כולם חוזרים לאמא 

חוזרים לאימא ישבתי בגינת ביתי ונהניתי מהשקט והשלווה. ליטפתי את החתולה וחשבתי שאני בגן עדן. זוגיות כזאת עם אשתי עוד לא חוויתי. כל הבית עמד לרשותנו ובמשך הזמן למדנו ליהנות מהביחד. העיקרון המנחה היה הפרדת כוחות. זוגתי היקרה גרה וחיה בקומה העליונה ואני בקומת הקרקע, שולט על המקומות האסטרטגיים בבית, במיוחד על הפריג'ידר. אם האספקה אזלה בקומה העליונה, אשתי זרקה לי רשימה, וכעבור עשר דקות בדיוק נפגשנו בחצי הדרך על המדרגה השמינית. את ילדינו הבוגרים ראינו רק בארוחות ליל שישי. כל הסועדים ידעו שמדובר בסך הכול בשעתיים, ולכן כדאי לשמור על האיפוק. השולחן היה ערוך יפה, האוכל מעולה, חיוכים ופרגונים אפיינו את הערב כולו. לסיום הארוחה החגיגית נפרדנו מילדנו בנשיקות, ומבחינתנו, היינו יכולים להמשיך במצב הזה לנצח. אבל ילדינו חשבו אחרת. הייתה זו בתי שנשברה ראשונה. אחרי שבעה חודשים שבהם גרה בדירה שכורה בתל אביב, היא הגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שהכי טוב לחזור לאימא. היא נשברה לא בגלל שהכספומט בלע לה את הכרטיס וגם לא בגלל הפחד מהאנס הסדרתי. היא נשברה ברגע שמקק ארור חצה את רצפת המטבח של הדירה שלה. לבני לקח כמעט שלוש שנים להגיע לאותה מסקנה. חומת האגו החלה להיסדק אצלו בעקבות אי הנחת שנגרמה לו מהריצות התכופות למגרש החנייה של העירייה לשחרר את רכבו אחרי גרירה. למרות שהוא מרוויח יותר מהוריו, הוא מתקשה לגמור את החודש בעיר הגדולה. לא רק קנסות החנייה הכבידו עליו, אלא בעיקר שליחי התפנוקיה שלא הניחו לו לרגע. הם סיפקו לו פיצות, פיצוחים, סרטי וידאו ומידע מעודכן על הסטודנטיות החדשות בבנין. כדי להשתחרר מהמועקה של החיים האינטנסיביים שבהם חי, נהג לנוח בסופי שבוע, פעם באילת ופעם בטבריה, עם חבריו. משתכפו צלצוליו של מנהל הבנק, החליט הג'וניור לחזור לחיקה החמים של אמו. ואמנם, אחרי שיפוץ לא קטן בביתנו ורכישת רהיטים מתאימים, נכנס בני לסוויטה המלכותית, והכריז עליה מיד כ"אקס טריטוריה", כלומר, מחוץ לתחום עבור כולם, פרט למנקה. כתוצאה מהניסיון המוצלח של הפרדת הכוחות, הוחלט על הקמת ארבעה קנטונים. כל דייר ומחוזו שלו. כל אחד מאיתנו משתדל שלא להיתקל בשני, ורק במעבר הבטוח אנחנו נפגשים מדי פעם כדי להחליף מילות נימוסים, ממש כמו דיירים בבית משותף. רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון, והוא הנושא הכאוב של הדיירים הסמויים. מדובר בדיירים שלא רשומים בטאבו, כאלו שנתקענו איתם עקב הרפתקה רומנטית מיותרת של אחד מילדינו. דבר זה גרם לנו לא פעם לאי נוחות מסוימת. בשבוע שעבר, למשל, האשמתי את אשתי בבגידה, מסתבר שלשווא. התברר שהתחתונים בארון שלי עם ציור הבננה לא שייכות למאהב שלה, אלא לחבר של הבת שלי. מקרה מביך אחר קרה באחד הלילות, כאשר ירדתי למטבח להכין לי חביתה עקב רעב פתאומי בלתי מוסבר שתקף אותי. הריח כנראה הגיע לסוויטה וגרם לדיירת הסמויה לרדת ולבדוק במה מדובר. הלבוש המינימאלי מינוס כנראה בלבל אותי, ועקב איבוד העשתונות הזמני נכוויתי מהמחבת הלוהט. הצטערתי בשבילה מאד כאשר נאלצה לעזוב בגלל חוקי הרוטציה של בני. עם תקריות מביכות כאלו עוד אפשר היה לחיות, אבל המים הגיעו עד נפש, כאשר בזמן ויכוח לגיטימי ביני לבין אשתי, מצאתי כי אחד הדיירים ללא הטאבו נקט עמדה, בדרך כלל לא שלי. חוץ מזה, שנאתי אותו בגלל שהחרים את נעלי הבית שלי, ולפעמים גם השאיר אותי בערב ללא מכונית או עם מכונית ללא דלק. האמת היא, שאצל חברינו שמענו אותם הסיפורים. כנראה שיש עכשיו נהירה המונית הביתה לאימא, לפינוק ולחיים הטובים, ללא דאגות של שכר דירה, עם שירותי האכלה, כביסה ותחבורה. כל כך התפעמתי עד עתה מהמגמה הזו ומיתרונות השיטה, שהתחלתי לשקול גם אני באופן רציני את האפשרות לחזור לאימא.