אני לא יודע למה חוקרי העב"מים עושים מאמצים גדולים לחקור תופעות מוזרות ועצמים דמיוניים, כאשר ההתרחשויות הקוסמיות קורות כאן אצלנו. כל אחד מאיתנו מגדל חייזרים. בהתחלה הם נראים כמו אי.טי קטן, אחר כך הם גדלים, ובהדרגה הם הופכים, ממש לנגד עינינו, להיות עב"מים. הקשר שלנו איתם הוא קצר ושטחי, וזה קורה בדרך כלל כשהם באים לתדלק, זאת אומרת, לקבל שירותי מזון, רחיצה, כביסה וחניית לילה.
בתור עבמולוג חובב פיתחתי שיטת תקשורת עם החייזרים שגרים אצלי. הזכר, שנראה גבוה ורחב, מתקשר איתי אם אני משתמש בקוד 'שיקגו', או 'מכבי חיפה'. אז הוא פולט מספר משפטים שנשמעים כמו נהמות, שבתרגום לשפת אדם פירושם: מה את מבלבל את המוח, אין לי זמן בשבילך, תכין לי מקושקשת. הנקבה, גבוהה ויפה, משיבה לקודים ספורים, כשהחשובים שבהם 'מה נשמע?', או 'איך היה?'. כשמדברים אליה, היא לא עונה מיד, ולפעמים יכולים לעבור שעתיים עד שלוש שעות עד שהיא מבחינה בנו תוך כדי בהייה באמ.טי.וי או במחשב, אז היא פולטת משהו שנשמע כמו: 'מישהו צלצל אלי? עזבו אותי, אני עייפה!'.
אפשר לזהות עב"מים בקלות ולא צריך לצאת בשביל זה לשדה חיטה. הם לא לובשים חליפות כסופות אלא ג'ינסים קרועים וד"ר מרטינס; אין להם אנטנות, אלא עגילים בכל מיני מקומות; הזכרים מסופרים קצר מאד, ואילו הנקבות מחליפות את צבע הלק כל שעתיים.
הם רואים בנו שבט פרימיטיבי מתקופת המערות, אוהבים להעליב אותנו ולרדות בנו. הם עצמם גרים בדירים, בדרך כלל כל אחד מהם בדיר משלו. בעבר הרחוק קראו לזה חדר. שם יש להם טלוויזיה, מחשב, מכונות רעש, שפעם קראו לזה מערכת סטריאו. הם לא יודעים למה משמש ארון בגדים, מגירות או קולב.
בחניית הלילה שלהם הם משירים מעליהם את שכבת הבגדים ומותירים אותם על הרצפה וכך נערמים להם הבגדים בפינות שונות של הדיר עד השימוש הבא. יש אפילו סוג מסוים של חייזרים שאחרי בילוי לילי הם לא משילים מעליהם דבר, חוץ מאשר ד"ר מרטינס, ואז הם נופלים על המיטה הזוגית שלהם כמו שהם. אחד מהסוג הזה גר אצלי.
רוב החייזרים לא תורמים לסביבה מאומה, לא עוזרים, לא מסדרים, שונאים לעבוד בגינה, לא שוטפים כלים ולא עוזרים בעריכת קניות. לעומת זאת, הם רגישים מאד בכל מה שנוגע ליחס שלנו כלפי החייזר השני.
בזמני, אני זוכר שטיילתי במכתש הגדול ובמדבר יהודה. אלא שהמנהגים שלהם שונים בתכלית משלנו: הם מטיילים במרחבי האינטרנט. אני חיזרתי במשך חודשים אחרי החברה שלי עד שזכיתי בנשיקה הראשונה, ואילו החייזר שגר אצלי בבית מפשיט את הבחורות במחשב תוך שניות. הפעם הראשונה שלי היתה בליל ל"ג בעומר באכסניית נוער למרגלות המצדה, ואילו הוא חווה את זה לראשונה במציאות מדומה בדיזנגוף סנטר.
ואמנם, מיד לאחר שהחייזרים שלנו עזבו את הבית, לקחנו אשתי ואני חופש מהעבודה ופינינו לרמת חובב שמונה טון פסולת, שחלק ממנה הפכה רעילה עם הזמן. אחרי שהחזרנו לדירים צורה שגם בני אדם יכולים לגור בהם, סגרנו אותם, וכך סיפחנו עוד ארבעים ושמונה אחוז לשטח איי הסטרילי. העוזרת קצת כעסה על כך שהודענו לה שמעכשיו היא יכולה לבוא רק פעם בשבועיים, אבל גם שמחה לוותר על כפפות הגומי ומסכת האב"כ שעד כה השתמשה בהם כשניקתה את הדירים.
בין ההריסות שפינינו, מצאנו מכתבים מהמורים שלא הגיעו אלינו, מבחנים עם ציונים מביכים וצרור מכתבי אהבה לאלון אולארצ'יק שבתי שכחה לשלוח. כמו ארכיאולוג מיומן בחנתי את הממצאים השונים וניסיתי להבין את רוח התקופה ואת אורח חייהם של המקומיים: מאוסף הג'ולות ובובות הברבי לדורותיו, דרך קלפים של חבורת הזבל, עיסה שמורכבת מטי-שרט מיוזע ושרידי סנדוויץ' עם טונה מיום ספורט בתקופת חטיבת הביניים, ועד אלבום שמתעד כל שעה בחייו של זאהי ארמלי. כמו כן, נתגלו סימני חציבה בקיר הדרומי של הדיר עם דיוקנו של קארים עבדול ג'באר מתקופת הזהב של הלייקרס.
עזיבת החייזרים השפיעה על חיינו בכל התחומים. שיפור ניכר במיוחד נרשם במאזן התשלומים כתוצאה מירידה חדה בתחום ההוצאות. חשבון הטלפון הצטמק בתשעים ושלושה אחוז, כי בתי כבר לא בבית כדי לנהל שיחות נפש עם חברתה הגולה באוסטרליה. שעון המים כמעט ולא זז מאז שהיא לא מתקלחת בבית כל שש דקות, וחברת החשמל ביטלה את כוונתה לבנות עוד תחנת כוח עקב ירידה חדה בביקוש. גם בהנהלת הסופר שליד הבית שמו לב לשינוי הדרסטי בהרגלי הצריכה שלנו. במקום שתי עגלות שבועיות, אנחנו מתקשים לעבור את המפלס התחתון בעגלה. במקום האריזות המשפחתיות הענקיות, היום אנחנו קונים באריזות אישיות מיניאטוריות, ממש כמו הריבה והחמאה שמקבלים במטוסים. אנחנו נאבקים בשקית חלב אחת במשך כל השבוע ומכרסמים בעיקר קרקרים וגרנולות.
אולם, לא רק שההוצאות קטנו, אלא שהם כמעט ואפסו. בחודש האחרון, למשל, עקב נסיעתו של בני לקוריאה מטעם החברה, הוא השאיר לנו את מכונית החברה שלו עם הפזומט, פנקס תלושים למסעדות פאר, וברוב חוצפתנו הרבה הצטרפנו לעובדי החברה לנופשון סוף שבוע באילת.
עזיבת הילדים השפיעה עלינו גם מבחינה פסיכולוגית. בזמן האחרון אני מוצא את אשתי מדברת אל החתולה יותר ויותר. חברות אמת נרקמת בין השתיים וברור שזה על חשבוני. בארוחות היא מגישה לחתולה את הצלחת שלה עוד לפניי, ואם פעם זכיתי בפולקע' והחתולה בעור, אז גם פה היו שינויים. אני מביט בכמיהה בלטיפות ובנשיקות שאשתי מרעיפה עליה, ומחשבות נוגות מתעוררות בי.
אצל החברים שלנו, טובה ושלמה, המצב דומה. שם נוצר קשר חזק במיוחד בין טובה והחתולה, אפשר להגיד אפילו קשר טלפתי. שלמה התלונן באזניי לא פעם על חוסר בתשומת הלב ועל התעלמות כמעט מוחלטת שהוא זוכה לה מטובה. סיפרתי לו שגם אני סבלתי קשות, עד שלמדתי לגרגר כמו החתול. ואכן, במפגשים החברתיים שלנו בעבר אשתי וטובה דיברו בעיקר על הילדים, היום הן מדברות אך ורק על מיצי ועל יו-יו.
ובאמת, קשה שלא לאהוב את בעלי החיים האלו. בניגוד לחייזרים שגרו אצלנו, החתולים שלנו לפחות שמחים לראות אותנו בשובנו מהעבודה. הם קופצים עלינו, מגרגרים ומתלטפים, ולא מבקשים דבר פרט לתשומת לב. הם מסתפקים בקצת בונזו וחלב ולא רוטנים ועושים שביתות אם לא לוקחים אותם למקדונלד. עכשיו, כשהחייזרים נוחתים כאן מדי פעם לביקור מולדת, הם נאלצים להתמודד בפריימריס פתוחים עם החתולה על תשומת לבנו. לשם כך בני מביא לנו ממסעותיו התכופים לחו"ל דיסקים, בגדים וממתקים, ואילו בתי מספרת לנו באריכות על פרשת השבוע, וכל זאת כדי שבארוחות ליל השישי יגישו להם לפני מיצי.
גבי רמני
