דרוש: שמאלני מאמין 

דרוש: שמאלני מאמין

מוקדש באהבה לקבוצת התיאטרון הקהילתי קריית שמונה

ולכל השמאלנים במדינתנו הקטנטנה

ביום ראשון האחרון הלכתי, כהרגלי מדי יום ראשון בחודשים האחרונים, לפעילות של התיאטרון הקהילתי בעיר הקרובה למקום מגורי. בדרך כלל מתחילה הפעילות כחצי שעה עד שלושת רבעי השעה משעת התחלה המצוינת בשל הגעה מאוחרת של משתתפים ובשל שיחה המתפתחת לדיון המסתיים בשיאו כשמישהו מהמשתתפים  דורש שנתחיל כבר לעבוד.

 ביום ראשון האחרון נסבה השיחה על פעילויות  המשותפות ליהודים וערבים.

כ' סיפרה על פעילות שעושות שתי מרצות  - אחת יהודיה ואחת ערביה. היא סיפרה שיהודים שהגיעו לפעילויות האלו נפקחו עיניהם והם הבינו שכל החינוך הפטריוטי שהם קיבלו עד היום  ושכל מה שהם יודעים על ההיסטוריה של ארץ ישראל - הכל שגוי בתכלית. מ' ענתה לה: "מה?, רק עכשיו נפקחו להם העיניים?" וכ' , בהבעה נסערת מאוד ענתה לה "כן...!!! רק עכשיו...!!!".

אני הבטתי בשיחה הזו אמביולנטית מאוד. ושתקתי. לא יכולתי להגיד כלום. ידעתי שכל מה שאומר עכשיו, במסגרת הזמן המצומצם שבעצם הוא זמן שאול על חשבון עבודת התיאטרון שאנו אמורים לעשות, ישמע לחבורה הזו כהבעת עמדה ימנית.

או קי. בואו נעצור כאן רגע כדי להבהיר דבר אחד –

אני שמאלנית. אני שמאלנית בהגדרה. אם אצל ג'קי לוי ראו את הכיפה עוד באולטרסאונד, אצלי שמעו את האינטרנציונל במוניטור. האדום שזורם לי בדם הוא לא מכדוריות אדומות (וגם לא מהפועל חיפה...) שיהיה ברור.

ולכן, האפשרות שמה שאומר ישמע כמו דעה ימנית ולא אוכל להסביר את עצמי מחמת הפסקה פתאומית של השיחה, נראתה לי כמו אופציה בלתי נסבלת והעדפתי להחשב סכלה חסרת דעה, או לא להחשב כלל, מאשר להגיע למצב הזה. אני לא מכירה הרבה שמאלנים שמוכנים להחשב ימנים (הווה אומר – גזענים, פשיסטים, קפיטליסטים ועוד)  ולו לשנייה. לגבי ההיפך אני לא יודעת. לא הייתי שם מעולם (זה ברור נכון?).

אחרי שהבהרנו נקודה חשובה זו אפשר לחזור אל הלובי של אותו תיאטרון באותה עיירת ספר רחוקה. אל אותה חבורה היושבת ומדברת, אל כ' הנסערת ומ' התמהה ועוד כמה אנשים טובים שעוד לא הספקתי כל כך להכיר, אבל ברור מאוד שהם חולמים על שלום עולמי והרמוניה פור אבר אנד אבר.

אז הנה – כל מה שלא אמרתי בשיחה ההיא:

אבא שלי היה מראשי תנועת השומר הצעיר בארגנטינה. הוא עלה לארץ כציוני סוציאליסט והיה ממקימי קיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה. לאמא דווקא היתה משפחה רוויזיוניסטית, אך מאחר ואבא שלה נפטר בגיל צעיר ואמא שלה לא אהבה אותה בכלל היה לה קל מאוד למרוד וללכת בדרך ההפוכה. היא חברה לאבי בגיל צעיר מאוד והם השתיתו את אהבתם על שמאלניות טהורה.

