גרמניה, אירלנד, בריטניה וכל האחרים טועים ?
רק מדינת ישראל צודקת
מאת: יונתן מלמד, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית
לפני מספר ימים נפגשתי עם ראש ממשלת מדינת ברדנבורג בגרמניה שבא עם משלחת לביקור בישראל וסייר בין השאר במפעלי התעשייה הקיבוצית. האורח הגיע בראש משלחת של אנשי ממשל במטרה אחת: למשוך השקעות לארצו "הנידחת" בלב אירופה המאוחדת. הוא הביא עימו סל הטבות למשקיעים שכולל מענק של עד 50% (!) מההשקעה, עזרה בהכשרת עובדים ועוד.
כששוחחתי עם האורח התמלאתי בקנאה בשל התגייסותו האישית של ראש הממשלה לגיוס משקיעים, שהזכירה לי את ימיו של דודי פנחס ספיר וגם בשל התנאים שממשלתו משכילה להעמיד לרשות המשקיעים בתעשייה. הלוואי ומנהיגנו היו חדלים מההתקוטטויות האינסופיות ומפנים את מרצם לעידוד ההשקעות בתעשייה בארץ.
מי שיעמיק בנושא יגלה שגרמניה אינה לבד. רוב מדינות המערב והמדינות המתפתחות נותנות סיוע משמעותי להשקעות בתעשייה בתחומן. כך נוהגת בריטניה וכך נוהגת אירלנד, שלמרות שיעור הצמיחה הגבוה, עדיין לא יודעת שובעה ולא נחה על זרי הדפנה.
מדינת ישראל היא דוגמה של הליכה בכיוון ההפוך - צמצום הסיוע למשקיעים בתעשייה עד כדי מחיקתו לחלוטין. תקציב מרכז ההשקעות, שעמד בעבר על למעלה ממיליארד שקל, ירד השנה לסכום של 120 מיליון שקל. אם לוקחים בחשבון את הכספים שכבר הובטחו בעבר ושוריינו, מגיע התקציב הפנוי לכ-40 מיליון שקל. היקף הבקשות לאישורי השקעות בתעשייה הישראלית עומד על כ - 10 מיליארד שקל, כך שסכום זה יכול לענות על פחות משני אחוזים מהביקוש! (המענקים מהווים כ 24% מההשקעה). לא פלא שבמצב כזה מרכז ההשקעות אינו מתכנס כדי לא לבזבז את זמנו ולהסתכן בתביעות ממשקיעים שבקשותיהם לא תעננה.
הממשלה מציעה מסלולים חלופיים של תמרוץ באמצעות הנחות בארנונה, הקלות במס, עידוד גיוס עובדים ועוד אך אלו אינם פתרונות. חלקם של המסלולים מתאימים רק להקמת מפעלים חדשים וידוע שרוב הצמיחה מקורה בהרחבת הפעילות של מפעלים קיימים.
הסיוע הכספי אינו המדד היחיד שבו ישראל מקשה על חיי המשקיעים ביחס למדינות אחרות. משקיע שמגיע למדינה זרה מתקבל בזרועות פתוחות והמדינה עושה ככל יכולתה להקל עליו בשלבי אישור התוכניות וההקמה ולהסיר את החסמים הבירוקרטים. בארץ נמשכים הדיונים בועדות התכנון ובמינהל תקופה ארוכה ומתישה.
מדינת ישראל אינה במצב שבו היא יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף למשקיעים. המתיחות הביטחונית והשביתות התכופות בנמלים מקשים גם כך על חייהם של מפעלי התעשייה ובעיקר על היצואנים. התוצאה של המדיניות הממשלתית כבר ניכרת בשטח בהעברת קווי יצור של מפעלים ישראלים לחו"ל. בחלק מהמקרים זהו תהליך בלתי נמנע של הגלובליזציה וההתקרבות ללקוח הסופי, אבל חלק מקווי היצור שמוקמים בחו"ל היו יכולים להישאר בארץ ולספק מאות ואלפי מקומות עבודה חדשים, אם מצב הדברים היה שונה. מפעל שמוקם במדינה זרה, סביר שיישאר בה תקופה ארוכה ולכן מדובר באובדן לטווח ארוך.
שנת 2007 כבר אבודה מבחינת ההשקעות החדשות, אלא אם כן יקרה נס ומישהו יתעשת ויפנה תקציבים חדשים למרכז ההשקעות. בחודשים הקרובים יתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנה הבאה. אני פונה לשרים, לחברי הכנסת ולפקידים במשרדי הממשלה ללמוד מהנעשה בעולם, הרי לא יתכן שכל מדינות העולם טועות ורק כאן אצלנו מצויה החוכמה.
