לא רק בזוגיות-אם כי זו יכולה היות הדרך המהירה ביותר והמאתגרת ביותר עבורנו, אלא גם עם בני משפחה וילדים שלנו, אחים ואחרים. כשאנו פוגשים את עצמנו יומיום מבלי להיות באינטראקציה עם האחר, קל לנו יותר אולי, ואנחנו חושבים שאנחנו מכירים את עצמנו מרוב השנים שאנחנו מבלים עם עצמנו, אבל למעשה זהו תעתוע....

ההיכרות העמוקה עם עצמנו מגיעה אך ורק בפגשנו את האחר. החיים עם האחר בבית או בחוץ מאפשרים לנו לצפות ולהתבונן בתגובתיות שלנו בכל פעם שיש מפגש. כשחיים עם האחר בבית, לא מספיק להיות עסוק כל אחד בחייו, לדבר מעט ואת אותו הדבר ולאכול יחד ארוחות מול הטלוויזיה, כי אז אנחנו מעין אוטומטים חיים. הרעיון הוא להפוך לצופים בתגובות האוטומאטיות שלנו במהלך היום. אבל באמת לצפות. ואז, מה שקורה זה שאנחנו מתחילים לשבור 'אוטומטים' שלא משרתים אותנו ובטח שלא את האחרים. האוטומטים שלנו גורמים לאחר להגיב דרך האוטומט שלו וכך בעצם אנחנו יכולים להעביר את החיים שלנו 'בנהיגה על אוטומט' מבלי באמת להקשיב לעצמו ולסביבתנו....

כולנו נמצאים במקומות האלה מידי פעם ורבים וטובים מאיתנו חיים ככה כל הזמן.

החיים על אוטומט הופכים לחיוורים וחסרי טעם. אנחנו מרגישים אז משועממים מעצמנו ומהחיים, הכול נראה תפל. אפילו טיול בנופים יפים הופך למסע דרך מסך שלא משאיר רשמים עלינו. אנחנו מפסיקים להתרגש, מפסיקים להזיל דמעה ולבכות, לא מתרגשים מהטוב וגם לא מהרע. חיים במן מצב סטטי רדום. מצב שמרגיש בטוח לכאורה, אבל בעצם זהו מצב מסוכן לנפש ולנשמה. החיים פוסקים ואנחנו אפילו שוכחים להרגיש את הנשימה. הראש פועל כל הזמן ויש פחות ופחות מקום לרגש, להבעה וליצירה. הילד הפנימי נאלם. אין הרבה חשק לשום דבר. מערכת היחסים שלנו עם עצמנו רדומה. לפרקים נחפש את הריגושים דרך מסע קניות ובזבוזים, אכילת יתר, חיפוש אחר ריב, ספורט מסוכן, מערכת יחסים מזיקה, שתייה, סמים. העיקר לעורר את הרדום.....מוכר?

לעומת זאת, כשאנחנו מתחילים להקשיב ולהתבונן בעצמנו, בתגובות שלנו, במחשבות שלנו, באמונות שלנו, בפעולות שאנו נוקטים, באוכל שאנחנו אוכלים, במילים שאנו בוחרים וגם במבטים שלנו ובתנועות, ומודעים אפילו מידי פעם לנשימות שלנו, אנחנו מחליפים לאט את 'האוטומט' ל'נהיגה ברכב עם מהלכים' ואז החיים הופכים להרבה יותר שווים, מעניינים וצבעוניים.

קוראים לזה מודעות. זה אומר להתחיל להיות מודעים ל-איך ול-מי שאנחנו במפגש שלנו עם עצמנו ועם האחר, להפוך לצופים של עצמנו בכל מיני מצבים בחיים. וכשזה מתחיל לקרות, אנחנו מתחילים לחיות, אנחנו מתחילים לראות את החיים, את עצמנו ואת הסובב אותנו בעיניים חדשות. כל זה לא יכול לקרות ללא האחר שישקף לנו, שיגיב אלינו, שיאתגר אותנו, ובמיוחד אולי כשיעליב, כשיעיר וכשיכעיס. לא סתם אומרים שכשיש עימות או 'התעוררות' של רגש קשה באינטראקציה עם האחר, יש לנו שיעור, מתנה. האחר משמש כמעין 'שליח' כדי להעיר אותנו מהתרדמת, כדי שנוכל להתבונן באמת על עצמנו דרך המראה שמהווה לנו האחר.

עם המודעות אנחנו לומדים להקשיב יותר לרגש, לאינטואיציה ולתחושות הבטן. כך אנחנו הופכים ליותר שלמים ולבסוף הופכים למאהבים של עצמנו קודם כל, במערכת היחסים שלנו עם עצמנו ואז גם לאוהבי אנשים במערכות היחסים שלנו מחוצה לנו.

מילות המפתח אם כן הן הקשבה והתבוננות. להקשיב לעצמנו קודם כל ולהתבונן ואז נוכל להכיל את האחר ולשפר את מערכת היחסים שלנו איתו בשביל להגיע למערכות יחסים שיביאו להשראה, תמיכה וגדילה.

טליה רוזן - אימון לנשמה

מדריכה לדמיון מודרך, מאמנת אישית לפיתוח מודעות, ומלווה אישית לסובלות מקרוהן וקוליטיס, מאמנת מוסמכת בזוגיות, מלווה להעצמה נשית.