חוק זכויות יוצרים קובע כי הפרת זכות יוצרים מתבטאת בכך שאדם "עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק... לבעל זכות היוצרים" [סעיף 2(1) לחוק זכויות יוצרים, 1911, (להלן: החוק)].
מהם אותם מעשים המוקנים בבלעדיות לבעל זכות היוצרים?
סעיף 1(2) לחוק קובע כי זכות היוצרים מקנה לבעליה את "הזכות הבלעדית ליצור או ליצור שנית את היצירה או כל חלק עיקרי הימנה..." (ההדגשות שלי י.ו.). לפיכך ניתן לראות כי יצירה חוזרת של חלק מהיצירה המקורית, אם נעשית היא שלא על-ידי היוצר המקורי ושלא בהסכמתו, היא יצירה מפרה, ואין נפקא מינה אם מדובר רק בחלק ספציפי ממנה.
עצם העובדה שנעשתה "פעולה שהיא בלעדית לבעל הזכויות... ללא הסכמתו היא הפרה ישירה" של זכות היוצרים.[1]
אם כך, מהו "חלק עיקרי" מן היצירה?
ההלכה המנחה בשאלה זו ניתנה בפרשת אלמגור[2] בה נקבע כי על מנת לבסס את התביעה על הפרת זכות יוצרים, יש להוכיח "שהנתבע העתיק חלקים ממשים ומהותיים (substantial and material) מיצירת התובע.
בעניין זה לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו."[3] ניתן לומר לפיכך שאפילו "עמוד אחד מתוך ספר יהווה חלק ניכר מהיצירה",[4] ובענייננו חלקים ספציפיים מכתבי טענות מהווים חלק ניכר מהיצירה, שהעתקתם מהווה הפרה ישירה של זכות היוצרים.
עוד הוסיף ביהמ"ש באותה פרשה וקבע כי "כאשר לנתבע היתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת" הרי שמדובר בהעתקה ובהפרה של זכות היוצרים.[5] כלומר, ביהמ"ש קבע כי ישנם שני קריטריונים שמובילים באופן אוטומטי לתובנה כי בהעתקה עסקינן, והם:
א. קיום אפשרות גישה של הנתבע ליצירות התובע, דבר שמתקיים ככל שמדובר בכתבי בי-דין וכתבי טענות, לאור הקידמה הטכנולוגית ומאגרי המידע המשפטיים.
ב. קיום דמיון שאינו משתמע לשתי פנים וברי לכל כי אין מדובר ביד המקרה שהביאה לדמיון בין היצירות.
לדיון מורחב בסוגייה ראה: זיסו נ' עירית פתח תקוה (הפ (מרכז) 1052-10-08).
ביהמ"ש אף קבע כי השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע תיבחן לפי מבחן מהותי של התרשמות השופט מהיצירות בכללותן ו"לא על-סמך השוואה מכנית" בין החלקים הדומים ביצירות.[6]
עולה השאלה, אם אכן מדובר בחלק עיקרי, אשר יכול להיות בכל היקף שהוא, האם היצירה המפרה יכולה להתקיים בלעדיו כיצירה עצמאית?
ראינו כבר כי אותו חלק ניכר, עיקרי של היצירה המקורית יכול ויהיה בהיקף משתנה, כלומר, לעיתים יהא גדול ולעיתים קטן. לפיכך ברור כי אותו החלק, ללא כל קשר להיקפו מהווה את הליבה של היצירה. רוצה לומר, ללא קיום ליבה זו ביצירה, לא כל שכן ביצירה המפרה, אין לה בסיס איתן להישען עליו.
כבר נפסק ונקבע כי מרגע שניטל החלק העיקרי מן היצירה, אותה יצירה היא "כגוף ללא נשמה."[7] עקרונית, החלק הניכר שבלעדיו אין ליצירה כל רוח חיה, צריך להתקיים ביצירה המקורית ולא ביצירה המפרה. לפיכך, "אם העתיק אדם חלק ניכר מיצירתו של אחר ושילב אותו ביצירה מאוחרת, לא תועיל לו הטענה שהחלק המועתק אינו מהותי ביצירתו."[8]
עם זאת, ניתן לראות כי ביהמ"ש העליון קבע כי לעניין מתן צו מניעה כנגד יצירה מפרה יש לבחון את היצירה המפרה ממספר היבטים וביניהם "האם הפרדת החלקים הנגועים מן היצירה (המפרה י.ו.) תשלול מן היצירה את ערכה ותמנע את אפשרות השימוש בה."[9] לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלקבוע כי כאשר בוחנים את היצירות במבחן מהותי, מבחינים כי החלק המועתק הינו חלק ניכר ועיקרי מן היצירה המקורית, המהווה את ליבה הפועם של היצירה ואשר אם עוקרים אותו נשאר גוף היצירה ללא כל רוח חיים. לא כל שכן, אם מושתל לב זה בגופה של היצירה המפרה, הוא מחייה אותה על חשבון היצירה המקורית שעוד לא הגיע זמנה לחלוף מן העולם.
דומה הדבר ללקיחת ליבו של אדם בריא וצעיר, ללא הסכמתו, והשתלתו בגופו של אדם חולה רק בשל רצונו להמשיך עוד לחיות, על חשבון זולתו.
דבר זה אינו מתקבל על הדעת ובית המשפט יתבקש שלא לאפשר גזל זה של איברים מגוף חי, גם אם גוף זה הינו רוחני.
[1] ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים, כרמל ספרות משפטית בע"מ, תל אביב, תש"ס-2000, כרך ג', 211.
[2] ע"א 559/69 דן אלמגור נ' גיורא גודיק ואח', פ"ד כד(1), 825.
[3] שם. בעמ' 830.
[4] ט' גרינמן, זכויות יוצרים, הוצאת איש ירוק בע"מ, תשס"ד-2004, 337.
[5] ראה הערה 3 לעיל.
[6] שם, שם.
[7] ת"א (ת"א) 1376/91, המ' 9496/91 the roy export company establishment נ' מפעל הפיס בע"מ, פ"מ תשנ"ב(1) 458, 465.
[8] ראה הערה 4 לעיל, בעמ' 339.
[9] ע"א 23/81 משה הרשקו נ' חיים אורבוך, פ"ד מב(3), 749, 792.
עורך דין. מסטרנט לתואר שני במשפט עסקי, עוסק בתחומי דיני הקניין הרוחני, האינטרנט והמשפט המסחרי.
שותף במשרד דרורי - וירז'נסקי - אורלנד, עורכי דין
