ירדן נחשבה תמיד למדינה המצויה גיאוגרפית בין שני אזורים בלתי יציבים - במזרח: עיראק ובמערב: ישראל והפלסתינים.
בעוד ששכנים אלה של ירדן מצויים בעיצומה של תקופה בלתי יציבה - נהנתה ירדן משלוש שנים של יציבות פוליטית, וצמיחה כלכלית, המוכיחה כי רפורמות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, יכולות להתרחש בצורה חיובית בעולם הערבי.
ירדן התחילה ברפורמות כלכליות שניתן לציין אותן בשתי תקופות - 1989-1998 ו- 3002-8991. התחלת הרפורמות בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת - היו כאשר הרזרבות בירדן היו פחות מ- 100 מליון דולר, אינפלציה של 81% וחוב חיצוני שהיווה 190 אחוז מה - PDG. הכנסותיה של ירדן באותה תקופה, התבססו על סיוע ממדינות ערב והכנסות מעבודה של ירדנים באזור המפרץ. השינוי התחולל בעקבות צעדים לליברליזציה של המשק ולרפורמות חברתיות. בין היתר צעדים לדמוקרטיזציה בתחום הפוליטי - בחירות לפרלמנט וחבילת צעדים כלכליים שנתמכה ע"י הבנק העולמי.
פעולות אלה השפיעו באופן משמעותי על המשק הירדני, וחיזקו את היציבות הפוליטית בירדן. אישור הסכם השלום בין ישראל לירדן ב 1994 והעברת שלטון תוך שמירה על היציבות, לאחר מותו של המלך חוסיין ז"ל ב- 9991, היו ההוכחה לכך.
המלך עבדאללה, האיץ את תהליך הרפורמות ב- 1999 - ע"י אינטגרציה של ירדן בשוק העולמי, הקהילה הבינלאומית העסקית, הצטרפות ירדן ל- Trade World Organization בשנת 0002, והחתימה על אזור סחר חופשי FTA עם ארה"ב שאושרה ע"י הקונגרס האמריקאי בדצמבר 1002. בנוסף, הקמת אזורי התעשיה Zones Industrial Qualified איפשרה יצוא מידי של סחורות (ZIQ) משוחררות ממיסים לארה"ב, זאת ביחד עם פירמות ישראליות. אזורי התעשיה מעסיקים כיום כ- 30,000 עובדים מתוכם 20,000 ירדנים.
ממשלת ירדן יזמה תכנית של הכשרה מקצועית במגמה ליצור עוד 10,000 מקומות עבודה נוספים, והמספרים של היצוא מדברים בעד עצמם - בעוד שהיצוא לארה"ב ב- 1997 הסתכם ב- 8 מליון דולר, יצאה ירדן בשנת 2002, סחורות בסכום של 400 מליון דולר.
אחוז הצמיחה הדרוש לירדן הוא 6% על מנת לקלוט לשוק העבודה בין 45,000 ל- 65,000 עובדים חדשים מדי שנה.
ירדן רכשה נפט עיראקי במחיר מיוחד שהעניק למדינה קרוב ל 900 מליון דולר רווח שנתי ואני מניח שלא צפוי שינוי מיידי בהספקת דלק לירדן - אך פתרון לטווח ארוך יתבסס ללא ספק על שיקולים כלכליים בלבד ולכן נדרש כאן פתרון יצירתי.
ירדן, ישראל והרשות הפלסתינית מהווים מדינות מעבר (TISNART) בין יצרניות הנפט לבין צרכניות הנפט באירופה ושיתוף פעולה אזורי שיאפשר מעבר ושינוע של מוצרי נפט ודלק דרך שלוש יחידות אלה, יכול לייצר הכנסה רצינית לכל הצדדים, ואף יוזיל את מחירי הנפט והדלק באופן משמעותי ע"י חסכון במחירי ההובלה הקיימים היום, בדרום דרך המפרץ ובצפון דרך תורכיה. זהו פתרון טבעי שיש לו הגיון כלכלי.
2. אתגרים לעתיד
עד כאן דיברנו על הצדדים החיוביים - אבל לא נפתור את עצמנו מלהתייחס גם לבעיות.
רק לפני ימים מעטים (יוני 3002) ננעלה בירדן ועידת הפורום הכלכלי העולמי, בהשתתפות נציגים מהעולם כולו. בעוד שאנשי העסקים, למודי לקחי ועידות קזבלנקה וקהיר, רחוקים מאופוריה ומביעים לכל היותר אופטימיות זהירה, הזדרזו הפוליטיקאים הישראליים להצהיר הצהרות על הזרמת נפט עיראקי לחיפה, כריית תעלת הימים, וביצוע מיזמים משותפים אחרים.
גם את החתימה על הסכמי השלום בראשית שנות ה- 09, ליוותה אופוריה גדולה, בין השאר, הועלו הצעות לפרוייקטים משותפים עם ירדן בתחומים שונים, שוב "תעלת הימים", שחוזרת תמיד לכותרות, חיבור רשתות החשמל, הקמת קווי שיט בים המלח, שדה תעופה משותף באילת, נמל משותף ישראלי - ירדני, עיר תיירות משותפת בדרום ועוד. מכל היוזמות לא יצא דבר לפועל, והתחושה בירדן הינה תחושה של אכזבה מפירות השלום, שלא הביא דיבידנדים כלכליים משמעותיים. כגודל הציפיות, כך היו גם גודל האכזבות, והלקחים לא נלמדים - ההצהרות הבומבסטיות ממשיכות להופיע.
2.1 תעלת הימים - השינוי המשמעותי ביותר היה המלצה בשנת 5991, לאמץ תוואי טבעי המאפשר כריית תעלה במחיר זול יותר, ליצור אנרגיה להתפלת מי ים בעיקר לשימוש בירדן, תעלה שאמורה לעבור ב 2/3 מהתוואי שלה בירדן.
הירדנים היו חשדנים תחילה - מדוע ישראל מגלה נכונות כזאת. השר סולימאן אבו עלים, התעניין לדעת מה גרם לשינוי בעמדה הישראלית אך היה חיובי בכל המובנים: מדובר בפרוייקט בינלאומי, מימון בינלאומי, ביטוי ליציבות, וזה הפרוייקט היחידי המפיק כ 800 מליון מטר קוב מים בשנה.
2.2 שדה תעופה - אילת - עקבה
הובעה נכונות ירדנית כמעט לכל התנאים שישראל הציגה - אך הפרוייקט לא יצא לפועל.
2.3 חיבור רשתות החשמל - יצור חשמל בירדן ומכירתו לישראל במאי 1996 - חתמו ישראל וירדן על פרוטוקול לשיתוף פעולה בתחום ייצור חשמל בירדן, ומכירתו לישראל -
מצאתי משקיע בדמות חברה בינלאומית לאנרגיה בשם ?sadirB" שהיה מוכן להקים תחנת כח בגודל 800 מגה וואט בירדן ולמכור 08% מהחשמל שתייצר לישראל. בצד הירדני נתנו תמיכה מלאה לפרוייקט הנסיך חסן, המלך חוסיין, המלך עבדאללה - וראשי ממשלת ירדן ושרי האנרגיה שלה - הם כולם עמדו בכל הבטחה שנתנו. בצד הישראלי לא היתה נכונות מעשית, נפשית ופסיכולוגית לממש הבטחות שניתנו.
רוב מדינות ערב, ובראשן מצרים, שללו בעקביות את הגישה הישראלית, שטענה כי תהליכים כלכליים יכולים להקדים תהליכים פוליטיים, וגרסו כי סדר ההתקדמות צריך להיות הפוך: קודם הסכמים פוליטיים ורק לאחר מכן שיתוף פעולה כלכלי. על רקע לקחי העבר, נראה ששאיפותיהם של אנשי העסקים הישראליים צריכות להיות בתחום קידום הסחר בין המגזר הפרטי הישראלי לבין מקבילו במדינות ערב. לישראל קיים סחר ישיר עם ירדן ומצרים - ייצוא של 70 מ' $ לירדן ו- 26 מ' $ למצרים בשנת 2002 מול יבוא של 48 מ' $ מירדן ו- 20 מ' $ ממצרים - במקביל מתנהל גם סחר עקיף עם מדינות המפרץ, ומדינות נוספות. דווקא בנתיב הירדני ניכרת תנועה ערה וסחורות רבות, גם חקלאיות, יוצאות מישראל לירדן.
אינני ממעיט בחשיבותם של יחסים כלכליים אזוריים, ולפחות ברמת המקרו היו הצלחות ויוזמות משותפות, אולם אם מסתכלים על קשרי ישראל-ערב כמכלול, ניתן לומר כי ברמה המקרו-כלכלית, חזון שיתוף הפעולה הכלכלי ממתין עדיין למנהיגים פוליטיים בעלי חזון ואומץ המסוגלים לעשות את הדבר הפשוט: לקיים את מה שהם מבטיחים.
