זכויות היהודים והגירתם ממרוקו 

הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם

1965-1955

מאת יגאל בן-נון

קשר - כתב עת לחקר תולדות העיתונות בעולם היהודי ובישראל, חוברת מס' 40, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 101-86

משנת 1830 עברו היהודים בהדרגה ממעמד נחות למעמד מועדף בהשוואה למוסלמים. ההשכלה הצרפתית, שרכשו היהודים בבתיהספר של כי"ח (אליאנס) וההטמעה המהירה של מודרניות זו יצרו פער בינם ובין רוב המוסלמים. עוד לפני תחילת שלטון החסות הצרפתי, עם ייסוד בתיהספר הראשונים של רשת כי"ח, השתפר מעמדם האישי, החברתי, הכלכלי והתרבותי בהשוואה לרוב האוכלוסייה המוסלמים.

בתוך קהילות היהודיות עצמן היו פערים חברתיים גדולים, מצב הבורגנות היהודית לא היה שונה מן הבורגנות המוסלמית ואף עלתה עליה בתחומים אחדים, בייחוד בקבלת משרות ציבוריות. למרות חששות הצרפתים, היהודים לא ניצלו את ההשכלה שרכשו נגד הכובש הזר אך גם לא כוונו אותה במופגן לטובתו. ללא ספק שינתה המודרנה היהודית את היחסים בין היהודים למוסלמים עד בלי הכר והעניקה להם יתרון בלתי הפיך שהמשיך להתקיים גם משנעשו המרוקנים לאדונים במדינתם. לאמתו של דבר, בתקופת החסות היהודים לא היו מעוניינים בשוויון זכויות אלא שאפו לקבל את ההטבות שניתנו למתיישבים הצרפתים והקנו להם עדיפות על הרוב המוסלמי. עם קבלת העצמאות, היה על הממלכה המרוקנית לבחור בין המשך הקשר לצרפת, לתרבותה ולשפתה ולמערב הדמוקרטי ובין התיישרות עם מדינות המזרח התיכון, עם מדיניותן הכלערבית ויחסן ליהודיהן. עתיד המשטר במדינה וגורל מעמדם המשפטי של היהודים בה, לא היה ברור. האם על היהודים היה לדרוש זכויות ייחודיות של מיעוט אתני נבדל מכלל האוכלוסייה, או האם להשתלב בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי התמזגות וטמיעה, כבקהילות היהודיות במערב אירופה.

בראשית קיומה של המדינה העצמאית נחלקה ההנהגה היהודית בין מיעוט מתקדם שתמך בהתלהבות בהיטמעות בחיים המרוקנים ובנטילת חלק בבניית מרוקו החדשה ובין רוב שמרן, שצידד בזהות לאומית נפרדת, שונה מן הדגם שרווח במדינות המערב הקלסיות שהתקיימה בהן אמנציפציה אינדיבידואלית. רוב זה נאחז במסורת אבות ובשוני בין שתי הקהילות כדי לדרוש זכויות נבדלות ולאו דווקא שוות, בשביל היהודים כמכלול לאומי, אתני וקהילתי. הנהגת הרוב הדומם יכלה לנמק את דרישות הבדלנות על סמך העובדה הבלתי מוכחשת, שעם כל רצונה של מרוקו להיות דמוקרטית ומתקדמת, על פי הגדרתה, היא מדינה מוסלמית לא חילונית ואין בה הפרדה בין הדת למדינה. רק מדינה חילונית כזאת מסוגלת לאפשר למסה גדולה של יהודים לזהות עצמם כמרוקנים לכל דבר. אם לא היו תומכים רבים לגישה השמרנית בקרב ההנהגה, שכן חסידיה העדיפו פשוט להגר לישראל, זכתה האופציה השנייה לעדיפות לטווח קצר יחסית, בשכבה היהודית המשכילה. אך המציאות טפחה על פני קבוצה זו. עד מהרה התברר שמה שנכון ליהודי צרפת אחרי המהפכה וליהודי אירופה המערבית בעקבותיה, אין הוא עולה בקנה אחד עם מצבה ואת אפשרויותיה של המדינה הערבית מוסלמית החדשה, גם אחרי חסות צרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה. רוב יהדות מרוקו בחר בדרך ביניים.

בעיתונות המרוקנית שלאחר העצמאות אפשר למצא לא מעט התייחסויות לנושא הקהילה היהודית, למעמדה ולזכויות אנשיה במגוון דעות של בעלי עמדות ובהן מחלוקות וויכוחים. מדובר בעיקר במאמרים בערבית ובצרפתית בעיתונות של הפלגים הפוליטיים במדינה ובהצהרות פומביות של מנהיגים. דברי ראשי השלטון מובאים בהרחבה במסמכים בארכיונים ישראלים, אך יש להתייחס אליהם בזהירות ולבדוק את המקור. עם עצמאות מרוקו, בעיות הקהילה היהודית, ישראל והיהדות העולמית תפסו חלק זניח במכלול הנושאים שהעסיקו את ראשי המדינה הצעירה. לכן, מגעי ראשי המדינה עם גורמים יהודיים עולמיים ועם שליחי ישראל המוסווים היו נושא עדין ורגיש שהמרוקנים לא היו מעוניינים להשאירם בכתובים שעלולים להביכם ולגרום להם נזק פוליטי במאבקי הכוח הפנימיים וביחסיהם עם מדינות ערב.

למרות החשש לעתיד היהודים ולמעמדם במדינה העצמאית, יומיים אחרי שובו לבירה רבט, הסולטן מוחמד בןיוסף ציין בנאומו בחג ההכתרה ב18- בנובמבר 1955, שליהודי מרוקו יוענקו אותן זכויות וחובות כל חבריהם המוסלמים, במלוכה תחוקתית שתבטיח לכל המרוקנים, ללא הבדל דת, את זכות ההתארגנות האזרחית והמקצועית. בפגישותיו שהתקיימו בעיירה סןג'רמןאןלה בשנת 1956, לפני ששב למולדתו, הצהיר הסולטן: "עידן חדש עומד להיפתח בשביל נתיני היהודים. בקרוב תבחינו בהוכחות לכך. מעתה הם ייהנו מזכויות כאחיהם המוסלמים, ללא הגבלה מכל סוג". הוא חזר על הבטחתו באותה שנה והוסיף: "היהודים ייהנו משוויון זכויות, שוויון מוחלט, וישולבו בכל מסגרות החיים הלאומיים וגם באחריות המיניסטריאלית". גם מפלגת האיסתיקלל הפופולרית והמפלגה הדמוקרטית לעצמאות Parti Dmocratique pour l'Indpendance, שחבריה הם בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פנו ליהודים בקריאה לבנות עם אחיהם המוסלמים את מרוקו החדשה ולראשונה גם הוזמנו היהודים להצטרף רשמית לשורותיהן.

אם בנושא זכויות היהודים לא נמצא אף גורם שיערער על עיקרון השוויון המוחלט בין היהודי למוסלמי, לא כך היה לגבי היחס לזכות התנועה החופשית ולזכותם של יהודים להגר מן המדינה. טיעוני ההנהגה המרוקנית להתנגדותם להגירה זו משקפים את הבדלי התרבות הפוליטית בקרבם. אפשר להבחין כך בסיבות מגוונות להתנגדותם.

