הוא עמד ליד מכונית האופל הכסופה ולגם קולה מפחית. אלמלא ידעתי שליאונרדו דה קפריו מסריט עכשיו בהוואי, הייתי משוכנע שזה הוא. אותן פנים יפות, אותו צבע עיניים ואותו השיער. אך לזה עם הקולה קראו איוו ולא ליאונרדו, והוא הנהג שקיבלתי עם המכונית השכורה.
כשהתקרבנו למכונית הוא מיהר לפתוח את הדלתות לאשתי ולחברתה דליה. התנועה המהירה והאבירית ומראהו של היפיוף שבו מיד את לבן של הנשים, ומאותו הרגע ממש ידענו, הגברים, שאנו נמצאים בתחרות קשה ושהנחיתות ברורה.
היה זה אמור להיות טיול לציון שלושים שנות נישואים, אך בגלל ששכחתי להביא רשיון בינלאומי, הטיול הזה הפך לבעייתי ביותר. דה קפריו הקרואטי היה מקסים, הוא דיבר עם אשתי באנגלית ועם דליה פטפט באיטלקית. הוא תפס פיקוד על הטיול ועל לוח הזמנים בעידודן של הנשים, והתוכניות המפורטות שהכנתי בארץ בעבודת נמלים של ממש, שימשו אותנו רק לאריזת הערמונים שאספנו.
לא האמנתי שאגיע למצב שבו אצטרך לבזבז מחשבה, כסף ואנרגיות בחיזור אחרי אשתי, אחרי כל השנים האלו, אך מחוסר ברירה פניתי לויטוריו, בעלה של דליה, לעזרה בייעוץ בענייני חיזור. מכיוון שהוא לטיני, הוא מחזר חופשי אחרי כל מה שזז, ועל פי הסיפורים מעברו ידעתי שהוא מומחה בתחום. אך לא להאמין, ויטוריו היה אובד עצות בדיוק כמוני.
המצב המביך הזה גרם לי לעשות דברים מוזרים שמעולם לא עשיתי, כמו להחמיא לאשתי או לקטוף לה פרח. המצב התדרדר עד כדי כך, שהייתי צריך ממש להתחנן שתיקח את כרטיס האשראי שלי לסיבוב הופעות במרכז המסחרי הענק בכניסה לוונציה. זה עלה לי בבריאות, ללכת אחריה במשך שעות ולראות איך היא מודדת אין ספור נעליים ואיך היא מטרטרת את הזבניות בחנויות האופנה ואת הדיילות במחלקות הבושם והקוסמטיקה. היא מרחה על עצמה קרמים בכמויות מסחריות והתיזה על עצמה ולכל עבר סילוני בושם של גוטיה ושל דולצ'ה גוואנה, עד כדי סיכון שלום הציבור. כל הדברים האלו אולי ייזקפו לזכותי בעולם הבא, אבל בעולם הזה הם הגדילו לי את האובר באופן משמעותי.
יכול מאד להיות שאשתי ודליה פינטזו על שייט רומנטי בגונדולה בתעלות של ונציה עם היפיוף, אלא שתשר מיוחד של עשרה דולר שנתתי לו בסתר, שכנעו אותו להישאר בחנייה ולשמור על המכונית. לנשים הוא הסביר שהוא עייף והוא ממש מצטער שלא יכול להצטרף.
לא ראיתי הרבה מוונציה בגלל מיליוני התיירים שהיו במקום ומילאו את התעלות, הסימטאות והכיכרות. במשך יום שלם שוטטנו בסימטאות האינסופיות, אך בשל הצפיפות הגדולה דרכו עלינו ללא הרף, והשולחן הפנוי היחיד שמצאנו בכיכר סנט מרקו גבה מאיתנו חצי משכורת חודשית עבור שתי פיצות.
תוך כדי כניסה לסמטה צדדית קטנה ויפיפייה עם פרחים בצדה, החל ויטוריו לשיר מחרוזת שירים באיטלקית משנות השישים והשבעים, ובקולו היפה הוא החזיר אותנו שלושים שנה לאחור. בהשפעת הפרץ הנוסטלגי הזה כנראה שמשהו קרה לי. טיפסתי לקומה השנייה של אחד הבתים, קטפתי פרח מהאדנית שבחלון, ירדתי למטה, תקעתי את הפרח בשערה של אשתי, חיבקתי אותה בחום ולחשתי לה באוזן דברים שלא ניתנים לפרסום. אלא שהיא הסמיקה קצת, הרימה אלי את מבטה, גייסה את הקול הכי סקסי שהצליחה, ולחשה לי באוזן: "אם אתה אוהב אותי עד כדי כך, אז לך תקנה סנדוויץ' לדה קפריו המסכן שמתייבש בחנייה".
גבי רמני
