ז ו ג י ו ת 

יש איזושהי פנטזיה שגדלנו עליה, שנפגוש את הנסיך, ומהרגע הראשון נחיה באושר ובעושר.. אך ברוב המקרים, גם בסיפורי הזוגיות היפים והמוצלחים ביותר, זה לא עובד כך. יש הרבה עבודה בדרך לבניית הזוגיות המאושרת.

חשוב להבין כמה דברים לפני שניכנס לפרטים הנוגעים לעשייה עצמה.

זוגיות, מורכבת מהמילה זוג, שמשמעותה שניים. הזוגיות הינה חיבור של שניים היוצרים אחד. יש לזכור שהיא מורכבת משני פרטים בודדים. כל אחד מהפרטים חייב למצוא את מקומו, להביא את עצמו לידי ביטוי.

זוגיות בריאה וטובה, הינה סיטואציה בה החיבור בין השניים מעצים את כל אחד מהפרטים. 

כדי שכך יהיה, הצעד הראשון הינו שכל אחד מבני הזוג יבין את עצמו, את מקומו בתוך הזוגיות, את הציפיות שלו מהזוגיות ומבן הזוג. ללא ההבנה האישית הזו, אין אפשרות למצוא הבנה הדדית.

לעיתים אני פוגש בני זוג, אשר חושבים שאם הם יוותרו, אם הם יתפשרו, הם יצליחו לקיים מערכת יחסים טובה. פעמים רבות בני הזוג מוותרים על מה שחשוב להם באמת, הם מאבדים את עצמם, את חופש היצירה וההגשמה העצמית שלהם, למען בניית זוגיות. מניסיוני, זהו מתכון מאוד בעייתי ובדרך כלל לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לעומת זאת, כאשר כל אחד מבני הזוג מחפש את ההגשמה העצמית שלו, ובן זוגו תומך בו בדרך, נמצא שם לעצה טובה, לחזק אותו בדרכו ולהוות בשבילו פרטנר לתהליך האישי שהוא עובר, גם הזוגיות פורחת.

אם כך, תהליך של בניית זוגיות מאושרת והרמונית, הינו תהליך המשלב עבודה של בני הזוג.

אך העבודה הזו מתחילה רק כאשר שני בני הזוג מחליטים לעבוד - כשהם יודעים שהפתרון של רגע של קושי וחיכוך הוא לא לחפש בן זוג אחר, אלא לייצר דיאלוג, כי יש אמון בסיסי, שבנוי על אהבה מצד אחד ועל החלטה מצד שני לרצות לחיות יחד.

כל עוד אחד מבני הזוג, או שני בני הזוג, ממשיכים לפנטז על בן הזוג האידיאלי שיגיע יום אחד, ובכל פעם שהדברים לא מסתדרים, מתחילות מחשבות מסוג - "אולי הוא לא בן הזוג המתאים לי? אולי עליי לחפש בן זוג אחר?", אין שום אפשרות להתחיל את תהליך ובניית הזוגיות המאושרת וההרמונית.

לעומת זאת, כשמחליטים החלטה פנימית נחושה שבן הזוג הוא הפרטנר לבניית הזוגיות, מתחילה עבודה של יצירת דיאלוג, בניית תקשורת, יצירת שפה משותפת, הסכמה על עקרונות של שיתוף הפעולה והחיים יחדיו.

בעולם העסקים, כאשר שני שותפים נפגשים, וחושבים להקים יחד שותפות מצליחה רבת שנים, הם מתחילים לייצר דיאלוג. הדיאלוג מתחיל מהגדרת הרצונות האישיים של כל אחד מהצדדים, וממשיך דרך מציאת הסכמה - ראייה משותפת לגבי הפרוייקט, לגבי המיזם. בסוף התהליך מסכמים את הפרטים הקטנים ביותר, ומנסים לצפות כל תרחיש אפשרי, לדבר עליו ולהסכים על העקרונות המנחים. בסופו של התהליך אף כותבים מסמך. לצורך כך נעזרים באנשי מקצוע בעלי ניסיון רב בתחום, מנסחים הסכם המקובל על שני הצדדים, שעליו חותמים בחגיגיות.

אם נחשוב לרגע על טקס הנישואין, על הכתובה, על התהליך שבו חותמים על מסמך משותף, נראה שאולי איפשהו בהסטוריה מישהו חשב כך...

בכל אופן, על בני הזוג לזכור שעליהם ליצור דיאלוג, להגיע לשולחן המשא ומתן (שולחן הסלון או המטבח, או עדיף שולחן מול הים מול שקיעה ללא מחוייבויות...) עם הרצונות האישיים, ולהתחיל משא ומתן על מנת להגיע להסכמה, שהיא win-win - ראייה משותפת, עקרונות מוסכמים, דרך שמקובלת על שני הצדדים.

אשתי ואני, כשחגגנו עשר שנים של זוגיות (היינו נשואים כשלוש שנים), נסענו יחד לים. ישבנו ליד הדולפינריום, בחוף תל אביב, מול הים כמה שעות, ושוחחנו על הזוגיות. כל אחד הביע את האידאל שלו לזוגיות, איך הוא רואה אותה. איך היא צריכה להתנהל, מהן הציפיות ההדדיות. בסופו של התהליך רשמנו את העקרונות שהסכמנו עליהן ואף בנינו יחד סמל שמסמל את הזוגיות האידאלית מבחינתנו.

משום מה, זוגות רבים נוטים לחשוב שבבית לא חשוב לייצר דיאלוג מסוג זה, ויש איזושהי ציפייה לא מודעת או לא מתוקשרת שבן הזוג יבין אותי לבד, הוא ידע מה אני אוהב/ת, ידע מהן השאיפות שלי ומהן הרצונות שלי וייתחשב בי. פעמים רבות, אכזבות וחיכוכים בין בני הזוג נעים סביב חוסר תקשורת, חוסר דיאלוג, מתוך אמונות ודעות קדומות ביחס לזוגיות.

ההסכמה על בסיס האמון ההדדי, תוך שימוש בתקשורת, יכולה להיות פתרון לרוב המחלוקות.

לדוגמא - ביני לבין אשתי היה חיכוך סביב נושא הטלפון. היא הייתה מתקשרת אליי, ומכיוון שאני מאוד עסוק ומקבל שיחות רבות במהלך היום ישירות לנייד, היא הייתה מגיעה פעמים רבות לשיחה ממתינה. היא הייתה מתאכזבת מכך שאני לא עובר, ומפרשת את ההתנהגות הזו כחוסר כבוד, שאני לא אוהב אותה מספיק. מה הייתם עושים במקומי? האם תמיד הייתם עוברים לשיחה הממתינה? גם אם אתם באמצע שיחה חשובה? גם אם אתם באמצע שיחת עסקים חשובה? באמצע שיחה עם חבר יקר ברגע אינטימי?

אנחנו פתחנו דיאלוג סביב הנושא, והגענו להסכמה - אם היא מתקשרת אליי ואני בממתינה, היא מנתקת. כשאני מסיים את השיחה, אני משתדל לחזור אליה. אולי אפילו קצת יותר מאוחר אם יש כמה דברים דחופים. אם לעומת זאת, בסיטואציה בה היא זקוקה לי ממש באותו הרגע ואני בממתינה, היא תנתק ותתקשר שוב.

כפי שסיכמנו, כשאני רואה שהיא התקשרה פעם שנייה ברציפות, אני עובר אליה מיידית. באופן הזה, לא מתרחשות יותר סיטואציות בהן יש ביננו חיכוך בנושא הזה.

מדובר בתקשורת, בהסכמות מוקדמות, בסימנים מוסכמים על שני הצדדים.

באותו האופן, אם נתבונן על חיינו הזוגיים, נגלה שפעמים רבות אנו מגיעים לידי חיכוכים מכיוון שכל אחד מהצדדים מצפה שהצד השני יבין, ומפרש את ההתנהגות של בן הזוג כחוסר רצון או אכפתיות.

לעומת זאת, טענתי היא שרוב הפעמים מדובר בתקשורת, וביצירת דיאלוג המוביל להסכמה.

