רעלות. מקור: ויקימדיה
אני חושב שבסופו של דבר כולנו מסכימים לאותם ערכים, השאלה היא רק במינון, הכמות, והחשיבות הערכית הניתנת ליישום עצמו.
לא. כאן זו לא אירן. על אף הגבולות המוצבים בנושאים שונים.
ההבדל הוא שבאירן המשטר מחליט מהו ערך ומה לא. ואילו כאן בישראל השלטון מבטא את ערכי החברה:
החברה הישראלית מעוניינת בהטלת מגבלות על ילדים וקטינים מאחר ואין שכלם בשל, ואין השעה כשרה לתת להם חופש פעולה בנושאים מסויימים.
החברה הישראלית החטטנית והסקרנית מעוניינת שיצנזרו עבורה ידיעות תקשורתיות העלולות לפגוע בבטחונה.
החברה הישראלית מעוניינת שיפעלו ביד קשה נגד משווקי הסמים ההורסים חיים של בני אדם.
ברור אם כן שאין לתת זכות קיום לאתרי הימור המעבירים את מבקריהם על דעתם עד שהם לא שולטים בעצמם. על החברה לדאוג לפרט שאינו מסוגל לדאוג לעצמו - ולחסום עבורו את הפעילות האיומה הזו.
כלומר, חובה מוסרית היא לדרוס את רצון ו/או זכות הפרט ביד קשה על ידי החברה כאשר המטרה היא לדאוג לו (לפרט) מתוך ראייה פרספקטיבית רחבה יותר.
אלו - המתנגדים לצנזורת ההימורים - דומים למשווקי הסמים ונוסעי אור אדום.
אם נכנס את כלל משווקי הסמים בישראל נגלה שמדובר בלא מעט אנשים... לדעתם זכותו של כל אדם לאכול מה שהוא רוצה וגם לצרוך בכל אופן שהוא כל חומר שהוא רוצה. האם עונשי המאסר המושתים עליהם הינם "דריסת חופש וזכויות הפרט"?
אם נכנס נהגים רבים נמצא ביניהם כמות לא מבוטלת שמעוניינים להמשיך בנסיעה באור אדום, לטענתם זכותו של הפרט הבוגר לבחון את התנועה לבדו ולהחליט האם הוא ממשיך בנסיעה או עוצר לכבודו של רמזור. האם כלל נגחך למשמע דברי הבל מסוג זה?
לחוקים שנחקקו מתוך אחריות ציבורית יש כללים משלהם וחומרה רבה משלהם.
כל יחיד הפוגע בהם מזיק לחברה כולה באופן חמור. שהרי החברה היא אוסף של יחידים ומה שיעשה היחיד - סופו של דבר תעשה החברה כולה.
תובנה זו נותנת לי להבין נושאים השנויים במחלוקת בין החרדים לחילונים - כאשר גם הם מהווים למעשה חילוקי דעות על מינון ואופי הגבול הנדרש בחברה.
לבושו של אדם - כבודו וייצוגו
כולנו מסכימים שלבוש הוא מייצג. וכי לבוש מסויים יכבד את בעליו ואילו לבוש אחר יתכן שיהיה אופנתי אך ל"כנסת" יהיה אסור להגיע כך. שהרי בית הנבחרים - מייצג את העם - ומטעמי כבוד עצמי לא ניתן להם (להן) להופיע בלבוש שאינו מכבד את העם.
בבית המשפט - במקום בו קבוצת שופטים מייצגת את ערכי העם - שם קיימת חשיבות מירבית לכבוד שיש לרחוש למקום. ולכן על השופטים ועורכי הדין להופיע בלבוש מייצג.
הבה נבחן את דברי השלט הבא:
בת ישראל - אנא על תעברי בשכונתינו בלבוש שאינו צנוע.
לבוש צנוע כולל שרוול ארוך, חצאית ארוכה שאינה שסועה, וכו'
האם אירן זה כאן?
הערך המוסרי/חברתי שעומד מאחורי בקשה זו הוא ערך משותף גם לחברה המערבית לפיו החברה נוהגת באיפוק מיני במרחב הציבורי. לא הכל מותר ורצוי בחיים.
גם לחברה ה"חופשית" כללים מה מותר ומה אסור, מה יפה ומה מכוער לעשות ברחוב. השאלה היא המינון.
החברה החרדית אמונה על שלווה פנימית בנושאי מין. והיא שומרת על כך בקנאות. בחברה המערבית בה עודדו הגברים את הנשים לפרוץ גבולות - והכל למען אינטרסים אישיים (הגברת מכירות העיתון, סיפוק מיני אישי... וכיום פשוט התחום מגלגל ה-ר-ב-ה כסף) - לא התיימרה מעולם לטעון שיש בכך התקדמות ערכית בחופש האשה להתלבש איך שבא לה. המציאות גם הוכיחה את ההיפך. הרבה ערכי מוסר הדרדרו בשל חופש הפרט לנהוג במרחב הציבורי "איך שמתלבש לו היום".
גם כאשר נקרא את הבקשה היפה "בת ישראל - אנא על תעברי בשכונתינו בלבוש שאינו צנוע" לא נתעצבן ולא נכעס. כי "המוסר זה כאן".