רק מדינת ישראל צודקת
מאת: יונתן מלמד, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית
לפני מספר ימים נפגשתי עם ראש ממשלת מדינת ברדנבורג בגרמניה שבא עם משלחת לביקור בישראל וסייר בין השאר במפעלי התעשייה הקיבוצית. האורח הגיע בראש משלחת של אנשי ממשל במטרה אחת: למשוך השקעות לארצו "הנידחת" בלב אירופה המאוחדת. הוא הביא עימו סל הטבות למשקיעים שכולל מענק של עד 50% (!) מההשקעה, עזרה בהכשרת עובדים ועוד.
כששוחחתי עם האורח התמלאתי בקנאה בשל התגייסותו האישית של ראש הממשלה לגיוס משקיעים, שהזכירה לי את ימיו של דודי פנחס ספיר וגם בשל התנאים שממשלתו משכילה להעמיד לרשות המשקיעים בתעשייה. הלוואי ומנהיגנו היו חדלים מההתקוטטויות האינסופיות ומפנים את מרצם לעידוד ההשקעות בתעשייה בארץ.
מי שיעמיק בנושא יגלה שגרמניה אינה לבד. רוב מדינות המערב והמדינות המתפתחות נותנות סיוע משמעותי להשקעות בתעשייה בתחומן. כך נוהגת בריטניה וכך נוהגת אירלנד, שלמרות שיעור הצמיחה הגבוה, עדיין לא יודעת שובעה ולא נחה על זרי הדפנה.
מדינת ישראל היא דוגמה של הליכה בכיוון ההפוך - צמצום הסיוע למשקיעים בתעשייה עד כדי מחיקתו לחלוטין. תקציב מרכז ההשקעות, שעמד בעבר על למעלה ממיליארד שקל, ירד השנה לסכום של 120 מיליון שקל. אם לוקחים בחשבון את הכספים שכבר הובטחו בעבר ושוריינו, מגיע התקציב הפנוי לכ-40 מיליון שקל. היקף הבקשות לאישורי השקעות בתעשייה הישראלית עומד על כ - 10 מיליארד שקל, כך שסכום זה יכול לענות על פחות משני אחוזים מהביקוש! (המענקים מהווים כ 24% מההשקעה). לא פלא שבמצב כזה מרכז ההשקעות אינו מתכנס כדי לא לבזבז את זמנו ולהסתכן בתביעות ממשקיעים שבקשותיהם לא תעננה.
הממשלה מציעה מסלולים חלופיים של תמרוץ באמצעות הנחות בארנונה, הקלות במס, עידוד גיוס עובדים ועוד אך אלו אינם פתרונות. חלקם של המסלולים מתאימים רק להקמת מפעלים חדשים וידוע שרוב הצמיחה מקורה בהרחבת הפעילות של מפעלים קיימים.
הסיוע הכספי אינו המדד היחיד שבו ישראל מקשה על חיי המשקיעים ביחס למדינות אחרות. משקיע שמגיע למדינה זרה מתקבל בזרועות פתוחות והמדינה עושה ככל יכולתה להקל עליו בשלבי אישור התוכניות וההקמה ולהסיר את החסמים הבירוקרטים. בארץ נמשכים הדיונים בועדות התכנון ובמינהל תקופה ארוכה ומתישה.
מדינת ישראל אינה במצב שבו היא יכולה להרשות לעצמה להפנות עורף למשקיעים. המתיחות הביטחונית והשביתות התכופות בנמלים מקשים גם כך על חייהם של מפעלי התעשייה ובעיקר על היצואנים. התוצאה של המדיניות הממשלתית כבר ניכרת בשטח בהעברת קווי יצור של מפעלים ישראלים לחו"ל. בחלק מהמקרים זהו תהליך בלתי נמנע של הגלובליזציה וההתקרבות ללקוח הסופי, אבל חלק מקווי היצור שמוקמים בחו"ל היו יכולים להישאר בארץ ולספק מאות ואלפי מקומות עבודה חדשים, אם מצב הדברים היה שונה. מפעל שמוקם במדינה זרה, סביר שיישאר בה תקופה ארוכה ולכן מדובר באובדן לטווח ארוך.
שנת 2007 כבר אבודה מבחינת ההשקעות החדשות, אלא אם כן יקרה נס ומישהו יתעשת ויפנה תקציבים חדשים למרכז ההשקעות. בחודשים הקרובים יתחילו הדיונים על תקציב המדינה לשנה הבאה. אני פונה לשרים, לחברי הכנסת ולפקידים במשרדי הממשלה ללמוד מהנעשה בעולם, הרי לא יתכן שכל מדינות העולם טועות ורק כאן אצלנו מצויה החוכמה.
יונתן מלמד, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית
