יש מקצועות שנהנים מ"רייטינג" ומתדמית זוהרת. לא כן ההוראה. ההוראה נתפסת כמקצוע אפרורי, ארכאי ושוחק. על כן, כוחות צעירים, רעננים ובעלי יכולות מעדיפים למצות את הפוטנציאל הגלום בהם בענפים אחרים, ולא ההוראה.
מדוע זה קורה? קיימים על כך מחקרים ונתונים, אבל אי אפשר לשים את האצבע על סיבה אחת, מרכזית, ולומר בביטחון מוחלט שהיא-היא הגורם לאותם ממצאים מדאיגים. כותרת אחת בכל זאת תתאים למגוון העילות והנימוקים: ההוראה, כמו העברית - שפה קשה היא.
לא רחוק היום שבו נגלה שאין מספיק מורים במערכת. המחסור המשחר לפתחנו אינו רק באנגלית, במתמטיקה ובמדעים. גם מורים באזרחות, בתנ"ך ובספרות בקרוב יחסרו למערכת.
פחות ופחות סטודנטים נרשמים להוראה והסיבות לכך הן מגוונות: שכר נמוך, אפשרויות קידום לא מפתות, תדמית ציבורית שלילית ועוד. עושה רושם שההוראה אינה מקצוע שמכבד את בעליו יותר. המורה, כך על פי הכותרות בעיתון, סופג זלזול לא רק מהמדינה אלא גם מהתלמידים ומההורים.
אופק חדש במעמד המורה
בשנתיים האחרונות הוטמעה תכנית "אופק חדש" במערכת, שמנסה להתמודד, בין היתר, עם תדמית מקצוע ההוראה. אבל הרפורמה, טובה ככל שתהיה, לא תוכל להגשים את מלוא ייעודה, כאשר מערכת החינוך הופכת לחצר האחורית והמוזנחת של ישראל.
נכון, מדברים המון על החינוך, על המשאב היקר והחשוב ביותר שלנו. בפועל, כל פקיד במשרד האוצר יכול במחי יד לקצץ שעות לימוד, לסגור כיתות, לפרק מגמות ותכניות ולהעניק למורים שכר מינימום. זה לא עובד כך, וזה לא יכול להמשיך כך, ובדיוק בשביל זה נולדה תכנית "אופק חדש", שמוכיחה עצמה כהתחלה טובה של משהו טוב.
"אופק חדש" היא תכנית עם חזון. היא, למעשה, צעד אחד בדרך ארוכה. היא משדרגת באופן משמעותי - כמעט מכפילה - את שכר המורים ואת תנאי עבודתם, ובכך גם מקדמת את מעמדם המקצועי ופותחת חלון הזדמנויות להזרמת כוחות הוראה חדשים למערכת, כוחות שכאמור חסרים לנו כבר היום, ונרגיש עוד יותר בחסרונם בתוך שנים ספורות.
התכנית הזאת היא נדבך ראשון בתבנית של התחדשות, שאנו מקווים לצקת בה עוד ועוד תכנים והבנות ומיזמים, שיחזירו למורים ולמערכת החינוך את הכבוד ואת המעמד - לו הם ראויים. מטבע הדברים, אנחנו, כארגון מרכזי וגדול, שואפים תמיד לראות יותר רחוק, יותר גבוה, יותר ברור ויותר חד.
הגיע הזמן לתבוע שינוי
הגיע הזמן לקום ולתבוע את ההערכה המגיעה לנו. לומר שאי אפשר להמשיך כך. היום נדרש מורה על-ידי ההורים, ובנוכחותו של הילד-התלמיד, להצטדק, להתנצל, להתפתל ולהסביר כל החלטה שלו וכל מעשה. ככל שמתארכת מגילת הזכויות של הילד, כך מתקצרת קומתו של המורה. ככל שמצטמצמים חובותיו ההתנהגותיות והלימודיות של הנער, כך נשמט הבסיס למעמדו ולהשפעתו של המורה. ככל שהמסר החינוכי-הערכי מתרכך ומתעמעם, את מקום ההערכה למורים תופשים ההתנשאות, החוצפה והאלימות. אין ואקום.
אין סיבה שמצב זה יימשך. עובדי ההוראה, ברובם הגדול, גאים בעבודתם ובהישגיהם, אבל סובלים מדימוי נמוך של מעמדם החברתי. רוב המורים שמחים על שבחרו במקצוע חשוב כל-כך, אבל אינם שבעי רצון מן התגמול ומן התנאים הפיסיים בבתי הספר.
בניגוד לדימוי הרווח, רוב המורים הינם בעלי "ראש גדול", פתיחות ונכונות להשקעה, אבל מתוסכלים מן העובדה שהציבור בכללו אינו יודע להעריך זאת. כל המורים מודעים ואף התנסו במצבי לחץ, עומסי עבודה ושחיקה, ולכן קשה להם להבין מדוע ההורים אינם מעריכים אותם שבעתיים.
אין שום סיבה בעולם שמורים יתנצלו על בחירתם במקצוע ההוראה כדרך חיים. אלמלא הם, לא היו לנו רופאים וטייסים, משפטנים ואנשי עסקים, יועצי השקעות ומהנדסי היי-טק, כאלה שדווקא כן נכללים בחלומה של האימא היהודיה, אותה אימא שמעדיפה שבנה או בתה לא יהיו מורים.
מר יוסי וסרמן הוא מזכ"ל הסתדרות המורים. מאמרים ומידע נוסף אודותיו:יוסי וסרמן בויקיפדיה, ראיון עם יוסי וסרמן בבלוג חינוך ו: אתר אודות פועלו של יוסי וסרמן בהסתדרות המורים.
