חיים ארוכים ועצובים 

בס"ד 

"כשאני רוצה לקלל מישהו, אני מאחלת לו שיהיה פה!" ככה מ., קשישה בת 84, צלולה למדי וסיעודית עם יכולות קצת יותר מרבים אחרים השוהים איתה במחלקה. עיניה נוצצות ולא מאושר. היא בוכה.

לא תמיד יש מי שיגיש לגב' מ. מה שהיא צריכה, לא תמיד, ובעצם בדרך כלל, אין מי שיאזין לה והיא נאלצת לשתוק רוב הזמן. המשפחה שלה לא מצליחה להגיע הרבה. הם מאוד עסוקים. ומי לא? היא מאוד מתגעגעת. רוצה לשתף בקשייה. רוצה להיזכר שאכן פעם היתה אמא, היתה סבתא. שפעם היתה בחיים... וצוות העובדים של המוסד, המגיע למקום כאל מקום עבודה. עם כל הרצון הטוב לא תמיד יש להם די זמן וכוח נפשי להתייחס יותר מידי. וגם הם רוצים רק למלא את תפקידם כמה שאפשר ולחזור למשפחותיהם שלהם, לחייהם.

אחד המקומות בהם נפגע כבוד האדם הוא בית אבות סיעודי.

מוסדות סיעודיים להורים זקנים וחולים הינם מקומות קשים. עבודת הצוות אינה קלה. הדרישות גדולות.

ולא  תמיד יש צוות בתקן מלא. לכן, לא תמיד הם עומדים בעומס העבודה. ההנהלה שיכולה לנוח בחדרים נוחים, ממוזגים ונעימים, לא תמיד דואגת לתנאים נוחים עבור העובדים שצריכים גם הם פסק זמן כדי לנוח, לשתות משהו, להירגע...הלחץ הרי עצום.

את תוצאות הלחץ הזה רואים לפעמים בהתנהגות העובדים כלפי חולים.

ועם כל הכעס, העלבון והתסכול, אפשר להבין ששהייה רצופה במין מקום שכזה אליו אפילו בני משפחה מתקשים להגיע עלולה להתיש ולשחוק גם נשמות רגישות.

כי שם, במקום המלא זקנים וזקנות חלושים אפשר לגלות שצעקות על קשישים, אינן חריגות יותר מידי.

ואם התרגשתם פעם כששמעתם איש צעיר מרים קול על זקן, שם זה פשוט נמצא...

אתם תוכלו לראות איש צעיר מרים קול על אחד מאותם חסרי ישע ואתם אולי אפילו לא תגיבו.

בתחילה אולי תזדעזעו, קצת תתקוממו, אולי תעירו משהו. אבל העובדים יסבירו שמה לעשות והוא צריך לאכול, הוא צריך לקבל תרופה, וכו' והוא מתנגד – מה אפשר לעשות?

והלב נשבר.

אבל מהר מאוד הוא מתחסן.

הוא נאטם.

מתרגלים להרבה דברים. גם למצב בו חולה או זקן מביט בחוסר אונים במטפל עייף וכועס המוציא עליו את כעסו, את תסכוליו.

כך אנו לומדים שבמקום בו החוסר אונים מתחבר עם החוסר ברירה רוב הסיכויים שתאבד הסבלנות ותגיע לאדישות הסביבה.

כי עם הרצון הטוב ועם הרגישות הרבה שיש אצל עובדים מסויימים, קוצר הזמן, צימצום הצוות, העבודה הקשה, לא מאפשרים התייחסות וטיפול כפי שנחוץ במקרים אלה.

לכן כדאי שתהיה ביקורת קבועה מצד גורמים מוסמכים, מצד ההנהלה, מצד בני משפחה, שאין צעקות, שלא נעשות פעולות בכוח מוגזם. שלא מעליבים.

שיש מי שמקשיב לקשיש סובל.

ואחד הימים השמחים בחיי חוסי המוסדות סיעודיים ושכמותם, הוא היום בו מגיעים ממשרד הבריאות לביקורת.

יום חג של ממש.

צוותי הניקיון עובדים בקפדנות ומבריקים כל פינה.

הטבחים מכינים את האוכל הכי משובח שאפשר.

אפילו נותנים קינוח טעים.

הצוות מסודר ומאורגן. כולם חייכניים. אף אחד אינו מרים את קולו.

המטפלים והמטפלות רגועים וסבלניים.

איש מהם אינו צועק על החולים.

הצוות במספר תקני. איש לא חסר.

ההנהלה מטיילת בין הקומות, בין החדרים, מדברים עם החולים, מחייכים, מביטים להם בעיניים.

העובדת הסוציאלית מתפנה להקשיב למצוקות הקשישים.

את האוכל מגישים רק עובדי המקום ולא מתנדבים שמגיעים ואפשר להיעזר בהם בהגשה, ולפעמים אפילו בנתינת תרופות. (הכל כדי לעזור לצוות שעובד קשה – והם באמת עובדים קשה מאוד.)

ככה צריך להתנהל מין מוסד שכזה.

מה שלא בהכרח קורה בכל מקום, בכל יום.

אבל זה קורה ביום הביקורת של משרד הבריאות.

לכן נראה לי שכדאי לבצע ביקורות וביקורים ללא הודעה מראש.

פשוט להגיע ולבדוק.

ככה יתנהלו מקומות הדורשים פיקוח בצורה טובה יותר. ההנהלה תדאג לצוות תקני ומלא, להתנהלות טובה וגם ליחס מכבד ואדיב כלפי החולים בסתם ימים.

ובכך לאפשר להם חיים של כבוד במסגרת יכולותיהם המוגבלות.

ובנוסף:

1. יש לחייב עובדת סוציאלית להסתובב במחלקות, לראות ולהיראות ולהיות אוזן קשבת לחולים. צריך לדאוג לתקנים המאפשרים לה את הזמן הזה.

עובדת סוציאלית קשובה במקומות אלה חשובה מאוד לבריאותו הנפשית של הקשיש.

2. יש להקים ועדה לשמיעת תלונות על התנהגות שלילית של הצוות כלפי הקשיש. - מה שכבר אמור להיות מיושם.

3. במשטרה מטפלים בתלונות על חשדות להתנהגות אלימה – צעקות על חולים או פגיעה פיזית -  בחומרה רבה.

4. יש מקומות בהם מותקנת מצלמה לבדיקת הנעשה בחדרים למקרה שעולה חשד, כשמגיעה תלונה.

5. בזמן הטיפול האישי בקשיש, חשוב שהמטפלים ישמרו על כבודו ופרטיותו ולא יקיימו דיון או סיפור חוויות אישיות עם מטפלים אחרים בזמן ההלבשה.

6. חשוב שיתוף פעולה הדוק של בני משפחה דואגים ואכפתיים מול צוות קשוב ואכפתי גם כן. שיתוף פעולה מקל על הצוות בעבודתו, מקל על הקשיש ובודאי שמרגיע את בן המשפחה שחש מעורב ושותף עדיין לחייו של ההורה שלו.

שהרי הזקנים האלה הם הורים אהובים, דודים חשובים, מכרים יקרים למישהו, או היו כך לפחות....

הרפואה המתקדמת מאפשרת הארכת חיים עד קצה הגבול ממש.

אם זה טוב או רע - זה נושא אחר. אבל לפחות שיעשה בכבוד.

הכי הרבה שאפשר.