השכם והערב אני נדרש לגלות יחס מיוחד אל "האחר", מפני שהוא "אחר", מפני שהוא שונה ממני.
כיוון שאני גבר, "האחר" שלי הוא לפעמים אשה.
וכיוון שאני יהודי, "האחר" שלי הוא לפעמים לא יהודי.
וכיוון שאני אשכנזי בן אשכנזי בן אשכנזי עד הרמ"א, מכונן האשכנזיות, "האחר" שלי הוא לפעמים מזרחי.
וכיוון שאני נשוי לאשה, "האחר" שלי הוא לפעמים "גאה", גבר הרוצה בזוגיות רומנטית עם גבר.
וכך כאשר אשה מביטה אל תוך עיניי, היא רואה בהן את עצמה, בתוך מבט של כבוד וחמימות.
וכאשר לא יהודי מביט אל תוך עיניי, הוא רואה בהן את עצמו, בתוך מבט של כבוד וסקרנות.
וכאשר מזרחי מביט אל תוך עיניי, הוא רואה בהן את עצמו, בתוך מבט של כבוד וקירבה.
וכאשר "גאה" מביט אל תוך עיניי, הוא רואה בהן את עצמו, בתוך מבט של כבוד ותהייה.
אבל, כל פעם שאדם מניף כנגדי סיסמאות לכבוד "האחר", אני מביט אל תוך עיניו, ואף פעם אני לא רואה בהן את עצמי, "האחר" של זה שממול. אני לא רואה מבט של כבוד, גם לא של חמימות או של סקרנות, של קירבה או של תהייה.
ובלשון קצרה, יחס ראוי אל "האחר" צריך גם לתת, לא רק לקבל.
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס מהקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, ופרופסור אמריטוס לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב. עורך Philosophia בהוצאת Springer
