בשעה שבע וחמישה הייתה פתיחה של ארבע אצבעות. בשבע עשרים ושמונה נכנס החג בתל-אביב, ובשבע ארבעים ושלוש – בירושלים. החתן שלי הודיע על התקדמות נוספת, אבל הכריז שהוא סוגר את הנייד שלו בשבע וארבעים, וביקש בתוקף לא לצלצל לבית החולים אחרי כניסת החג. כך, לאחר ציפייה דרוכה וארוכה, נאלצתי להשלים עם העובדה שבמשך שני ימי חג השבועות לא אדע מה שלום בתי ופרי בטנה, שאמורה להיות הנכדה הראשונה שלי.
אשתי, שהיא קצינת ביון פולנייה, לא הצליחה להשלים עם העובדה הזו. עם זאת, היא גם לא רצתה להפר את בקשתו של הזוג הצעיר. לכן, בלית ברירה, היא שלחה חפרפרת ירושלמית רדומה, שתברר ותדווח לנו ישירות משערי צדק לחפ"ק שהקמנו אצל חברים. בונוס מיוחד הובטח לחפרפרת עבור הופעה בלבוש צנוע ועבור המאמץ שבטיפוס תשע קומות במדרגות בית החולים בשבת.
משקיבלנו בקשר את הסיסמה "סדין אדום" ועמה פרטים נוספים ומרגיעים, נפתחו החגיגות. מאותו רגע ממש וללא כל אזהרה מוקדמת, התחילו לקרוא לי סבא.
בהתחלה הסתובבתי לאחור בכל פעם שקראו לי, כדי לברר למי בדיוק פונים, אבל לאט לאט התחלתי להפנים את העובדה שאני הוא זה שקוראים לו, ושאני סבא של תינוקת ממאה שערים. אמנם שמחתי מאד להולדת נכדתי הראשונה, אבל קבלת התואר שנלווה לאירוע גרמה לי לתחושה קשה.
בעיניי, סבא זו מילה נרדפת לאדם זקן, ללא עתיד, עם שיניים בכוס ומכשיר שמיעה, אדם שנמצא כל הזמן בדרך לקופת חולים או בחזרה ממנה. עקב כך, ביקשתי מחבריי ומבני משפחתי להתרגל לעובדה שבמקרה שלי יאמצו את המושג 'אבא של אמא'.
למרות כל בקשותיי, הילדים שלי דווקא היו אלו שהמשיכו לקרוא לי סבא, על אף שלפני כן לא קראו לי אף פעם אבא אלא קראו לי בשמי הפרטי. הגדיל לעשות בני, כאשר ערב אחד הופיע עם החברה שלו וביקש להישאר איתה לבד בסלון. באכזריות תהומית הוא שחרר משפט ששחרר אותו מיד מהירושה. הוא אמר לי: "סבא, קח את סבתא למיטה ולכו לישון".
אחרי המקרה הטראומטי הזה החלטתי להרחיק מעלי את כל סממני הזיקנה. יום אחד ניצלתי את העובדה שהסבתא הלכה לריקודי עם והרמתי טלפון כדי לברר אפשרות של השתלת שיער, או לפחות לצבוע את המעט שנשאר ממנו. אחר כך נכנסתי לחדר של בני והרמתי בגדים שהוא כבר לא לובש מתקופת גואה בהודו. הוצאתי את הספר המיתולוגי של ד"ר ספוק, שבעזרתו חינכנו דור שלם של פרזיטים, ועלעלתי בו כדי להיזכר. קיוויתי שאחרי הלידה תחזור בתי לשבוע או שבועיים לנוח בבית ואני אוכל לקחת את התינוקת לטיול בגינה הציבורית שליד ביתנו, בדיוק כפי שעשיתי לפני כמעט שלושים שנה.
אלא שכרגיל, שום דבר לא קרה לפי התוכנית שלי. החתן שלי הסביר לי שלפי ההלכה לא מוציאים תינוק מביתו בטרם מלאו לו ארבעים יום, ומכיוון שארבעים הימים מסתיימים יום לפני תקופת ארבעים היום של בין המייצרים, שבה אסור לעזוב את ירושלים, הרי שבשביל יום אחד בלבד לא כדאי לטרטר את התינוקת עד השפלה.
מתוסכל מהמצב נכנסתי לחנות למוצרי תינוקות ופרקתי את זעמי בקנייה מוגזמת של מוצרים שאותם רציתי להביא לבת של בתי. התמקדתי במיוחד בחיתולים חד פעמיים וקניתי כמות שתספיק לה לפחות עד גיל עשרים. נהניתי מאד מהבילוי בחנות, היות שהמוצרים השונים הזכירו לי חוויות מתקופות שונות של ילדנו שלנו.
הבקיאות שלי במוצרים השונים כנראה הרשימה את האמהות הצעירות ששהו בחנות. כך, למשל, לאחת מהן הסברתי איך מקפלים עגלת טיולים, לשנייה הסברתי את היתרונות שבכורסת הנקה, ולאחרת הסברתי את ההבדלים שבין האמבטיות השונות. בתור לקופה עשיתי מה שכל פוליטיקאי יודע, שללטף תינוקת ולעשות להם פרצופים עשוי לזכות אותך בפופולריות אדירה.
ואמנם, זה עזר לי להשיג את מספר הטלפון של אחת האמהות, ואף קבעתי לעשות איתה אמבטיה משותפת. אלא שהחגיגה הסתיימה מהר מהצפוי, בגלל הקופאית שצעקה לעבר אחד העובדים: "ניסים, תעזור לסבא לקחת את הדברים לאוטו!".
גבי רמני
