שיהוי מול התיישנות
תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור. החוק קובע תקופות התיישנות שונות, ואם חלפה תקופת ההתיישנות איבד התובע את יכולתו לתבוע. חלפה תקופת ההתיישנות – אין שקול דעת – סופרים ומונים את התקופה ואם אכן חלפה ולו ביום אחד – דין התביעה להידחות על הסף! כנ"ל לגבי הגשת כתב אישום נגד אדם וכד'. לא הרי שיהוי כהרי ההתיישנות. חלוף הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות אוטומטית שיהוי. בבסיס שיהוי עומדת העובדה, כי חלוף הזמן, בנסיבות הספציפיות, גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה, כאשר באיזון הכולל השמירה על האינטרסים הנ"ל חשובה יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי.
שיהוי אם כן הוא מושג רחב והוא נבחן תמיד בהקשר עובדתי מסויים ולא באופן "מתמטי" כמו התיישנות. שיהוי יכול לגרום לדחיית עתירה לבג"צ למשל, או בקשה למתן סעד זמני (כגון צו מניעה) ויכול גם להשפיע על משקל הראיות או מהימנות של עד. את טענת השיהוי – שמעלה מן הסתם הצד הנתבע/המשיב – בוחן בית המשפט עפ"י שקול דעתו ועפ"י הראיות שלפניו.
כך למשל יתכן מצב בו שיהוי של ימים ספורים בלבד יביא לדחיית בקשה דחופה לצו מניעה כלשהו ומנגד שיהוי של חודשים רבים בצרוף הסבר סביר לא יפגום בעתירה או בקשה.
בעולם המשפט, קיים מונח קרוב מתחום דיני הראיות והוא "עדות כבושה" – ההגיון די זהה: מי שכבש עדותו – כלומר לא מסר בהזדמנות הראשונה את עדותו אלא השתהה – משקל עדותו מועט.
הוכחת טענת השיהוי
לצורך טענת השיהוי נדרש הטוען לכך להוכיח את התנאים המפורטים להלן:
1. יש להראות כי בנסיבות המקרה השיהוי הוא משום ביטוי לויתור על הזכות או על הזנחה או יאוש מצד התובע. כלומר ההסבר מדוע "ישנת" על זכויותיך הוא חשוב: איחור בהגשת התביעה כשלעצמו אינו מעיד בהכרח על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה ולפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה המגיעה לו.
2. יש להראות כי עקב חלוף הזמן הורע מעמדו של הצד שכנגד כלפי יריבו. תנאי זה אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע.
3. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום הלב של התובע. בנוסף, במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום לבו של הנתבע, האם התנהגותו גרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה.
4. תנאי חלופי נוסף עוסק במקרים בהם עקב השיהוי קופחו האפשרויות של הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה. ביהמ"ש יבדוק האם השיהוי פגע בסיכוייו של הצד שכנגד להוכיח טענותיו שהרי בכך עלול צד להשיג יתרון דיוני משמעותי וחשוב המשפר את סיכוייו לזכות בתביעה, וזאת שלא כדין.
מבחנים להכרעה בטענת השיהוי
בפסיקה עוצבו שלושה מבחנים עיקריים לקביעת קיומו של שיהוי: מבחן הפן הסובייקטיבי, מבחן הפן האובייקטיבי ומבחן עקרון שלטון החוק.
1. מבחן הפן הסובייקטיבי של השיהוי בוחן את הסיבות לעיכוב בהגשת העתירה. נשוא המבחן הסובייקטיבי הוא התנהגותו של העותר, כאשר השאלה היא האם פעל העותר בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין והאם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו.
2. מבחן הפן האובייקטיבי של השיהוי בוחן את הנזקים העלולים להיגרם למשיב לעתירה או לצדדים אחרים מהעיכוב בהגשתה. במבחן זה מתמקד ביהמ"ש בתוצאות האובייקטיביות של חלוף הזמן עד להגשת העתירה. לפי גישה זו, גם אם במקרה מסויים אין שיהוי סובייקטיבי, הרי עדיין אפשר שיהיה בו שיהוי אובייקטיבי.
3. אינטרס נוסף, אותו על ביהמ"ש לקחת בחשבון עת הינו דן בטענת השיהוי, הוא האינטרס של כלל הציבור בשמירה על שלטון החוק. על ביהמ"ש להתחשב בסוג הפגיעה הנטענת בשלטון החוק ובמידתה וכן לערוך ההבחנות הנדרשות מנסיבות כל מקרה ומקרה.
האינטרסים הבאים בחשבון בהכרעה בטענת השיהוי בהכריעו בטענת השיהוי, ביהמ"ש מביא בחשבון שלושה אינטרסים עיקריים: האינטרס של העותר, האינטרס של המשיב ואינטרס של הציבור בשלטון החוק. בשקלול האינטרסים, ביהמ"ש נותן דעתו לחשיבות היחסית של האינטרסים, לעוצמת הנזק שיגרם לאינטרס זה או אחר וכן, במסגרת השקלול, לסיבת השיהוי בהגשת העתירה, אם היא מצביעה על רשלנות או הזנחה מצד העותר.
סיכום
בהכריעו בטענת השיהוי על ביהמ"ש לבחון, על דרך האיזון, מכלול השיקולים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים שונים. משכך, הנטל על הטוען לסילוק התביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין.
