מאת צבי גיל. המאמר מתפרסם באתר המחבר "זרקור"
מה עוד אפשר לכתוב על לונדון שלא נכתב ולא סופר ולא נראה, מלבד לעדכן את הכמות הבלתי נדלית של האירועים ותוספת שכיות החמדה שעיר מיוחדת זאת משופעת בהם ומציעה לתושביה ולאורחיה.מסתבר שאפשר. ללונדון יש עין- סמלית, the eye of London "גלגל המילניום' שנחנך בשנת 2000 ,גלגל קולוסאלי עם קרוניות שמתנשא לגובה של 135 מטרים, והיה אז המבנה הגבוה ביותר בתבל עד שבא גורד שחקים מסינגפור והוריד אותה בגובה. אבל לא מגדולתה של העין. שכן זאת מלבד היותה אטרקציה תיירותית-עם ארבעה מיליון מבקרים בשנה, היא אלמנט סמלי מאוד. כשם שעין זאת צופיה על פני לונדון כולה ככה גם עיננו,של כול אחד מאיתנו ,רואה את העיר הזאת מן הזוויות השונות שלה, ומתפיסתה שלה את המציאות כפי שהיא נראית בעיניו או לפחות היבטיה השונים.
מי שמכיר את לונדון כמוני לא ייתכן שלא ישים את לבו לדברים שמתחדשים בעיר זאת. אלא שהחידושים הם איטיים לפי הקצב של לונדון והם משתבצים אורבאנית ואורגנית בשילוב המיוחד הזה של עיר שהיא בעצם מחרוזת של עיירות שחוברו להם יחד כשבלבה המוקדים המסחריים,התרבותיים והאומנותיים. מבקר טרי לא יחוש בזה כי הדברים הם אבולוציוניים כמו ההיסטוריה של העיר הזאת. גם הלונדוניים עצמם הולכים ומשתנים אך בקצב האופייני להם. חוש ההומור שלהם נשאר מעודן כשהיה, אבל עם קצת פלפל ומלח קונטיננטליים. הם כבר לא רואים עצמם כלב העולם, אבל לא מתארים עצמם עולם בלי לונדון. אין להעלות על הדעת שהעיתונות כיום תתאר את הסערה שפקדה את התעלה בראשית המאה הקודמת בכותרת: "היבשת( האירופית) מנותקת". היא כבר לא מנותקת. אפשר להגיע אליה מפריז או בריסל תוך שעה וחצי. ומדוע שעה וחצי, כאשר הנסיעה ברכבת מתחת לתעלה נמשכת שעתיים וחצי. כי הבריטים מאחורי השעון האירופי בשעה. אשר לדרך חזרה ,זה כבר עניין לצרפתית או לבלגים.
כול המערכות בלונדון ממוחשבות לרבות הרכבת התחתית הענקית שבתחנות מוצבות אוטומטים לא רק לקניית כרטיסים אלא גם לתיקון תעריפים. לדוגמה אם קנית כרטיס שבועי ברכבת ובאוטובוסים( זה משולב) ועברת לאזור אחר, המכשיר שבו אתה מצמיד את הכרטיס לא מעביר אותך. אז עליך לגשת לאוטומט ולהתחיל בשיעור מא' ועד ת' שמנחה אותך כיצד להכניס את העודף. וזה לא הולך לך. ואז מאי שם מופיע סדרן או פקח,או זה עשוי להיות גם עובר אורח, ובסבלנות ובסובלנות יעשה בעבורך את המלאכה. כול שאתה צריך לעשות הוא לתת לו את הסכום המדויק שכן מכונה זאת לא נותנת עודף. אני משוכנע שאלמלא היה לי הסכום המדויק הוא היה דואג שאשיג אותו. הוא מעדכן את הכרטיס המגנטי, ופרסטו אתה עובר את המחסום. האדם -עומד מאחרי המכונה. נכון יותר- בן אדם. בתי ביקשה שאקנה בעבורה איזה בושם בשם "ג'ון מלון"-בושם שלא ניתן להשיגו בפרפומריות הרגילות. ומה לא עושים בשביל בת. יוצאים למסע בחיפוש אחרי אותו ג'ון מלון. לבסוף ,החיפוש מביא אותך לאזור שבו החנות אמורה להימצא אלא שהרבה מאוד לונדונים הם זרים ולא מכירים את השטח. יפני אחד ניסה לעזור לי במכשיר הג' פי אס שלו, ולאחר רבע שעה של משיכות ומריחות על הצג-ויתרתי ונכנסתי לחנות טבע באיזו תקווה שמא הם יידעו. והם ידעו. אך לא הסתפקו. חיפשו ושלפו מפה של הרובע וסימנו את הדרך עד לאותה חנות לבשמים. בני אדם. והם עושים זאת בחן וגם בחוש הומור."בטח תמצא אנשים שיידעו לקרוא מפה"- אומרת לי הבחורה בחנות. ואגב, בעניין זה האנגלים הם ההיפך הגמור מהסקוטים אשר ידועים כקמצנים לא רק בכסף אלא גם בדיבור. מסופר על אורח שנזדמן לגלזגו הסקוטית ושאל תושב אם הוא יודע היכן מלון דורצ'סטר? הסקוטי ענה לו לו:כן!!. האנגלי יוליך אותך,לפחות עד למקום שבו תמצא את הדרך או מישהו שיעזור לך.
לדעתי חוש ההומור שלהם בעת ביקורי האחרון מצא ביטוי בחזאים של לונדון. הם הבטיחו לי שבוע של שמש. לא רק סתם ימים בהירים,כלומר שהעננות הלונדונית היא גבוהה,והאוויר אינו מרקי, אלא שמש ממש. יום אחד היא הופיעה במלוא הדרה, והצעירים סגדו לה בערום כמעט מלא בכיכר פיקאדילי. אבל למחרת היא הוכיחה שגם לה חוש הומור. היא הופיע לרגע כשנפתח המסך המלכותי הכבד של העננים, כמו במיטב הבימות ב"ווסט אנד", וכאשר מישהו הצביע עליה, היא כבר נעלמה.אני לא זוכר אם היא עשתה הדרן קצר.
אבל כפיצוי על האפרוריות של לונדון היא יודעת להעביר את מסריה בבהירות רבה. המידע בעיר הזאת מאיר עיניים, גם לאנשים שלא שמים לב לעוד איזה שלט או תמרור. הוא מופיע פעם, פעמיים, אבל בפעם השלישית לא ייתכן שלא תשים לבו. לונדון היא בית ספר גדול
של מידע.אצלנו ובמקומות רבים הבריות משקיעות חלק ניכר מן האנרגיה לקבל את המידע עוד בטרם הגיעו אל מוקד המשימה. לא ככה בלונדון.
זה אמור גם לגבי התורים האגדיים של לונדון, אשר מייחסים אותם לחיבתם של הלונדונים אליהם. ההיפך הוא נכון. התורים הם שאוהבים את הלונדונים. מיד בהגיעך לנמל התעופה אתה תוהה מדוע התור המתפתל כמו איזה זיגזג בין חבלים מתוחים- כדי להגיע לעמדת משטרת הגבולות. מדוע לא כמו אצלנו בנתב"ג החדש -לכול עמדה תור משלו. אך מה קורה אם אתה עומד בתור לעמדה מסוימת
ומשום מה הטיפול מתעכב לחמש דקות או ליותר ואז האיש שמאייש אותה יוצא להתייעץ עם הממונה עליו. התור קופא, ואינך יכול לעבור לתור אחר אלא בזנבו. בשיטה האנגלית,אם נוסע מתעכב ,עמדה אחרת מתפנה והתור זז. בדיוק אותו הדבר כמו בקופה של "מרקס אנד ספנסר". יש וזבנית חדשה עשתה טעות בטיפול. היא קוראת לבכיר ממנה,וגם הוא לא מצליח ואז מוזעק הממונה והוא פותר את הבעיה, שיכולה להיות מזערית,אלא שבאנגליה אין קפנדריות ולא תושייה עצמאית. יש סדר. אבל כתוצאה מעיכוב זה התור לא התעכב הוא זז.
אגב לונדון היא עיר ההזדמנויות ,שונה מאשר ניו יורק. באחד מאותם תורים, הפעם בחנות כלבו "טבנהאם" שאהוב עלי בשל האווירה הנעימה שבו.שם ליד הקופה יש גם פינת קפה.אדון אחד שהבחין שבארנק שלי מזדקרת תעודת עיתונאי, ניגש אלי ואמר שהוא משער שאני ישראלי,והוא ישמח לשתות אתי כוס קפה באותה פינה. שמחתי מאוד. שמו הפרטי סטנלי. הוא פרופסור אמריטוס בביה"ס לכלכלה של לונדון- London school of economics אחד ממוסדות האקדמיים מסוגו הטובים בעולם.אימו נולדה באנגליה.אביו הגר מליטה והיה לא רק רוויזיוניסט אלא נפגש פעמיים עם ז'בוטינסקי.
מטבע הדברים שדיברנו על פוליטיקה ומעניין היה לשמוע את הנצר למשפחה רוויזיוניסטית כיצד הוא רואה את העניינים אצלנו.הגישה ההיסטורית שלו היא שארץ ישראל הייתה הארץ של היהודים ושהפלשתינאים הם המצאה רומית שמית שסביבה התאגדו ערבים שגרו בארץ ישראל. בדיוק כפי שחושב השר לנדאו.הם לא היו עם. מאידך יש להכיר במציאות בין אם הם עם או מגדירים עצמם בתור שכזה וחשוב מזה שהם במציאות מאכלסים שטחים בארץ ישראל. משום כך, מדינית,ולא היסטורית יש להכיר במציאות. להיפרד מהם. הוא אינו חושש מאיבוד עוצמתה של ישראל. הוא חושש יותר מאיבוד תדמיתה, וזה כציוני חשוב לו מאוד. הוא גם התייחס לנושא של הקפאת הבנייה בהתנחלויות. איך זה שהיהודים, עם פיקח,עם של סוחרים ובנקאים הם penny wise and pound foolish לאמור כיצד אנו טובים בקטנות ונכשלים בגדולות. "אם יכולתם להקפיא את הבנייה למשך תשעה חדשים, מדוע אינכם יכולים להאריך זאת בעוד חודשיים, בייחוד אם יש בצד דיווידנד של אובמה.. איש לא מבין אתכם" . אותי ,כמובן הוא לא היה צריך לשכנע. אבל כאשר ישראלי מוצא עצמו מנסה להגן על המדינה לנוכח שטף הביקורת בתקשורת ונפגש עם יהודי כזה, הוא מבין עד כמה שאנו לא תופסים לא רק מה הדימוי שלנו ואל מה הסיבה שלו.
אגב סטנלי זה לא חושב כי היחס של האנגלים כלפי המוסלמים והבורקות שונה באנגליה מאשר במדינות היבשת. ההבדל, הוא אומר, הוא בדרך הטיפול. האנגלים מאמינים כי בסופו של דבר הם ישתלבו בחברה האנגלית ויאמצו את התרבות האנגלית כפי שקרה עם מאות אלפי זרים מאסיה ואפריקה שבאו לאנגליה עם התפרקות האימפריה. האנגלים,לדעתו לא עם של פאניקה,כפי שלא היו כאשר היטלר כמעט הרס את לונדון בבליץ. הם תומכים תמיכה נמרצת בפעילות נגד הטרור,אך בדרך האנגלית. פאניקה רק עוזרת לטרוריסטים.
אשר לתקשורת אין לו ספק כי התקשורת מעוותת את מה שנעשה במזרח התיכון, אבל היא מעוותת מציאות שהיא,ולא המדיה,לא מחמיאה לישראל. הוא גם לא מייחס חשיבות רבה לכול נושא מסע ההסברה שמנסים לארגן מישראל. לכול היותר זה פועל על אלה שמשוכנעים. ובכלל,הוא מעיר במידה רבה של צדק,התקשרות באנגליה היא פרובינציאלית. ה- הבי בי סי במהדורה המקומית משעמם יותר מאשר המגזינים של החדשות אצלכם.השידור הבי בי סי בעולם- world service הוא שונה לחלוטין, אך הוא מיועד לצופים בחוץ.
הוא שאל אותי מה דעתי על לונדון, שכה מוכרת לי, אמרתי לו שאני אכול קנאה דווקא על תופעה מאוד פרוזאית וישנה
אני בא לעיר שהייתה הראשונה שהפעילה רכבת תחתית, בעוד שעירי תל אביב תהיה האחרונה, אם בכלל, שתעשה זאת. כאן נתקלתי באנגלי הקלסי. "סבלנות, ידידי, סבלנות, אם יש לכם לוויינים מזה שנים תהיה לכם פעם גם רכבת תחתית".אלה הם האנגלים. הם לא לוחצים על הזמן( לא דוחקים את הקץ) ולכן הזמן גומל להם. הוא לא לוחץ אותם. להתפוצץ מקנאה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