- הגישה הפטרנליסטית-מסורתית שאפיינה את עמדת המלך מוחמד החמישי, ראתה ביהודי הקהילה נתינים תחת חסותו האישית של השליט. מוסד המלוכה מחויב "להגן על בניו היהודים" כנהוג מדורי דורות. בגישה זו יש מידה לא מעטה של סנטימנטליות נטולת ריאלפוליטיק.

- יציאת היהודים מן המדינה, מיד עם קבלת עצמאותה, תערער את יציבותה בתחומי המנהל הציבורי, המסחר והכלכלה, כיוון שהיהודים ממלאים תפקיד חשוב בתחומים אלה. גרסה אחרת לטענה זו מדגישה שעצם הפרסום בעיתונות העולמית על יציאה המונית של יהודים ממרוקו תיצור את הרושם שהמדינה הצעירה מתמוטטת כלכלית ותצייר אותה כבעלת משטר לא הומני.

- התרת יציאה המונית של יהודים תחשוף את מרוקו בפני דעת הקהל העולמית כמדינה לא דמוקרטית ולא מתקדמת שלא מסוגלת להעניק לאזרחיה הלא-מוסלמים את התנאים להשתלבות נאותה בחברתה.

- יציאת יהודים, המהגרים ברובם לישראל, תפגע ביחסי מרוקו עם מדינות ערב להן היא זקוקה לייצוב מעמדה המדיני, בתום מאבקיה בצרפת הקולוניאלית.

- הגירה מסיבית של יהודים צעירים לישראל תחזק את כוח צה"ל במלחמתו במדינות אחיות.

כך או כך, נוצרה במדינה אחדות דעים מקצה לקצה של המפה הפוליטית, המתנגדת לנטישת היהודים את המדינה. הלך הרוחות במפלגות המקומיות ניכר היטב בדו"ח מאוגוסט 1956 של איש המודיעין של "המסגרת" במרוקו ששלח סקירה על המצב לשלמה זלמן שרגאי. הוא הבחין בשלוש גישות לסוגיית העלייה לארץ בתקופת ממשלת מברכ בכאי: גישת שמרני האיסתיקלל בראשות אחמד בלפרג' שעיניהם נשואות לקהיר הנאסריסטית, גישת מהדי בןברכה שדוגל בקשר למערב ודואג שמרוקו תצטייר חיובית בעיני האומות ולכן מוכן לאפשר הגירה, וגישת שר האוצר עבדרחים בועביד, הפרו מערבי המתנגד למעורבות מצרים הנאסריסטית בענייני מרוקו ותומך ביציאת העולים ממחנה המעבר "קדימה".

נציגי ישראל וראשי הארגונים היהודים העולמיים ניסו להשיב לטענות אלה בטענות נגדיות. הם ציינו שהגורם הכלכלי אינו כה חשוב כיוון שכשישים אלף יהודים (מתוך 160000 בשנת 1960) התקיימו רק בזכות סיוע ארגון הג'וינט היהודי-אמריקאי. בשיחותיהם עם השלטונות טענו נציגי ישראל שיציאת בעלי מקצוע יהודים מן המדינה תפנה מקומות עבודה לצעירים מוסלמים משכילים. על החשש מתגובת מדינות ערב, השיבו שליחי ישראל, שגם מדינות חברות הליגה הערבית וגם מדינות הנלחמות בישראל הרשו ליהודי ארצותיהם לצאת לישראל, ובניהם משרתים בצה"ל. הכוונה ליהודי מצרים, עירק, תימן, לוב ותוניסיה ואף סוריה ולבנון. לדברי נציג הקוגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, בעוד עבדל נאצר עודד את היהודים לצאת ממצרים ואף גירש אותם בשנת 1957 אחרי מבצע סיני כחלק מחתירתו לאחידות לאומית, מרוקו מעודדת גיוון לאומי. הישראלים הזכירו בחיוב כדוגמה למדיניותו ליברלית את העמדה התוניסאית שעוצבה בידי חביב בורגיבה. למרות שהתיר יציאה חופשית מן המדינה, היהודים לא התנפלו על שערי היציאה.

בעיני ההנהגה המרוקנית, דמה מעמדם הכלכלי של היהודים למעמד המתיישבים הצרפתים. למרות השוני ביניהם מבחינת הנתינות, היהודים היו שוק צריכה לא מבוטל וכוח אדם מיומן למשרות ניהול. לדברי ההיסטוריון דניאל ריווה: "לא יהיה מוגזם לקבוע שעזיבת הקהילה תרושש מבחינה אנושית את מרוקו יותר משובם של האירופים לצפון הים-התיכון". אך מעיני היהודים לא נעדר החשש מן העלול לקרות משתתגבר המדינה על קשיי ההסתגלות לעצמאות הכלכלית והמדינית. אך עבור רוב היהודים לא הייתה משמעות ממשית לתביעה לחופש התנועה ולהענקת דרכונים. דרישות אלה יכלו לכל היותר לספק צורכיהם של סוחרים ובעלי עסקים שביקשו לצאת לאירופה לרגל עסקיהם, או לחופשה. שתי תביעות אלה לבדן לא יפתרו את בעיית יהודי הכפרים ולא של השכבות העממיות בערים. משפחות אלה היו זקוקות לסיועו של גוף שיארגן את יציאתן, יטפל בהובלת רכושן וידאג לקליטתן בארץ חדשה. אך במינוחי הארגונים היהודיים עדיף היה להזכיר תביעות עקרוניות כחופש תנועה והנפקת דרכונים, ולא הענקת רשות למדינה זרה לארגן בשטח מרוקו, הגירה שיטתית מאורגנת של אזרחיה היהודים, ולקחתם לישראל.

עם הזמן, נאלצו השלטונות לוותר על רצונם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין יחסית, כל זמן שיציאה זו התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני האופוזיציה לארמון. כיוון שההתנגדות העקרונית להגירה שימשה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן ההדדיות ובהתנגדותן למדיניות הארמון, אף צד לא העז לרמוז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות לא התנגדו אחדים מהם לכך וגם לא יזמו דבר לחסימת יציאה זו. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים גיאו-תרבותיים חדשים. יותר מסיבה אחת הביאה לוויתור זה והחשובה שבהן קשורה לעתידו של היהודי במדינה שהאיסלם בה היא דת מדינה. לצד הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים ראייה פרגמטית.

שליחי רשת "המסגרת" שהקים המוסד במרוקו היו ערים לתפקיד שמילאה ההגירה בוויכוח הפוליטי בין המפלגות לארמון ולעובדה שהארמון לא התאמץ להפסיק את ההגירה המחתרתית. היטיב לבטא זאת אליעזר שושני: "בשפת הדיבור הפוליטית של ימינו יש לומר בעניין זה לערך כך: לא העזו הממשלות שהיו לה למדינת מרוקו העצמאית להשאיר את שערי היציאה פתוחים לרווחה מפחד האופוזיציה המבקשת עילות למוטט את השלטון ועם זה לא יכלו להיות פסקניות עד הסוף בקו הסגירה המוחלט".

נושא זכויות היהודים בימי החסות הצרפתית ובמדינה העצמאית העסיק גם את הביטאונים היהודיים של בתקופה. בימי השלטון הצרפתי יצאו לאור שני עיתונים יהודיים בשפה הצרפתית: L'Avenir Illustr בעל העמדות הציוניות, שהופיע בין השנים 1940-1926, בעריכת יונתן תורץ ו- Union Marocaine בשנים 1940-1932, שנתמך על ידי חברת כי"ח שדגלה עד שואת יהודי אירופה, בהתערות בתרבות הצרפתית ובהסתייגות כלשהי מן הציוניות המעשית. בשיתוף עם , חברת שרל נטר פרסמה את הביטאון בשפה הצרפתית, "נוער" Noar שיצא לאור בין השנים 1954-1945 בעריכת פרוספר כהן ואחריו בגרסתו החדשה בניהולו של המשפטן מאיר טולדנו. בפברואר 1950 יצא לאור הירחון La Voix des communauts, קול הקהילות שהופיע עד שנת 1956 ולאחר הפסקה של ארבע שנים, חידש את הופעתו ב15- בפברואר 1961, עד אוקטובר 1963. בנובמבר 1960, פרסם העיתונאי ויקטור מלכה ביוליטין מיוחד שאסף, ערך ותרגם בו מאמרים מן העיתונות הערבית במרוקו שנתגלו בהם נימות אנטישמיות. הפרסום הופץ בדואר למנויים בלבד. שידורי רדיו יהודיים בשפה הצרפתית בניהולו של ג'ראר ישראל (לאון נואל) התקיימו שנים אחדות במימון ותכניות על נושאים יהודיים שודרו גם ברדיו הממלכתי.

בינואר 1955 התכנס הוועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי בבניין אונסקו בפריס לאחר שהעיתון הצרפתי קומבה Combat פרסם את הצהרת ראשי הקונגרס היהודי, הטוענת ששלטונות תוניסיה שומרים מקום של כבוד ליהודי ארצם ולעומתם המרוקנים נמנעים מהצהרה מסוג זה על מעמד יהודיהם, ראשי האיסתיקלל והמפלגה הדמוקראטית לעצמאות ביקשו להיפגש אתם. הם התלוננו שמעולם לא תמכה הקהילה היהודית המרוקנית בדרישתם לעצמאות ועמדו על אופייה הדמוקרטי של תנועתם הנשענת על חופש ושוויון לכל האזרחים, ללא הבדל דת או מוצא. בפגישה רשמית ראשונה זו בין שני הצדדים לא התקבלו אמנם החלטות אך נפתח פתח לסדרת פגישות אישיות בפריס ביזמת התנועה הלאומית.

ב15- באוגוסט, נפגש אלכסנדר איסטרמן בחשאי עם מנהל המשרד להסברה ולתיעוד של האיסתיקלל בניויורק, אחמד בלפרג'. בזכות הפגישה פרסם האחרון הודעה לעיתונות לפיה אין כל בעיה יהודית: "אל ליהודים לחשוש מגילויי אפליה במרוקו העצמאית. יהודי מרוקו כמו המוסלמים הם אזרחים מעשית וחוקית כאחד. הם ייהנו מאותן זכויות ויהיו כפופים לאותן חובות. אמונתם הדתית לא תיפגע. הדבר החיובי שיצמח להם יהיה שחרורם מעול השלטון הקולוניאלי שניצל גם אותם. מרוקו היא ארצם העצמאית ומי שעוזר ליהודי מרוקו עוזר לעצמאות מרוקו". המזכיר הכללי של המפלגה הדמוקראטית לעצמאות, עבדלקדר בןג'לון חיזק בעיתון לובסרווטר בפריס את הצהרת בלפרג': "ההבטחות הכלולות בהצהרה האחרונה בחתימת אחמד בלפרג' [] בהחלטה החדמשמעית להבטיח לכל אזרחי מרוקו, ובהם היהודים, את אותם זכויות וחובות הן תרומה חשובה לפתרון משבר שמעורר עתה דאגה רבה [] הן מעודדות אותנו לחשוב שמנהיגי התנועה הלאומית ישתמשו בכל השפעתם כדי למנוע את ניצול המשבר למטרות אנטישמיות בידי קיצוניים חסרי כל חוש אחריות". הצהרות אלה באו בהשפעת מהומות נגד הצרפתים שנפגעו בהם גם יהודים. לדברי העיתון ג'ואיש כרוניקל Jewish Chronicle ראשי המפלגה הדמוקראטית לעצמאות הסכימו לבטל את כל המגבלות הקיימות בחוק נגד היהודים במדינה העצמאית, אך נציגי האיסתיקלל לא התערבו. ההסכם הסודי בין שני הצדדים הביא לתפנית ביחס מנהיגי הקהילה לשלטונות החסות ומאז, על פי הצעת עורך נוער מאיר טולדנו, תמכו במלוכה תחוקתית-פרלמנטרית שהמלך לא ינהל בה בפועל את ענייני המדינה. במאמר של טולדנו בעיתון להמונד שפורסם גם ב Jewish Chronicle ציפה הכותב להקמת מדינה שהגורם הדתי בה לא יקבע יותר ושבבא העת תונהג בה חוקה ליברלית ודמוקרטית במקום חוקי הדת. השירותים שתעניק המדינה לאזרחיה יהיו שווים למוסלמים, לנוצרים וליהודים.

עוד לפני הרכבת הממשלה, דאגו ראשי שתי המפלגות הגדולות להצהיר על תמיכתן גם בחופש הגירה ליהודים. בנובמבר 1955, עבדרחים בועביד, מצעירי האיסתיקלל, העניק ראיון לעיתון ג'ואיש אובזרוור Jewish Observer, בו התייחס להגירה לישראל: "חופש התנועה או הזכות לצאת ממרוקו היא אחת מן החירויות האינדיבידואליות שמהן צריכים ליהנות כל אזרחי מרוקו, חוץ ממצבים מיוחדים בתקופת מלחמה למשל [] אישית, איני רואה שום פסול בעובדה שיהודי מרוקו ינהלו קשרי משפחה, קשרי תרבות ורוח עם קרובים בישראל. שאיפתנו הגדולה שישררו במזרח התיכון שלום ושלווה כדי שישובו היחסים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים להיות נורמליים". גם עבדלקדר בןג'לון מזכ"ל המפלגה הדמוקראטית לעצמאות התייחס לסוגיית ההגירה לפני כתב העיתון בפריס: "מעולם לא חשבנו לשלול אותה [את חופש התנועה] מאזרחינו היהודים או להתנגד לחירותם בתחום זה. אנו סבורים שהגירת היהודים המרוקנים לישראל נובעת בחלקה מחוסר אמון בעתיד ומעריכים שמקור ההגירה בתעמולה נצלנית [] אנו מדגישים את העובדה שקריאתנו תתרום לכך ש[היהודים] ישתכנעו שכל תחומי החיים המרוקנים פתוחים לפניהם ללא הגבלה ושיחס זה ישכנע אותם להישאר בארצם".

בתשעה מאמרים בעיתון אלעלם (העולם) שבהם ערכה מפלגת האיסתיקלל חשבון נפש וביקורת עצמית בעמדותיה הפוליטיות והחברתיות, הקדישה מאמר מיוחד ב29- באוגוסט 1957, לעמדתה בסוגיית השתלבות היהודים בחברה המרוקנית: "סוכני הפירוד הקולוניאליסטי ניסו לשוות לארגון אל-ויפאק (ההבנה) אופי של 'מלאח' יהודי במפלגה". המאמר ציין שהעילית היהודית הצטרפה ללא קושי למפלגה, קיבלה את פנקסי חבר, פועלת בתאיה ברחבי המדינה וגם בבתיהספר למדריכים של המפלגה, המפיצים את תורתה: "אין לטעון שהעם נכנס לעידן של סדר, ארגון ומשמעת, אם חלק חשוב מעם זה נשאר בשולי המבנה הלאומי. הנוסחה שלנו לעניין אחינו היהודים תביא בהדרגה את הקבוצות האתניות המרוקניות לרוח הנשענת על ססמתנו: הדת מאלוהים ומולדת אחת לכולם. משיבוצע הדבר, נצטרך לסלק את שרידי הדעות הקדומות ואת השפעתן המזיקה". הכותב הוסיף שהוא ער לעובדה שתרגום העקרונות הלכה למעשה בחיי היוםיום ידרוש אורך רוח וסבלנות.

משנת 1955, חידד עורך כתב העת נוער מאיר טולדנו את עמדותיו לפי התמורות הפוליטיות. לצד עמדותיו הפרוישראליות שבאו לידי ביטוי במאמרי הביטאון, החל להדגיש בהדרגה את תמיכתו בהתערות יהודית בפוליטיקה ובחברה המרוקנית. עמדותיו וקשריו עם ראשי התנועה הלאומית הפכו אותו בעיני האיסתיקלל למועמד אידאלי לשר יהודי בממשלה. יריביו, ובמיוחד איש העסקים ג'ו אוחנה, שתמך בעקביות בתנועה הלאומית, האשימו אותו באופורטוניזם בגלל הסתירה לכאורה בין ציונות לאינטגרציה במדינה העצמאית. את עמדותיו העדכניות הביע טולדנו במאמר בעיתון מרוק פרס Maroc Presse בכותרת "המטלות של המחר" בו תמך בשובו של הסולטן למולדתו: "העיסוק הכללי באישיות הסולטן אמורה להוכיח לכולם שלכל הדעות נוצרה אחדותדעים בשאיפת המרוקנים להחלפת שלטון החסות ולהענקת עצמאות למרוקו, במסגרת של תלותהדדית interdpendance ובניית מערכת חיים פוליטיים וחברתיים חדשים במדינה. בעיני המרוקנים, שאיפות אלה חפפו תמיד את שובו של הסולטן מגלותו לכס השלטון [] הממשלה המרוקנית הראשונה חייבת לזכות בראש ובראשונה באמונו המלא של העם המרוקני. בלעדי אמון זה, ההסכם שיושג במשא ומתן עם צרפת לא יניח את דעתו ולבסוף ידחה עלידו. להרכבת הממשלה החדשה לא צריך להזדקק לטכנוקרטים אלא למנהיגים הגדולים שלא חששו להקריב קרבנות ולחיות חיי סבל, מנהיגים שהציבו את אינטרס המדינה לפני האינטרס האישי וגם זכו באמון העם".

בר באוקטובר 1955, פרסם ג'ו אוחנה מאמר חריף בעיתון מרוק פרס Maroc Presse, בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בתקפות חריפות על מוסדות הקהילה היהודית: "היהודים מבקשים זכויות, כלום ממלאים הם את חובותיהם הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, כלום ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה [] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלא זכויותיהם הלאומיות [] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמתיות. מפלגתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום היהודים חייבים להרים קול להדחת החבורה המעוניינת להפוך את היהודים למיעוט נבדל וליצור מדינה בתוך מדינה. על היהודים לפעול מתוך אחדות ולהגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקנית [] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את מועצת הקהילות היהודיות, את ועדי הקהילות ובכלל כל מנגנון ספרטיסטי הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקנית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגליים, שיטפלו רק בתחום זה [] משיחוסלו המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבןרחיים, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, כאחיהם המוסלמים. הגיע הזמן שהיהודים המרוקנים ידעו מה חובותיהם. הם רומו דיים על ידי נציגיהם. אולם עדיין לא מאוחר לפעול". רוב יהודים האשים את אוחנה בבגידה וראה בו "יהודי קתולי יותר מן האפיפיור". כידידו הקרוב של בןברכה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של האיסתיקלל. באחד מביקורי איסטרמן במרוקו, שבא לנהל שיחות בעניין הגירת היהודים, פרסם מרק סבח בעיתון אל-איסתיקלל מאמר שכתב בו: "איזו זכות יש לארגון זה לדבר בשמנו אין לנו צורך בהתערבות זו. אנו קודם כל מרוקנים ורק אחר כך יהודים".

ריבוי ההצהרות למען זכויות היהודים מצד ההנהגה המרוקנית היה עלול להתפרש ברחוב היהודי כדבר מדאיג. הדבר בא לידי ביטוי בפגישתו החשאית של השר לאון בןזקן עם הישראלי עמוס רבל, יו"ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו, ב29- בינואר 1956. הפגישה התקיימה ביזמת הפעיל הציוני הוותיק רפאל בןאזרף. לפי הדיוול של רבל, הוא פגש איש עצבני ומפוחד אף שהסכים להמשיך במגעים קבועים עם נציג ישראל בתיווכו של בןאזרף. השר היה מאוכזב שישראל לא מצאה לנכון לברך את המלך עם שובו למולדתו והמליץ לישראל לפנות אליו דרך גורמים בפריס ולדבר אל ליבו על ההגירה היהודית, כמי שעומד בראש מדינה השואפת לדמוקרטיה. בןזקן הדגיש שאין להסתיר את ניהול ההגירה מעיני השלטון ולהיות תמיד מוכנים להראות מה נעשה בעניין וכיצד מתבצעת ההגירה. הוא הציע גם שהגורמים שיטפלו בהגירה בגלוי ובהסכמה לא יהיו זרים אלא יהודים ממרוקו. משהציע רבל להקים "אגודת ידידות ישראלמרוקו" לא דחה בןזקן את הרעיון אך ציין שהדבר מוקדם מדי לביצוע. הוא הזכיר לבןשיחו את ההצהרות הרבות של ראשי המדינה למען זכויות היהודים במדינה העצמאית והוסיף: "אין צורך למתוח את הדבר יתר על המידה ולדרוש עוד ועוד הצהרות שכן הדבר עלול להזיק". הוא מחה על של שנציג הוועד היהודי האמריקאי אברהם קרליקוב לא התייעץ לפני פגישתו עם ראש הממשלה וגם סחט מן האחרון עוד הצהרה על זכויות היהודים. השר טען שההכרזה החדשה מיותרת, שכן היהודים שואלים את עצמם את השאלה למה מתפרסמות הכרזות חוזרות ונשנות אם הכול בסדר. אם ימשכו ההצהרות, סבור השר, המצב עלול להשתנות ולפגוע בסבלנות המוסלמים. בןזקן גם ביקש מעורך העיתון Le Petit Marocain לא להדגיש בדרך אוהדת מדי את העניינים היהודיים והישראליים ולהצניעם.

זמן מה לאחר מכן, בחודש פברואר, פרסם עיתון המפלגה הדמוקראטית לעצמאות אראי אלעם (דעת הקהל) מאמר מערכת על מחנה המעבר לעולים 'קדימה' בו האשים את האימפריאליזם הצרפתי "בניתוק היהודים מסביבתם המרוקנית, וקבע להם מעמד של מיעוט דתי [] שחי בשולי בעיות האומה המרוקנית כולה [] אף על פי כן הצליחו המרוקנים להוקיע את התמרונים האימפריאליסטיים ולבנות את עצמם כאומה מתקדמת, שלא מבחינה במוצא היסודות מהם היא מורכבת". כותב המאמר הוסיף שהאימפריאליזם "ניצל את בעיית היהודים במרוקו כאמצעי לניתוק אחד מיסודות האומה מן האומה כולה". הוא פנה ליהודי מרוקו ובקשם לא לכרוע בעול הקשיים העומדים לפניהם ולהתגבר על כוונתם לברוח מן הארץ. המאמר התקיף את עמוס רבל כמנהל מחנה המעבר לעולים "קדימה" על זה שאין הוא מאפשר לעיתונאים להיכנס למחנה שליד אלג'דידה (מזגאן) וקבע שיש לראות במארגני ההגירה היהודית את אויבי מרוקו ואויבי האומה כולה [] יהודי מרוקו חייבים יותר מכולם לתבוע סגירת מוסדות כאלה ולגרש את בעליהם למקום ממנו באו". במאמר אחר פירט העיתון: "אין אנו יכולים לסבול שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו יהודים מרוקנים, שהם אזרחי המדינה, ולעשותם למתנחלים עתידיים באדמה ערבית השייכת לפלסטינים. אל לנו להיות שותפים לעוול זה. לכן, על שר הפנים לנקוט מיד באמצעים המתבקשים: לא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים ולא לאפשר את יציאת מי שבדעתם לנסוע לישראל".

דמותו של מייסד האיסתיקלל הצטיירה בעיני רבים כהתגלמות האיבה ליהודים ולזכויותיהם. עלל אלפסי בן למשפחות הנכבדות מפס שהיוו את אצולת ההשכלה והמסחר היה סמל לדורשי הלאומיות המרוקנית. הוא למד במדרשת "קראווין" בפס שהתפתחו בה רעיונות המודרניזציה של האיסלם והמאבק במסדרים הסופיים שהפיצו אמונות מיסטיות בקרב פשוטי עם. אחרי הפרסום הכושל של הדהיר הברברי ב16- במאי 1930 בידי שלטונות החסות, עלל אלפסי, מוחמד חסן ואזני ואחמד בלפרג' הפיצו את רעיון הרפורמות בשלטון החסות ולאחר מכן, גם העלו את התביעות הלאומיות שהביאו לייסוד האיסתיקלל בינואר 1944. עם שובו של אלפסי למרוקו באוגוסט 1956, פרסם ביטאון האיסתיקלל אלעלם מאמר פרי עטו של המנהיג הגולה שניסה שוב לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה בתום היעדרות ארוכה. הוא הרעיף שבחים על המלך על שמנע הגירת יהודים לפלסטין הערבית המשועבדת לאימפריאליזם הציוני ועל שגרם לפירוק ארגון "קדימה" שעסק בהגירה היהודים בתקופת החסות. אלפסי הגדיר כך את זהות המהגרים: "ידוע לנו שהמהגרים אינם נמנים עם העניים אלא עם המעמד הבינוני הנוטל עמו כסף שקיבל תמורת רכושו. פירוש הדבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים יש גבול לסלחנות. הזכויות שמהן נהנים אחינו היהודים מטילים עליהם חובת נאמנות למולדת על כל יושביה התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להוליך שולל גם אותנו. אנו פונים אל שר הפנים בבקשה שיסיר מעלינו חרפה זו הפוגעת בציפור נפשה של מרוקו ושלא יתיר מתן דרכונים קיבוציים ולא יאפשר יציאת אלה הרוצים להגר לישראל". למרות התקפתו על הציונות ועל ישראל, אלפסי מכנה את היהודים בשם "אחינו" אך מתנה את זכויותיהם בנאמנותם למדינה. אף שבןברכה הצטיין ביחסו החיובי ליהודים הוא לא היסס לכנות את העוזבים את מרוקו כבוגדים. נשיא האספה המייעצת הזהיר בנובמבר 1957, ש"הגירה מלאכותית" עלולה להסית את המוסלמים נגד היהודים שנשארו במרוקו שיהיו חשופים לפגיעות אנטישמיות, שהמהגרים יהיו אשמים בהם.

עוד ביטוי לעמדתו העקרונית של מנהיג התנועה הלאומית המרוקנית עלל אלפסי לעניין ההגירה היהודית אפשר למצוא בעיתון אלעלם, במאמר שכותרתו "בןהמולדת". הנימוקים להתנגדות מנהיג האיסתיקלל ליציאת היהודים קשורים בעיניו לסיבות פנימיות וחיצוניות. מבחינה פנימית, טוען אלפסי: "אנו חוששים להפרת החלטה זו [לפרק את ארגון 'קדימה'] ביציאת יהודים אחדים מטנג'יר או מקזבלנקה, בידיעת האחראים והממונים על הגבולות. ידוע לנו שמהגרים אלה לא נמנים על העניים אלא על המעמד הבינוני, הנוטל עמו את הכסף שקיבל תמורת רכושו". אשר לסיבה החיצונית, "פירושו של דבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים. יש גבול לסלחנות. הזכויות מהן נהנים אחינו היהודים מטילות עליהם חובת נאמנות למולדת. מרוקו הערבית לא תוכל לסבול שציונים ישתמשו באדמתה כבסיס לגיוס אנשים ולהכשרתם לפגיעה בפלסטין הערבית. גם אם מצדיקים יהודים מרוקנים אחדים את רצון אחיהם לצאת את מרוקו בנימוק שהם בגדו במולדתם ואין בלבם רגש לאומי, עלינו להיזהר לא ללכת שולל אחרי דברים אלו. רק התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להטעות גם אותנו". אלפסי סיים את מאמרו בקריאה לשר הפנים לא להתיר מתן דרכונים קיבוציים ולא לאפשר יציאת יהודים שמתכוונים להגיע לישראל.

בבחינת עמדות מנהיגי המפלגות המרוקניות נתקשה למצוא ביטויים אנטישמיים מובהקים. גם מנהיגים שמרניים כמו עלל אלפסי ואחמד בלפרג' לא נסחפו לססמאות אנטישמיות בתקופת משטר וישי, ובצרפת ניצלו לא מעט מנהיגים הזדמנות זו. למעט בודדים כמו ברהים ואזני, קשה למצוא במרוקו, לא בארמון ולא בהנהגת התנועה הלאומית, מטיפים אנטישמיים. מנהיגים מתקדמים יותר כמו מהדי בןברכה, עבדרחים בועביד, מחג'ובי אחרדן ודומיהם ניהלו קשרי ידידות עם יהודים ואף עם ישראלים. במאי 1956, נודע על שיחה שערך נחום גולדמן עם בועביד, שהציע בה נשיא הקונגרס היהודי העולמי לשגריר המרוקני בפריס שהסתדרות העובדים הכללית בתלאביב, תזמין משלחת מצומצמת של "איחוד העבודה המרוקני" לסיור בישראל. בועביד מוכן היה לטפל בנושא, בתנאי שישראל תבטיח את חשאיות ביקור המשלחת. הוא אף הציע בשנת 1958 לגמל עבדנאסר, כשהחרים כל העולם הערבי את ישראל, להפגישו עם גולדמן. בחוגי הצבא, הייתה לרוב הערצה לישראל בקרב קצינים שקיבלו את הכשרתם בצבא צרפת.

ב14- בנובמבר 1957 הגיע לטנג'יר העיתונאי פרנק ג'רבזי Frank Gervasi מעיתון ניו-יורק פוסט ונפגש ברבט עם אנשי ממשל מרוקנים, בהם מהדי בןברכה, מוחמד לע'זאוי והשר מוחמד דואירי. הוא שוחח אתם על הבעיה היהודית ושמע במפתיע מבןברכה דברים לא מחמיאים על איסטרמן. לדברי מנהיג האיסתיקלל "תמיד אדם זר הוא שמעורר בעיות בינינו ובין היהודים. כך למשל איסטרמן שאפגוש בעוד דקות אחדות". לדבריו, אם בעבר היו צרות וחיכוכים בין היהודים למוסלמים, אשמים בזה הצרפתים. בןברכה, שהיה ער לטענה שמניעת היציאה מן המדינה מנוגדת להכרזת זכויות האדם של האו"ם, הדגיש שמרוקו מתגאה בקהילתה היהודית החשובה, השלישית בגודלה בעולם, שהיהודים רשאים לעזוב את המדינה בדרכונים מרוקנים ולעלות לרגל לישראל, כשם שהמוסלמים עולים לרגל למכה. הבעיה היחידה טען בןברכה, היא היציאה ההמונית. בעבר הצרפתים אפשרו לארגון "קדימה" להוציא יהודים רבים מן המדינה אך למרוקו העצמאית יש זכות למנוע יציאת יהודים המונית, גם בגלל לחץ הליגה הערבית המאשימה את מרוקו באפליית היהודים לטובה. לטענתו 239 יהודים שנעצרו ליד Castellejo לא התכוונו לצאת לישראל אלא חיפשו עבודה, מחמת האבטלה הפוגעת גם בקהילה. אשר לישראל הוא וחבריו אינם מתנגדים למדינה יהודית אך אינם מוכנים להסכים לציונות שהיא מעין אימפריאליזם, כיוון שמטרתה להוציא יהודים מארצות אחרות. לדעתו צריכה ישראל להיקרא פלשתינה. השגריר האמריקאי ברבט עמו נפגש ג'רבזי טען שאל ליהודים ללחוץ יותר מדי, כיוון שהמרוקנים מאפשרים ליהודים לצאת טיפין טיפין ובין כה וכה היהודים יוצאים בסתר ולכן אין צורך בהסדרים פורמליים.

נציגים ישראלים אחדים ראו בצעירים שכיהנו בוועדי הקהילות גורמים אופורטוניסטים שכל מטרתם לקבל תפקידים בכירים במנהל החדש בזכות פעילותם המפלגתית. לדבריהם, פעילותם הקהילתית משמשת להם קרש קפיצה להשגת מעמד ציבורי בעיני המוסלמים. העיתון Information juive, היוצא לאור מטעם הקונגרס היהודי העולמי באלג'יר, שימש תקופה ארוכה במה לעמדות ציוניות של יהודי מרוקו. ביטאון זה יצא בהתקפה חריפה נגד וועד הקהילה החדש בקזבלנקה: "המכנה המשותף לאנשים שגרמו למהפך בהנהגה הוא ההתפרצות הרעשנית, אך מצומצמת מבחינה כמותית, של קבוצה קטנה שמחפשים רק קרש קפיצה לשאיפותיהם האישיות במסווה ססמאות והצהרות לאומיות קיצוניות". העיתון הסתייג ממגמת ההשתלבות וטען: "אין מקום להשתלבות כפויה אלא להשתלבות עם אורך נשימה דומה לזו הקיימת במדינות הדמוקרטיות שיש בהן חופש דת, קיימים מפעלי סיוע, ומתאפשרים מגעים לגליים ורצופים עם כל העולם היהודי (ובהם ישראל)". בוועידת שהתכנסה בלונדון נחום גולדמן טען שצעירי היהודים במרוקו "הורעלו" בתחושת החופש ובהזדמנויות שנפתחו לפניהם אחרי אלפיים שנות גלות. הם נעשו "לאיסתיקללים יותר מן האיסתיקלל" ושכחו את מורשתם כדי להתקבל כפטריוטים מרוקנים שלמים.

בחודש אוקטובר 1958 נכנעה ממשלת מרוקו בראשותו של אחמד בלפרג' ללחצי מצרים והצטרפה לליגה הערבית. זמן מה לאחר מכן ב-26 בנובמבר פורסם דהיר (צו) המרוקניזציה שחייב את הכל הגופים הוולונטאריים להירשם מחדש כאגודות, דבר שגרם לחששות רבים לארגונים יהודיים במרוקו המנוהלים על ידי יהודים בעלי אזרחות זרה והמקבלים חלק מתקציביהם מבחוץ. בתחום ההגירה, נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן ידע שדרכונים אינדיבידואליים אינם פותרים את הבעיה, לכן הציע לראש שירותי הביטחון המרוקני, מוחמד לע'זאוי, הצעה לפיה היהודים יגישו את בקשותיהם לקבלת דרכונים, לא לפקידי משרד הפנים, אלא למשרדי מועצת הקהילות ונציגי המועצה יעבירו במרוכז את הבקשות למשרד הפנים. בשיטה זו, שתופעל בחשאי, ביקש איסטרמן להוציא מן המדינה כחמש מאות עד שש מאות יהודים כל חודש. להפתעתו, לע'זאוי לא התנגד להצעה, אך איסטרמן פקפק בכנותו. לעומת לע'זאוי, סגן ראש הממשלה עבדרחים בועביד, הנוקט בדרך כלל בעמדות ליברליות, טען שמרוקו לא רשאית להתעלם ממחויבויותיה הבינלאומיות ולכן אינה יכולה לאשר הגירה קולקטיבית. הוא הזכיר גם את העובדה שממשלת עבדאללה איברהים, מן האגף השמאלי של האיסתיקלל, עומדת מול אופוזיציה נוספת להתנגדותם לארמון. כוונתו לפלג וותיקי האיסתיקלל השמרנים. לטענתו, ממשלת השמאל לא מעוניינת לתת בידי יריביה את נושא ההגירה היהודית ככלי לניגוח פוליטי. איסטרמן ציין בפסימיות: "האווירה כולה השתנתה לרעה ומרוקו נתונה יותר ויותר ללחץ הליגה הערבית. לחץ הערבים על ההגירה מרומניה אף הוא גורם הפועל, אני מניח, לרעתנו". בשובו ממרוקו ב19- באפריל עבר דרך פריס לדווח לשגרירות על פגישותיו. העיתונאי שמואל שגב ממעריב פרסם ידיעה על הביקור של איש הקונגרס היהודי העולמי אף שנעשו מאמצים לשמור את ביקורי איסטרמן בסוד.

מראשית שנת 1959, הפעילו ראשי משרד החוץ הישראלי את נציגויותיהם בבירות המערב להפעלת לחץ שקט על שלטונות מרוקו בהתערבות משלחות ואישי ציבור אחדים, כדי לאלצה להעניק חופש הגירה ליהודים. לשם כך הם עודדו קיום ביקורים יזומים של עיתונאים, של נציגי מוסדות יהודיים עולמיים, של רבנים ושל משקעים פוטנציאלים כדי להפעיל את השפעתם על השלטונות. לצד פגישותיהם עם אנשי ממשל, אנשי ציבור אלה התבקשו לערוך פגישות שמטרתן "לעודד את רוח מנהיגי הקהילה". חלק משליחים אלה היו ישראלים מוסווים אך כולם יצאו למרוקו בשליחותה ובהדרכת שגרירות ישראל בפריס. בשובם, התבקשו לפרסם את התרשמויותיהם בעיתונות היהודית והכללית בבירות המערב. שליחים אלה מונים את הסוחר היהודי השבדי מרסל שטיין (8 בנובמבר 1957), הרב שרפמן (12 בדצמבר 1957), דר' וולפגנג ברטהולץ מברן (22 ביולי 1958, סיור שני ערך ברטהולץ מן ה19- עד ה23- במרס 1961), העיתונאי האמריקאי הל לרמן (אוגוסט 1958), העיתונאי הישראלי מוריס קאר (13 בינואר 1959), הרב ב"מ קספר דיקן הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים שיצא למרוקו בדרכון בריטי, דרך לונדון (28 בינואר עד 19 בפברואר 1960), העיתונאית רות גרובר כתבת העיתון ניו-יורק הרלד טריביון (31 ביולי עד 5 באוגוסט 1960), סאימור רובין מן הוועד היהודי-אמריקאי שיצא עם עורך הדין הצרפתי אנרי מונריי המייצג את כי"ח (סמוך ל10- בנובמבר 1957 ובסביבות 15 בנובמבר 1960), הרברט פרידמן (10 באוקטובר 1956 ו3- באפריל 1961). לצד שליחים אלה פעלו במרץ רב, אנשי העסקים מרסל פרנקו ותאו בןנחום וגם אחדים שהתנדבו לנושא אך נדחו עלידי משרד החוץ. לצד שליחים מזדמנים אלה פעלו בקביעות שליחי הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי אמריקאי שהגבירו את ביקוריהם במרוקו והפעילו לחץ מתמיד על ראשי השלטון.

בראשית אפריל 1959 נפגשו להתייעצות בפריס נציג הקונגרס היהודי העולמי אלכסנדר איסטרמן, מפקד "המסגרת" בצפון-אפריקה שלמה חביליו, יעקב צור ועשהאל כדי לדון בדרכי הפעולה לשחרור שלושה מתנדבים של "המסגרת": מאיר ויזמן, ויקטור בןשבת וג'ורג' אוחיון שנתפסו עם משפחות מהגרים בצאתם ממרוקו. נראה שזו הפעם הראשונה שנציג הקונגרס היהודי העולמי תמך במערכה ציבורית גלויה ונמרצת נגד ממשלת מרוקו, בעזרת העיתונות ומוסדות יהודיים בוושינגטון. בעבר הסתייגו ראשי הקונגרס היהודי מהתקפות גלויות על השלטונות דבר שעלול לחבל במאמציהם הדיפלומטיים. גם ראש ממשלת צרפת לשעבר אדגר פור שיגר מכתב אישי למוחמד החמישי בנושא וכך שוחררו ב25- במאי שלושת הפעילים, אחרי ששוחררו קודם לכן משפחות המהגרים.

עיתון אלעלם, ניצל את ההזדמנות שסיפור המעצרים התפרסם בהרחבה בעיתונות הצרפתית שהדגישה את השימוש בדרכונים מזויפים והבהיר את עמדתו במאמר מערכת בלתי חתום, בכותרת "בעיית ההגירה המחתרתית" שהתפרסם ב19- באפריל 1959: "תגובות מרוקו יכלו לעתים להיות גסות בשאלה זו, כיוון שארצנו, הגם שהיא מכבדת את החופש ואת ההכרזה לזכויות האדם של האו"ם, אינה מעוניינת להפוך לשטח שמופעלים בו על תושביו, השפעות, לחצים, ולעתים אף איומים [] עם קבלת עצמאותה, מרוקו שמה קץ מיד למעשים אלה, משוכנעת שרוב היוצאים לא עזבו את השטח מתוך חופש בחירה [] כי אם גורמים בכוח או בלחצים נפשיים לאזרחים לנטוש את מולדתם למען עתיד בלתי ידוע. נמשיך להתנגד לכך ולגרש את הסוכנים הזרים הזורעים ריב ומדון ומעודדים את הבריחה". העיתון לא שכח להזכיר פעמיים שהגירת יהודים ממרוקו משרתת את ישראל הנלחמת במדינות ערביות אחיות. בזמן שמועצת הקהילות היהודיות ניסתה להרגיע את הרוחות אחרי המעצרים, נציגי הקונגרס היהודי העולמי הגיעו למסקנה שהצהרות הרגעה מצד השלטונות נעשו לאמצעי סטנדרטי לגינוי אפליות שהם עצמם מקיימים הלכה למעשה.

למרות החרפה זו במדיניות הנפקת הדרכונים ודעיכתו ההדרגתית של ארגון "אל-ויפאק" זרם ההשתלבות בקרב השכבה האינטלקטואלית לא פסק מלהשפיע. אלברט אפללו, אחד מצעירי המשכילים מחסידי ההשתלבות בחברה המרוקנית, תיאר כך את השקפת עולמו לעניין העתיד במרוקו בשבועון הצרפתי אוונגרד של מפלגת האיסתיקלל: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, מכוח הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא יעשה עלידי בריחה. אמנם קל לברוח אולם זו דרכו של הפחדן [] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ זו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקנים אמתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".

אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית [] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בןגוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה היכן האחראים" במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.