אנחנו התחנכנו על ציונות מסויימת ואהבת הארץ, ויחד עם זאת – עם תחושת אשם איומה ועוד משהו, שאצלי לפחות התפרש כשנאה עממית לכל מה שהוא דת, כיבוש, עימות ו"לא בסדר". אני נולדתי אחרי הכיבוש וכבר היה ברור שזו היתה טעות גדולה שתמיט עלינו אסון. (מה שהתברר כנכון, כמובן).

למעשה, מהמקום שאני גדלתי בו היה ברור שההבדל בינינו לבין החלוצים האמריקנים משמידי התרבות האינדיאנית הוא קטן מאוד. רק שאצלנו הילידים הם ערבים. אני תמיד ידעתי שזכות אבות זו קישקוש. הם היו פה אלפיים שנה ואנחנו פתאום באנו, לקחנו להם הכל והחרבנו את תרבותם. ועל זה נצטרך להתחטא ולהתנצל מעתה ועד עולם.

על בשרי

בשנות העשרים שלי עבדתי כצבעית אמנותית. בשלב מסויים קיבלתי הצעת עבודה מחברת "ח.א. בוני חיפה" (ח – חוסני, א – אחמד. כי מי יבנה יבנה בית בחיפה?). קיבלתי את ההצעה, עבדנו יחד, ראינו כי טוב והמשכתי לעבוד איתם בתור קבלנית משנה.  

עבדתי איתם מעל שנה וכמובן שמעבר לתעסוקה ופרנסה הייתי מאושרת מהעובדה שאני דוגמא חיה לדו קיום. שמחתי כל כך לקיים הלכה למעשה את המשנה השמאלנית שלי. לאחר כמה חודשים החלו להתגלע סכסוכים קטנים, שהיו, רובם ככולם, הבדלי תרבות. למשל – הם עבדו שבעה ימים בשבוע, מחמש לפנות בוקר, עד הצהרים המאוחרים ואז חזרו הביתה ושם המשיכו לעבוד. מי בבניין, מי במוסך של דוד שלו ומי במסעדה של אח שלו. בשבת, כשלא היתה להם עבודה אצל היהודים הם היו עובדים במוסכים ובמסעדות שהזכרתי לעיל. אין חג ואין שבת. הם לא הצליחו להבין בשום אופן את הרצון שלי לימי חופש. מכיוון שלא היתה אפשרות להכריח אותי לעבוד, שהרי עבדתי כקבלנית משנה ולא כשכירה, הם נאלצו לקבל את התנאים שלי לימי חופש, ולא רק בשבת. אבל זה עורר בהם כעס שהלך וטפח.

היו עוד כמה וכמה בעיות. הבעיה העיקרית היתה העובדה שהייתי אישה (משוחררת) בתוך ים של גברים (משוחררים, אבל הנשים שלהם לא כל כך). השיא היה כשמנהל העבודה - ערבי נוצרי - גבר נעים הליכות ואצילי שחיבבתי מאוד, הגיע אלי הביתה יום אחד (בהזמנתי, כמובן), התיישב צמוד לכתפי והתחיל איתי. וכל זאת לעיני בן זוגי דאז. ההתנהגות שלו היתה כל כך בוטה שלא הצלחתי להגיב. היינו – גם אני וגם בן זוגי – בהלם גמור.

בסופו של דבר עזבתי את החברה הזו כשאני נושאת עמי שני דברים. אחד – הרגשתי על בשרי את היחס של העולם הערבי לנשים. את הזלזול וההקטנה. שזה משהו, אגב, שאני לא יכולה ולא רוצה לסלוח להם עליו.

והדבר השני היא ההבנה הפנימית הקשה כי אלו הבדלי תרבויות שלא ניתנים לגישור. שאם הייתי אני בממשלה, הייתי בבעיה גדולה. אתם מתארים לעצמכם שלנפשי השמאלנית ההבנה הזו היתה קשה מנשוא. ולכן שכחתי אותה מיד.

בתקופה זו הגעתי אל האקדמיה ללימודי אקולוגיה הוליסטית, ושם התוודעתי אל המימד הנפשי והרוחני, אל אלוהים ואלואמא. אל האמונה שאינה קשורה לדת.

הרבה זמן אחר כך, משהו כעשור אחר כך, נתן לי חבר טוב ספר וטען שאני חייבת לקרוא אותו.

הספר היה "מסע תענוגות לארץ הקודש" של מארק טווין. לכל מי שלא מכיר:  מארק טווין, הסופר הידוע (תום סוייר, האקלברי פין ועוד) יצא בשנת 1867  כעיתונאי על ספינה שיצאה מחופי אנגליה אל ארץ הקודש למסע תענוגות, שהיה, לפחות על פי תאוריו הציניים, תענוג מפוקפק מאוד. המסע החל בדמשק וירד עד ים המלח. כל זאת על פרדות, ובחודש יוני, שאם להתחשב ביוני השנה הזו, זהו חודש לא קריר במיוחד.

הוא מתאר ארץ עזובה וחרבה, והוא לא מפסיק לקונן על העובדה שאין ולו עץ אחד להצל, וכמעט אין ישובים להתאכסן בהם. מדי פעם הם נתקלים באיזה כפר המונה לכל היותר כעשרה בתים מטים לנפול, הכפרים הללו תמיד מקבילים לישוב ידוע המוזכר בתנ"ך או בברית החדשה כישוב יהודי, מה  שמגביר את החשד כי תושבי הארץ הזו לא הקימו באלפיים השנים האחרונות ולו כפר חדש נוסף. תושבי הכפרים כולם חיים ברעב מחריד ולא מפתחים איזשהי חקלאות או בניה או אפילו סתם נוטעים איזה עץ שיהיה צל.

אוכלוסיה מיושבת יותר הם מוצאים בערים הגדולות שהן כמעט כולן הערים הקדושות ליהודים ושם הוא מדווח על נוכחות בולטת הן של יהודים והן של מוסלמים, ופחות מכך נוצרים.

אני לא יודעת אם אוכל להסביר זאת כאן אך בשבילי זה היה הלם שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.

מדובר על מרק טווין, מה שמונע את האפשרות שזו פרופגנדה יהודית. מדובר על 1867, מה שמונע את האפשרות שאנחנו אשמים ברעב ובחוסר הפיתוח של האוכלוסיה הערבית. ובעיקר – לפי הדיווח האובייקטיבי הזה – זו לא מדינה מוסלמית! זו לא מדינה בכלל! אף אחד לא לוקח עליה בעלות חוץ מן השלטון העותומני שראה אותה כחלק בלתי נפרד מכל המזרח התיכון. ואין שם בכלל יותר ערבים מיהודים!

מה שאומר, כ' יקרה, שהאנטי פטריוטיזם שאני גדלתי עליו גם הוא פרופגנדה!

האינפורמציה הזו השאירה אותי נסערת מאוד, אני מוכרחה לציין.

קצת מאוחר יותר נתנו לי הורי במתנה ספר הנקרא "ארץ ציון ירושלים" שהוא אסופה מצחיקה ומעניינת של גזרי עיתונים מראשית היות העיתונות העברית (1857) ועד 1917 שאספו דן בן אמוץ ושלמה שבא. ושם, די בהתחלה, גיליתי את הידיעה הזו, משנת 1862:

 "מספר הנפשות בירושלים לפי האמונות הם: יהודים – יותר מ 8000, מהמעדיים – יותר מ 6000, נוצרים יוונים וקאטאליקיים - יותר מ 2000, נוצרים מבני הקדם – יותר מ 600 ויותר ופראטעסטאנטים – 200".

ה"מהמעדיים" הם, כמובן, "מוחמדיים". כך נקראו המוסלמים בעברית של אז.

מדובר אמנם על ירושלים, שם באמת תמיד ישבו יהודים. אבל אם אני מחברת בין המידע הזה לבין זה של מרק טווין – מתאששת לה ההבנה כי מעולם לא היו פה יותר מוסלמים מיהודים וכי המדינה הזו מעולם לא היתה מדינה מוסלמית.

ואז נתקלתי בספר הנקרא "זכרונות ארץ ישראל" שהוא אסופה שיצאה בשנת תש"ז של סיפורים אישיים  משנות 1800 ועד 1900 לערך. שם נתקלתי בסיפורים קשים מאוד על יחס המוסלמים ליהודים בשנים שלפני היות הציונות. יחס של התעללות קשה מאוד. וגם את זה אי אפשר לתרץ בכך כי "מגיע לנו, כבשנו אותם". זוהי התעללות לשמה.

עכשיו. אני רוצה לומר משהו חשוב.

היה קל הרבה יותר לחיות עם המידע הקודם, זה של "אשמנו חטאנו"  שהוא מקורב מאוד לדת היהודית, זו שאנו השמאלנים מתעקשים כל כך להתרחק ממנה, מאשר עם זה. למה? עניין של הרגל אולי? עם המידע הזה לא כל כך ידעתי איך להסתדר, והוא לא התיישב עם שום קבוצה בקבוצת הסטיגמות המולדות שלי.

אבל התחלתי להבין שמשהו לא בסדר עם השמאל היקר ללבי.

המסקנות האחרונות נכון להיום:

בואו נקפוץ אל ההווה  ונעשה סיכום.

אז מה כן טוב בשמאל הישראלי?

1.     השמאלני הישראלי באמת רוצה שלום ומוכן לוותר על הרבה בשביל זה.

2.     השמאלני הישראלי מוכן להיות לא עשיר-עד עני רק בשביל לא לקפח אחרים.

3.     השמאלני הישראלי שוחר תרבות ואיש ספר וזה נראה לו חשוב יותר מכסף.

והבעיות:

1.     השמאלני הישראלי חייב להיות במידה רבה שונא את עמו ואשם עד אין קץ. לקח לי זמן להבין ששונא עמו זה סוג של שונא עצמו.

2.     השמאלני הישראלי בהכרח ציני. זו שפת הדיבור בשמאלנדיה. וציניות היא בהכרח נטולת אהבה.

3.     השמאלני הישראלי חייב להיות חסר אמונה בכל מה שהוא לא ראלי ושכלתני. ככה הולכת לאיבוד הרבה מאוד אינטליגנציה רגשית, וחיבור אל הלא נודע.

4.     הישראלי השמאלני רואה שחורות.

הרי לכם איפה הטוב והרע. הבעיה היא ששכלול כל התכונות הבעייתיות מביא למצב קטסטרופלי. למה? בגלל חוסר האמונה של השמאל הישראלי.

שמאלני טוב לעולם לא יקבל את העובדה כי המחשבות שלו בוראות מציאות, ומכיוון שכך חוסר האמונה שלו, השנאה העצמית וראיית השחורות גורמות שכך תראה המציאות.

המשפט "זה יגמר רע" ו"אמרתי לכם שזה יגמר רע" הן בעצם כרוניקה של רע ידוע מראש. והשמאלני שוחר הטוב בעצם מביא על עצמו ועלינו ללא הפסק מציאות רעה כי מחובתו לחשוש שככה יקרה, אם המצב ימשך כך.

הימין מלא באנשים מאמינים. ולכן הוא חזק. השמאל מלא בחסרי אמונה. לכן הוא חלש.

דרוש שמאלני מאמין

והנה נמצא הפתרון. כל שדרוש הוא לחבר את כל התכונות הטובות של השמאלני עם אמונה. זהו! כל כך פשוט!

או קי. אולי לא כל כך פשוט. אבל אני מכירה כבר הרבה כאלה. אני רוצה להאמין שאני כזאת, ואני רואה הרבה סביבי שמוכנים לשמור על הידיעה כי העולם שייך לכולם, ועם זאת כל אחד הוא עולם בפני עצמו. אנשים שמוכנים לוותר בשביל שלום אבל גם דואגים לרווחת המרחב האישי בלי לקחת ובלי להילקח. אנשים שרוצים לתת אבל רוצים גם לעמוד על זכותם לקבל.    

אנשים שמחויבים לטוב אבל מחויבים גם לשים גבול לרוע.

שמאלני מיואש ורואה שחורות – אאוט. שמאלני שמח ומאמין שהטוב ינצח – אין!

שנדע רק טוב.

מירב

מקורות:

"מסע תענוגות בארץ הקודש" מרק טווין. הוצאת אריאל.

"ארץ ציון וירושלים" דן בן אמוץ ושלמה שבא. הוצאת ויידנפלד וניקולסון ירושלים. 1973

"זכרונות ארץ ישראל" אברהם יערי. הוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית. תש"ז.