אכן נפגעי נפש מצטיירים כסובלים מסימני החולי לאורך כל חייהם, האם אכן כך הדבר?
בימי קדם, כאשר תרופות פסיכיאטריות לא היו בנמצא, סביר להניח שאנשים סבלו מהתקפים ממושכים שגרמו להם נזק רב. אך בניגוד למה שרבים חושבים, מאז שהטיפול התרופתי החל להיות יעיל, במאה השנים האחרונות לערך, הסימפטומים (תסמינים, בעברית) בדרך כלל מופיעים בגלים הקצרים יחסית למשך החיים של המטופל. כאשר הטיפול הוא יעיל הם יכולים להימשך מספר מצומצם של שבועות או ימים. אצלי הם הופיעו באופן חריף ודרשו עזרה חיצונית רק כ-3% מחיי (בחשבון מצטבר).
לגלים אלה, שעלולים לחזור ולהישנות כל כמה שנים, אני קורא התקפי חולי או בקיצור התקפים. אצל כל מתמודד ההתקפים תואמים את הדפוס המסוים של ההפרעה (או ההפרעות אם יש יותר מאחת) ממנה הוא סובל ולעתים בוריאציות שונות. עם זאת, גם בזמן שבו לא מתרחש התקף (רמיסיה) עלולים להתקיים סימני חולי מוחלשים (רמיסיה שאינה מלאה).
וכבר כתבתי שהרגישות והפגיעות של נפגעי הנפש מתבטאים בסימני מחלה שאינם יעילים ואף גורמים סבל. אוסף מסוים של סימנים שכאלה מתויג כהפרעה נפשית ספציפית. הנה מספר דוגמאות לאוספי הפרעות שכאלה המתויגות כהפרעות-על:
דוגמה ? אדם שמגיע למצב בו הוא הוזה הזיות ו/או חושב מחשבות שווא, ובכך יותר ויותר מתנתק מהמציאות הסובבת ופחות מגיב אליה באופן רציונאלי, כנראה שלא יהיה מסוגל להתמודד ביעילות עם משא המציאות גם אם ישתדל מאוד. למצב מסוג זה המנותק ברמה משמעותית מהמציאות יקרא ברפואה פסיכוזה. למשל, מחלת הסכיזופרניה מלווה בפסיכוזות.
דוגמה - אדם שפוטר ממקום עבודתו וזקוק להכנסה שוטפת על מנת להתקיים. התנהגות יעילה מבחינתו היא, שלאחר "תקופת אבל" סבירה יתחיל לחפש מקום עבודה חדש. אם במקום זאת, אם הוא נכנס למיטה, מרגיש חסר אונים, שוקע בעצב תהומי ובמחשבות קודרות ופסימיות, הוא מן הסתם מפתח דיכאון שאינו מועיל ויעיל ביחס למציאות חייו בלשון המעטה. כי הפאסיביות הולכת ומתעצמת בכל יום שחולף ומנטרלת אותו מפעילות כלשהי פרודוקטיבית כלשהי שתחלצו ממצבו. התנהגותו הפאסיבית והלא מתפקדת אל מול צרכי המציאות שלו היא זאת הנחשבת במדעי ההתנהגות לסימן מחלה/ סימפטום. לעומת זאת המאניה, שהיא חלק מההפרעה המכונההפרעה דו קוטבית (או "מאניה דפרסיה" בלשון העם) היא מצב "הפוך" מדיכאון - התרוממות נפש, שמחה עצומה, הרגשת אושר עילאי, תחושות גדלות/ כל יכולות וגם נטייה לרגזנות פתאומית. כאשר המאניה בשיאה מתלווה אליה לעתים קרובות גם פסיכוזה. כאשר מופיעים סימנים מאנים מוחלשים אז המצב מכונה היפומניה.
דוגמה - גם אדם הפונה, אפילו באופן מודע ובלי להתנתק מהמציאות, לביצוע טקסים כפייתיים החוזרים ונשנים, פועל באופן לא יעיל ביחס למציאות חייו. רחיצת ידיים אינטנסיבית, או ביצוע טקסים מרגיעים אחרים, אפילו אם אינם מזיקים לאיש, מבזבזים זמן ואנרגיות חשובות ונקראים הפרעות כפייתיות. הם אינם מקדמים בדבר וחצי דבר אל מול גורמי הלחץ בתוכו או בסביבתו וברור שהתנהגותו אינה יעילה, אינה מקדמת אותו אל מול מציאות חייו, ועלולה אף להזיק.
לאוסף מסוים של סימנים שכאלה, החוזר ונשנה לפרקי זמן מסוימים לאורך שנים, יקרא בלשון העם מחלת נפש. אמנם גם אני משתמש כאן במילים "מחלה" או "חולי" הלא מדויקות, אך אני עושה זאת, אך ורק מפני שכך נוהגים להתבטא בלשון העם כאשר דנים בתופעות הפסיכופתולוגיות. אני מכנה את ההפרעות הנפשיות, "מחלות נפשיות", מפני שאיני מייחס חשיבות רבה לצורת הביטוי אלא התוכן הוא העיקר בעיניי.
המשך יבוא
ליד 1956 * קלינית - חולה במאניה-דפרסיה * נשאתי כ-400 הרצאות * מנחה קבוצות בעמותת אנוש * מאמר באנגלית פרי עטי בכתב העת הרפואי היוקרתי לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אוקספורד * לבלוג הבית