הדבר נכון תמיד, והופך הרבה יותר מורכב אחרי הלידה. אחרי כמה ימים משותפים, לרוב חוזר האב לעבודה, והאם נשארת עם תינוקה בבית. משימת הטיפול בתינוק במהלך היום מוטלת עליה, והיא משימה מורכבת ומאומצת. במיוחד בתקופה הראשונה, מכיוון שאז יש אתגרים רבים, חדשים לרוב, אשר דורשים הסתגלות ובניית אורחות חיים חדשות. הלילות ללא שינה רציפה, וגם במהלך היום קשה למצוא זמן לישון או לנוח. כשמגיע הערב, והבעל חוזר מהעבודה, לרוב שניהם מאוד עייפים מיום מאומץ שעבר עליהם, וישנן ציפיות הדדיות אחד מהשני לתמוך ולהבין. האם מצפה שהבעל יבין אותה וייקח קצת את התינוק, וישחרר אותה כל עוד הוא שם, בעוד הבעל מצפה שהאם תבין אותו, ותיתן לו קצת שקט ומנוחה מפני שהוא עבד כל היום.

גם אחרי שהתינוק הולך לישון, הזוג לרוב עייף ואין אנרגיות לתקשר על הדברים.

נוצר מצב שהזוג מתקשה למצוא זמן איכות, לדבר, לחלוק, לתקשר, להגיע להסכמות שדיברתי עליהן. כל יום שעובר הדברים הופכים מורכבים יותר, ומתחיל להיווצר קרע, תחושה של קושי וריחוק.

לכן, אותם העקרונות הופכים להיות הרבה יותר רלוונטיים אחרי הלידה, ודורשים יצירתיות והחלטה נחושה. מאוד חשוב למצוא זמן איכות. ברגעים בהם התינוק ישן, ושני בני הזוג בבית, חשוב לנסות לפנות את הזמן ולהקדיש אותו להיות יחד, לתקשר, להבין אחד את השני.

כמו כן, חשוב לזכור שסדרי העדיפויות משתנים, ולפיכך לדעת למקם את הדברים מחדש במארג המשפחתי העדין שנוצר. מתי נכון לפתוח בשיחות, מתי נכון לצפות לתשומת לב מלאה מבן הזוג ומתי אין לצפות לכך.

במשך השנים הרבות בהן אני מרצה, אני רגיל לחלוק עם אשתי לפני ההרצאה את תוכן העניינים שלה, ומבקש ממנה פידבק. באחת ההרצאות האחרונות שהעברתי, נפגשתי איתה לפני הרצאה וביקשתי לחלוק עימה את נושא ההרצאה של אותו הערב. הייתה זו שעת ערב, והייתה איתנו ביתנו הקטנה בת השנה. התחלתי לספר לה את הפרטים, ומהר מאוד נאלצנו להפסיק את השיחה מכיוון שעל ביתנו ניכרו סימני עייפות.

היה בי חלק שהתאכזב, חלק שרגיל למשהו כל כך הרבה שנים, ופתאום לא יכול לממש אותו. כמובן שבאותו הרגע אשתי לקחה את ילדתנו לישון, ואני הלכתי להרצאה מבלי לקבל ממנה את הפידבק.

הבנתי באותו הרגע, שאם אני מעוניין לקבל פידבק רציני, עם תשומת לב מלאה, עליי למצוא את הרגע המתאים לכך - לדוגמא ערב לפני כשביתנו ישנה.

דוגמא זו ממחישה את הרעיון שעלינו להתאים את ההרגלים שלנו לסיטואציה המשפחתית החדשה, ובמקום להתאכזב כאשר אנו מצפים להתנהגויות שהתאימו למצבנו לפני הלידה, עלינו להביא בחשבון את השוני, ולהסתגל.

לסיכום, לצורך זוגיות מאושרת והרמונית, יש צורך בשלושה אלמנטים. בכימיה ומשיכה גופנית, באהבה ואמון מלא, ובדיאלוג ותקשורת ליצירת הסכמה.

אף אחד מהאלמנטים לבדו לא יספיק. אפילו לא אהבה אינסופית, מכיוון שאהבה גדולה ללא תקשורת והסכמה יובילו ליצירת קרע ותסכול שיילך וייווצר לאט לאט.

לעומת זאת, אם שלושת האלמנטים הללו מתקיימים, אפשר ליצור מערכת יחסים שתלך ותשתפר עם השנים, וכל אתגר או שינוי, יהוו בסיס לשיפור ולהתפתחות משותפת.