מעמדה של אם פונדקאית והנולד לה מהפריה חוץ גופנית של אחותה 

מעמדה של אם פונדקאית והנולד לה מהפריה חוץ גופנית של אחותה

מבוא:

עמד השואל ושאלני: במקרה של הפריית מבחנה מזרע וביצית אשר נלקחו מבעל אישה, אשר הם נשואים כדת וכדין, ולאחר מכן הפריית מבחנה זו הושתלה בגופה של אחותה הרווקה של אשת הבעל, בכדי שהיא תשמש כ"אם פונדקאית" לוולד, אשר הוא הופרה מן הביצית של אחותה הנשואה, במקרה שכזה ל"ע נשאלות השאלות:

א.      האם כתוצאה ממקרה שכזה מכך הוולד ניכלל בהגדרת "ממזר"?.

ב.      האם מקרה שכזה נחשב לנישואין עם שתי אחיות?.

ג.       מי מן האחיות הנ"ל נחשבת לאמו של הוולד, ומי הוא אביו?.

הגדרתו של הוולד:

מבלי להביע דעה בעניין איסור או היתר "הפריה חוץ גופנית", אלא בדיעבד ולצורך עיון בלבד, נלענ"ד להשיב: כי מעשה שכזה הוא בלתי מוסרי והוא אף בלתי חוקי, אולם בעקבות התמעטות הדורות, יתכן שאף מקרה כזה יתרחש בפועל. לפיכך אשיבך את דעת התורה בעניין זה, כפי שהדבר נלע"ד: השימוש באחותה הרווקה של אשת הבעל בתפקיד של "אם פונדקאית", אינו נכללת בגדר העריות של נישואין לשתי אחיות, משום שאין כאן קנין של ביאה, אלא הדבר הוא בגדר של "שותפות ממונית". וכן מצאנו שאיסורי הביאה מתקיימים מיד כאשר נוצר חשש למצב של "בלילה וערבוב" (רש"י- ויקרא, י"ח, כ"ג) הזרעים, ולא מעת הלידה, שנאמר: ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם" (ויקרא, כ, י"ב), "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא" (ויקרא, י"ח, י"ז). וכן הרמב"ם פסק (איסורי ביאה, פ"א, י): "המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה, מלשון 'את מקורה הערה', והמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר, ובכל הביאות האסורות, אחד המערה ואחד הגומר, ואע"פ שלא הוציא שכבת זרע, ואף ע"פ שפירש ולא גמר, כיון שהכניס ראש העטרה, נתחייבו שניהם מיתת ב"ד או כרת או מלקות או מכת מרדות". לפיכך במקרה של שתילת הפרית מבחנה של זוג נשוי בגופה של "אם פונדקאית", הוולד אינו נכלל בהגדרת "ממזר", משום שאין כאן אף הכנסת ראש העטרה. וכך כתב בעל "ספר החינוך" (מצוה רו): "שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד, ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה, ואפילו גירשה לראשונה, שנאמר: 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה' (ויקרא, י"ח, י"ח). פירוש: ואשה עם אחותה ביחד 'לא תקח לצרור', לשון צרה. כלומר, כדי שלא תיעשה האחת צרה לחברתה, בחייה, בא ולימד שאפילו גירשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה, כלומר כל זמן שהיא בחיים, אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לישא האחרת, דהיינו, שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה, או קידשה גם כן בכלל האיסור, כי בנישואי הראשונה הקפידה תורה". כמו כן, במקרה זה אין האשה נאסרת על בעלה, משום שאף אם הוא שכב עם אחותה, אין שכיבתו עם האחות אוסרת את אשתו, "ששכיבתה מזנותה אוסרתה על בעלה, אבל אם שכב בעלה עם אחותה, אינה אסורה היא על בעלה, שאינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה" (מד"ר, במדבר, פר' ט, כ"ט).

נישואין לשתי אחיות:

לאור האמור לעיל ניתן לומר: כי ההפריה החוץ גופנית של בעל ואשה, אשר הושתלו בגופה של אחותה של האשה בגדר של "אם פונדקאית", אינה יוצרת מצב של אחד משלושת הקניינם של נישואין. מטעם זה נלענ"ד כי במקרה דנן לא מתקיים האיסור של נשיאת שתי אחיות בחייהן.

אך יחד עם זאת, מקרה שכזה יוצר את הצורך לדאוג לכך שהנולד מן הביצית המופרת של האחות הנשואה, לא יתחתן עם בתה של האחות אשר שימשה כ"אם פונדקאית" לאחותה, משום החשש שנישואין שכאלה הם נכללים באיסור התורה על עריות של אחים, כפשטות מ"ד "עובר ירך אמו הוא" (יבמות, עח.). כמו כן, הוולד נחשב ל"אם הפונדקאית" הנ"ל כ"פטר רחם" לענין מצות פדיון בן הבכור.

אמו ואביו של הנולד מהפריה חוץ גופנית:

בהפריה חוץ-גופית נוצרת הווייה חדשה של יצירת עובר, לפני השתלתו ברחם ה"אם הפונדקאית", לפיכך האב והאם אשר הזרע והביצית נלקחו מהם, הם האב והאם של הוולד אשר נוצר מן ההפריה, למרות היותו בן ימים ספורים, וכן מובא בגמ': "שלשה ימים הראשונים, יבקש אדם רחמים שלא יסריח. משלשה (ימים) ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל (רש"י-שלא תתעבר אשתו ולד אחר, ויהא פוחת צורתו של ראשון). משלשה חדשים ועד ששה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה, יבקש רחמים שיצא בשלום. ומי מהני רחמי?, והאמר רב יצחק בריה דרב אמי: איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה - יולדת זכר, שנאמר: 'אשה כי תזריע וילדה זכר' (ויקרא, י"ב, ב')!?, הכא במאי עסקינן?, כגון שהזריעו שניהם בבת אחת" (ברכות, ס.). וכן "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה, ב.). כלומר, העובר נוצר ברגע ההזרעה ממש, כך שכל תשעת החדשים העובר רק משתפר וגדל עד ללידה. לפיכך ה"אם הפונדקאית" אינה נחשבת לאימו ולאביו של הוולד, משום שתרומתה להשבחת הביצית המופרת ולנשיאתו ברחמה, מוגדר מראש בגדר של "שותפות ממונית". וכן מצאנו דוגמה מעין זו של שותפות בביצית מופרית, בהלכות הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין, פ"ח, א): "הנותן ביצים לבעל התרנגולים להושיב התרנגולים עליהן עד שיצאו האפרוחים, ויגדל אותן בעל התרנגולים ויהיה הריוח ביניהם, צריך להעלות שכר עמלו ומזונו... ואינו יכול למכור שלא מדעת חבירו בתוך זמן זה". כלומר, עובר הנוצר במבחנה מדעתם של תורמי הזרע והביצית, הוולד מתייחס לאביו ולאמו בעלי הזרע והביצית, ולא ל"אם הפונדקאית". משום שאם לא כן, ניתן יהיה להכשיר זרעי ממזרים באמצעות "אם פונדקאית". כמו כן, אם ה"אם הפונדקאית" מקבלת את הבעלות על הביצית המופרת, ייוצר בעם ישראל סטנדרד חדש של מצב לא נורמאלי, אשר בו אין ליילוד ייחוס לאב, דבר שהוא ייתכן ביהדות, אלא רק במקרה של גיור.

וכן משמע מדברי הגמ' (יבמות, צח.): "אמר רבא: הא דאמור רבנן אין אב למצרי (רש"י-דיש לו שאר מן האם [שהתגיירה] כשאר ישראל גמור, ואין לו שאר מן האב), לא תימא משום דשטופי בזמה, דלא ידיע, אבל ידיע חיישינן, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן, דהא שני אחין תאומים (גרים), דטפה אחת היה ונחלקה לשתים, וקתני סיפא: לא חולצין ולא מייבמין (דצד ייבום מן האב הוא, והני אין להם אב, דזרע מצרי כבהמה), ש"מ אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה" (רש"י-דטעמא לאו משום דזרמת סוסים הוא, אלא משום דכקטן שנולד דמי). כלומר, לדעת הרש"י במקרה של גיורת מעוברת, הוולד במעי אמו נחשב "כקטן שנולד דמי" (רש"י), דהיינו, העובר מתייחס לאביו ולאמו, החל מרגע ההפריה ולא מעת הלידה. וכן הרמב"ם פסק (איסורי ביאה, פי"ג, ז): "מעוברת שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה", משום שהיא ועוברה הם בבחינת "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", דהיינו, רק במקרה שכזה התגיירותה היא אשר הפקיעה את ייחוסו של הוולד לאביו, בבחינת "עובר ירך אמו (הביולוגית) הוא" (יבמות, עח.).

וכן מצאנו כי חז"ל אמרו: "שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (מגילה, י"ג.), ו"כל המלמד בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" (סנהדרין, יט:). כלומר, אין הכוונה היא להורות ביולוגית ולמשמעויותיה לגבי ירושה, איסורי ביאה, וכו', אלא הכוונה היא להורות רוחנית בלבד. וכן "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה, ואביו ואמו. אביו מזריע: הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת: אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו: רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם" (נדה, לא.).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי הפריית מבחנה מזרע וביצית אשר נלקחו מבעל אישה, אשר הם נשואים כדת וכדין, ולאחר מכן הפריית מבחנה זו הושתלה בגופה של אחותה הרווקה של אשת הבעל, בכדי שהיא תשמש כ"אם פונדקאית" לוולד, אשר הוא הופרה מן הביצית של אחותה הנשואה, במקרה שכזה:

א.      הוולד אינו ניכלל בהגדרת "ממזר".

ב.      במקרה דנן לא מתקיים האיסור של נשיאת שתי אחיות בחייהן.

ג.       הוולד מתייחס לאביו ולאמו בעלי הזרע והביצית, ולא ל"אם הפונדקאית". 

אין לראות בנאמר לעיל פסק הלכה מחייב וגורף, או הבעת דעה בעניין איסור או היתר "הפריה חוץ גופנית", אלא הדברים נאמרו בדיעבד ולצורך עיון בלבד.

יה"ר שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם והקימתי את בריתי אתכם" (ויקרא, כ"ו, ט'), כפי שפירש "אבן עזרא": "ופניתי אליכם', להרבות עושרכם, ולהפרות ולהרבות אתכם בבנים ובבנות. והנכון בעיני להיות 'והפריתי' הפך עוצר רחם (משלי, ל', ט"ז). 'והקימותי את בריתי אתכם' להיותכם ככוכבי השמים לרוב וכעפר הארץ.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי