מילכוד 29 / נעל קלון לבית המשפט
תרומתם ואחריותם של בתי המשפט לעוולות החברתיות בישראל
בית המשפט אינו אוהב תביעות קטנוניות של אזרחים ובמיוחד של אזרחים הרואים בבית המשפט איזה סוג של נשק ואמצעי לסגירת חשבונות אישיים.
חדשות לבקרים אנו יכולים לשמוע את השופטים חוזרים ומזכירים בפסקי הדין שלהם את "זמנו היקר של בית המשפט" שמתבזבז לשווא בגלל תביעות שכאלה.
בית המשפט מצפה מהצדדים המתנצחים בניהם על מחלקות כאלו ואחרות, שיעשו את כל המאמצים להסתדר ע"י הידברות בניהם ורק משכלו כל הקיצים, לפנות לערכאות בתי המשפט.
ואכן זה הגיוני! אפשר להבין את ההיגיון של בתי המשפט בגישה הזאת.
ואולם בליתי ניתנת להבנה, היא העובדה שאותו ההיגיון הנאור של בית המשפט אינו קיים כלל כשמדובר בחברות גדולות ובמיוחד החברות הסלולריות.
אלפי תביעות בלתי מוצדקות בעליל, מוגשות נגד אזרחים, ע"י החברות הסלולריות, מבלי בכלל שיטרחו לנסות ולהידבר איתנו, ומבלי שינסו להקשיב לטענות שלנו כלקוחות, ותוך כדי ניצול עלוב וציני של בתי המשפט, כאמצעי לעשוק את האזרחים.
איך קרה שלחברות הסלולריות קל וכדאי יותר לתבוע אותנו בבית משפט מאשר לנסות וליישב את המחלוקות איתנו ואפילו מבלי שיטרחו בכלל להתייחס לטענות שלנו?
ומדוע אותו ההיגיון הנאור של בית המשפט, אינו בא לידי ביטוי, מדוע קולו אינו נשמע, כשמדובר באלפי תביעות כאלה?
אוכל לענות רק על השאלה הראשונה.
לגבי השאלה השניה, אולי הגברת דורית בניש תואיל לענות לנו?!
אני אוכל רק לעלות כאן בסופם של הדברים, השערות בדבר התשובה לשאלה זאת.
ובכן, התשובה לשאלה הראשונה מתחילה בתיקון/סעיף 29 לחוק הוצאה לפועל.
סעיף 29, הוא ללא ספק, הסעיף שהכי, "מעלה לנו את הסעיף"
מעטים האזרחים המודעים לכך, אולם בזכות התיקון הבזוי הזה, כל חתימה על כל הסכם ההתקשרות עם כל חברה סלולרית, כמוהו, כמו נתתם להם ביד, שיק חתום ו"פתוח" משמע ללא תאריך, ללא סכום וללא הגבלת סכום.
החברות הסלולריות, יכולות לרשום בכל זמן נתון, כל סכום העולה על רוחם, על גבי השיק הזה ולהגיש אותו ישירות לערכאות הצדק של מדינת ישראל, ולא כתביעה, אלה ישירות להוצאה לפועל, כאילו כבר התקיים משפט וכאילו הם כבר זכו בו!
הזוי, אך זה המצב!
מעניין מי האיש הרע הזה, שהגה את החוק הזה?
מטרתו המוצהרת הייתה להקל את העומס על בתי המשפט ואולם מה שבפועל קרה, הוא שלחברות הסלולריות קל ומשתלם יותר לתבוע אותנו, מאשר לדבר איתנו או להטות אוזן לבעיות ולטענות שיש לנו כצרכנים.
מה גם שזה בכלל לא עולה להם כסף!
הם פשוט מוכרת את התיקים (אותנו) בקבלנות למשרדי עורכי דין חסרי מוסר אנושי, שמהווים בעצם מפעלי גביה או נכון יותר מפעלי שוד ועושק של האזרחים ובחסות בתי המשפט.
ואם אתם כאזרחים רוצים להגיע בפני "כבוד"(?!) השופט ולשטוח באזניו את טענותיכם, אתם צריכים קודם לבקש רשות!
נשמע הזוי, אך זאת המציאות!
חובה עליכם להגיש בקשה על גבי טופס שכותרתו משפילה במיוחד:
"טופס בקשת רשות להתגונן"
ותתפלאו- אך בית המשפט לא ממהר להעניק לכם את הרשות להתגונן!
ובזמן הזה, בעוד בית המשפט מתלבט אם להרשות, או לא להרשות לכם להגן על עצמכם, הוא ממהר להיעתר ולהרשות לאותם "מפעלי עשיקה" לעשות לכם עיקול על חשבון הבנק, לעקל את הרכב שלכם, לשלוח מכתבי איום, לזייף חתימות ואישורי מסירה, להריץ אתכם פעמים רבות לסניפי הדואר בעזרת משלוח של מכתבים רשומים, לאלץ אתכם לעמוד שם בתור "לרשום" ממש כמו עדר פרות לפני החליבה, לקבל את "הרשום" ולקרוא בו משפטים סתומים במיוחד, המורכבים ממילים צפונות במיוחד, כגון:
"העותרת, המשיבה, הנומרטור והקומבינטור"...
וזה בדיוק השלב בו אתם מבינים שאתם לא מבינים כלום "מהסינית המשפטית" הזאת ואתם חייבים ייצוג של מישהו שיודע את השפה הזאת, קרי - עורך דין!
ואז מתברר שעבור תביעה של 4000 ש"ח מבקשים מימכם עורכי הדין מסוימים גם 12.000ש"ח! ("בגלל שאני טובה במיוחד בתחום" – אמרה לי עורכת דין טובת לב אחת) ואתם מתחילים לתור אחרי עורך דין עממי יותר. רוב עורכי הדין, קובעים לכם פגישה, ואתם לוקחים את עצמכם עד לעיר הגדולה, למשרדו המפואר והמעורר כבוד ללא עוררין בדבר מעמדו החברתי של אותו עורך הדין...
ובזמן ההמתנה, הפקידה ששם משרתת אתכם באדיבות "משהו לשתות?"
ואחרי הפגישה עם עורך הדין, אתם נפרדים מימנו לשלום ויוצאים לתור אחרי עורך הדין הבא, כמובן לא לפני ששילמתם לנוכחי כמה מאות שקלים עבור 'יעוץ'.
ובינתיים, בזמן הזה שנמשך על פני כמה חודשים, שיקים והוראות קבע שלכם חוזרים, אינכם יכולים למשוך כסף או לעשות שום פעולה אחרת בחשבון "שהיה פעם שלכם", פקידי הבנק מסתכלים עליהם קצת באלכסון, כפי שראוי לעבריינים פורעי חוק שכמותכם, כרטיסי האשראי שלכם נחסמים, סביר שינתקו לכם את הטלפון, הכבלים, האינטרנט ובקיצור כאן אתם כבר מבינים שהרבה יותר כלכלי ומשתלם להיכנע ולשלם את הפרוטקשיין לחברה הסלולרית!!
אך אם אתם מונעים מרצון פנימי להוציא את הצדק לאור, מסיבות שונות, כמו למשל ליצור מקום מחייה של חברה צודקת ושוויונית יותר עבור ילדכם, אזי צפויה לכם עוד דרך חטטים ארוכה, במסלול שאינו מוביל לשום מקום ובטח שלא לצדק ושינוי חברתי.
חומר למחשבה:
לפני כמה חודשים הייתה כל המערכת המשפטית בארץ כמרקחה:
אורי קורב, אחד מפרקליטי המדינה המוכשרים, אמר דברים מאוד חמורים על השופטים במדינת ישראל. הוא אמר שהשופטים הם חמורים!
כל השופטים מאוד נעלבו, ואולם אף לא אחד מהם טרח לברר למה ככה אמר!
והנה לכם דוגמא לאחד מהנגעים החמורים של מדינת ישראל!
אז, סעיף 29 הנלוז, עונה על השאלה הראשונה, מדוע מעדיפות החברות הסלולריות לפנות ישירות לערכאות הצדק של המדינה, מאשר לבזבז מזמנם היקר על "להקשיב לנו, לענות לפניותינו או בכלל לדבר איתנו"
בימים אלה מתנהל המשפט על הפרשת ניסיון העושק (54 אלף ש"ח!!!) של חברת אורנג' –כמובן מבלי שנאמרה מילה אחת של ניסיון הידברות מצדם- המתוארת בפירוט בחלק התשיעי של הספר "אבא הוריד ראש" .
הספר מחפש את זהותם של החמורים!
(בקישור המצב לעיל תוכלו לעקוב אחרי המשפט, להאזין במו אוזנכם לרמאות מזעזעת של חברות סלולריות ואחרות, שהוקלטו תוך כתיבת הספר.)
ולגבי אותה השאלה השניה, בדבר העדר קולו של בית המשפט, שהופנתה למלכה העליונה, המוכתרת והבלתי מעורערת של הצדק הישראלי, הגברת דורית בניש. (שלתפיסתי האישית, מחובתה לדאוג לנו, כי בנוסף להיותה המלכה, היא גם מהווה מעין סוג של אימא עבור כל אזרח כאן במדינה)
ובכן, שתי השערות כתשובה לשאלה זאת וקביעה אחת נחרצת:
השערה ראשונה וצינית:
ואולי סתם מלין אנוכי...
שהרי הרוב המוחץ מכלל אלפי התביעות שמוגשות מדי שנה, מסתיימות בזכייתם של החברות הסלולריות, ומבלי שיגיעו למצב של "בזבוז זמנו של בית המשפט" משמע פסק דין של בית משפט, מבלי שבכלל יתקיים משפט.
ברוב המקרים הללו, האזרח "נופל טכנית" בגלל שאינו מבין "סינית" בעצמו ו/או אין לו מספיק כסף לשלם לכאלו הדוברים את השפה, או שהוא נכנע ללחץ העיקולים והמעקלים...
נכון שאין כאן דין צדק, אבל, עם יד על הלב, בואו נודה שהכל מסתיים מאוד מהר בשיטה הנוכחית של "סדר הדין המקוצר" ומכאן יוצא, שסעיף 29 משיג את מטרתו.
השערה שניה: אולי בכלל אין זה מתפקידו ובתחום אחריותו של בית המשפט, להשמיע את קולו בדבר חוק זה או אחר, שהרי הוא אינו האחראי על חיקוק החוקים, אלה רק על ביצוע השפיטה על פיהם...
וככה בדיוק נראה כלל האחריות הציבורית של כלל בעלי התפקידים במדינתנו.
לבית המשפט מותר להביע את דעתו בקול, על כל עוולה חברתית, ואולם כאשר העוולות מתרחשות באופן יום יומי, תחת עיניו, בהיכלו של הצדק, עליו הוא מופקד, מחובתו המוסרית של בית המשפט להתריע על כך ולצעוק את קולו ברבים ובקולות רמים.
הקביעה הנחרצת:
"בימים האלה אין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ'א, פסוק כ'ה)
* * *
הצביעו כאן על העצומה:
http://www.hukim.co.il/law/327
והיא תשלח באופן אישי ובמכתב רשום לכל שופטי ישראל
א. זכותו של האזרח להצליח להגיע ולעמוד בפני שופט ולשטוח את טענותיו היא זכות
יסודית של השוויון והדמוקרטיה במדינה!
ב. די בהודעתו של האזרח על רצונו לעמוד בפני שופט, בכך שלא ינקטו נגדו שום הליכי
עיקול ואכיפה עד לסיום המשפט בהחלטה של השופט.
ג. יבוטל סעיף 29 לאלתר ו/או כל סעיף אחר המתיר עוולות שכאלה כנגד האזרחים!
* * *