עיתון אלעלם יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד סבתה: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים. לטענת הח'ליפה של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בןמסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מסוף שנת 1959 ועד סוף שנת 1960, סדרת אירועים טלטלו את מעמדם של יהודי מרוקו, בעיקר בתחום חופש התנועה והקשר עם ישראל. בחודש ספטמבר 1959 נוצר פילוג במפלגת האיסתיקלל כאשר חלק גדול מן האינטליגנציה היהודית העדיף להצטרף למפלגה השמאלית החדשה "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים". ב-22 של אותו חודש החליטה ממשלת השמאל לנתק את קשרי הדואר בין מרוקו לישראל ויצרה תחושת מחנק בקהילה היהודית. ב-17 בפברואר החלו מגעים אינטסיביים הין אנדרה שורקי מטעם משרד החוץ הישראלי עם מנהיגה של המפלגה החדשה מהדי בן-ברכה. האחרון נפגש ב-28 במרס 1960 עם יעקב כרוז, יד ימינו של ראש המוסד איסר הראל, וביקש ממנו נשק לתפיסת השלטון במרוקו. ב-15 באפריל אותה שנה התקיימה שליחותו של בן-סאלם גסוס בירושלים נפגש עם שרת החוץ גולדה מאיר כדי לדון בהגירה היהודית. זמן מה לאחר מכן, ב-11 באוגוסט, נפגש יורש העצר עם אלכסנדר איסטרמן והביע בפניו לראשונה את הסכמתו העקרונית להגירה יהודית מחוץ למרוקו.

בראשית נובמבר 1960, פנה מושל קזבלנקה מוחמד מדבוח, לוועד הקהילה בעירו ומחה לפניהם על פרסום קול קורא שהופץ בקהילה בעניין קשרי הדואר, הנפקת הדרכונים ומאסר יהודי שביקר בישראל. קודם לכן ננזף המושל על ידי משרד הפנים על ההקלות אותן הנהיג בעניין הדרכונים. ב23- באוקטובר התכנסה מועצת הקהילות לדון בהמרת דתן של קטינות יהודיות שביקשו להתחתן עם מוסלמים. לצורך הטיפול בעניין פנתה המועצה לשלושה עורכידין ידועים ולקבל את חוות דעתם בסוגיית גיל הגיור ועל הדרך לנקוט להפסקת הנגע. עם ריבוי מעצרי יהודים שניסו לחצות את הגבול שלא לפי החוק, החליטה המועצה להקים קרן סיוע לעצורים יהודים "מכל סיבה שהיא". המועצה החליטה עקרונית להוציא לאור את הביטאון קול הקהילות La voix des communauts בעריכת דוד עמר ומרק סבח, החלטה ששוב אושרה בישיבה ב18- בדצמבר. המימון להוצאת העיתון אמור להגיע בחלקו מן הקונגרס היהודי העולמי.

המסע הציבורי נגד מרוקו בבירות המערב לא נעלם מעיני ראשי האיסתיקלל שהגיבו במאמר בשבועונם הנושא אותו שם, בעריכת מוחמד לייזידי מראשי הפלג הימני של המפלגה. במסגרת מסע זה שלחה ישראל את כתבת העיתון ניו-יורק הרלד טריביון רות גרובר, המקיימת קשרים מסועפים בממשל האמריקאי, לסיור במרוקו כדי לפרסם את רשמיה על מצב הקהילה במרוקו. המאמר בעיתון אל-איסתיקלל התקיף את ההגירה המחתרתית והאשים בה לא רק את ארגון "קדימה", בהתכוונו לסוכנות היהודית, ואת "ההגנה" (הכוונה למסגרת) אלא גם לראשונה את הארגונים היהודיים העולמיים. הוא הזכיר את המסע הציבורי שהתנהל למופת מבירות אירופה ומארה"ב ובפעם הראשונה נדרש העיתון לנושא כדי לומר בניסוח ג'ו גולן "אנחנו לא מסכימים אתכם". אחת התוצאות של המסע הציבורי הישראלי היה סירוב שלטונות מרוקו להעניק אשרת כניסה לגולן אחרי שאישרו קודם לכן את בקשתו. גולן שחקר את הסיבות לסירוב הגיע למסקנה, על סמך דיווחים מחבריו שנפגשו עם אחמד עלאוי ועם טייבי בנהימה מזכ"ל משרד החוץ, שהשלטונות לא מעוניינים בנוכחותו במקום ובניהול שיחות בנושא ההגירה בימים של אי ודאות פוליטית. הוא הזכיר לגולדמן את נטיית הפוליטיקאים במרוקו להשתמש בנשק ההגירה לניגוח הדדי. כך ניצל בעבר האיסתיקלל את מחנה "קדימה" כדי להאשים את המפלגה הדמוקראטית לעצמאות בשיתוף פעולה עם הקונגרס היהודי העולמי.

בביטאון אחר של האיסתיקלל, אלעלם, פרסם מנהיג השמרנים, עלל אלפסי, מאמר שהתקיף את התעמולה המתבצעת בקהילה היהודית: "אחרי שמרוקו זכתה בעצמאותה, אמנם בא הקץ להגירה החוקית של היהודים המרוקנים לישראל, אך ההגירה נמשכת בדרכים אחרות. אנו סבורים שהיהודים אינם עוזבים את מרוקו מרצונם החופשי והם מוסתים עלידי הציונים. ההתקפות על מרוקו בעיתונות העולמית, לא יועילו. אם כוונת התקפות אלה לאלץ את יהודי מרוקו לעזוב את מולדתם ולהצטרף לגורמים הפועלים נגד האינטרס הכללערבי, אנו נוסיף להתנגד להגירה זו במלא התוקף".

ב-4 בדצמבר 1959 נפגש שליח משרד החוץ אנדרה שורקי עם מהדי בןברכה ומתח ביקורת על המאמר בעל נימה אנטישמית שפורסם בעיתון מפלגת בן שיחו, אתחריר (השחרור). מנהיג השמאל ידע בדיוק במה מדובר וכן את תאריך המאמר (20 במאי) והתנצל שהוא פורסם בזמן שהותו מחוץ למדינה, אך כשקרה אותו, מחה נמרצות בפני חבריו על עמדות מחברו הנוגדות את האידאל הדמוקרטי שהם מאמינים בו, והבטיח לדאוג שמאמרים מסוג זה לא יפורסמו בעתיד. להפתעת שורקי, עיקר השיחה התנהלה סביב התעניינות מנהיג השמאל בישראל. הוא גילה סקרנות רבה בכל הקשור לנושאים דמוגרפיים, כלכליים ופוליטיים בישראל אך יותר מכל התעניין בהסתדרות העובדים. הוא גילה בקיאות רבה בסיוע שמעניקה ישראל למדינות מתפתחות באסיה ובאפריקה ועקב בעניין בנושא קליטת יוצאי צפוןאפריקה בישראל.

אחרי פגישתו עם יורש העצר באוגוסט 1959 חשש איסטרמן שפגישתו עם בןברכה תתגלה לארמון, אך לא סירב לבקשת מנהיג האופוזיציה להיפגש עמו לפי המלצות חבריו. בןברכה הגיע לפגישה בפריס ב5- באפריל 1960 בשעות אחר הצהריים, שלושה ימים לפני טיסתו לבלגראד ולוועידת קונקרי. כשפרש בפניו איסטרמן את הדרישות הרגילות בנושא היהודי כמו הפסקת קשר הדואר והפרסומים העוינים בעיתונות על זיקת היהודים המרוקנים לישראל, בןברכה הסכים לטענות בןשיחו, פירט בפניו תכנית להסדרת נושא הדואר אך הטיל את האשמה ביחס ליהודים על הכוחות הראקציונרים במדינתו. הוא היה בטוח בניצחונם של הכוחות הפרוגרסיביים וטען שהמלך יאלץ "באמצעים לא אלימים" להתפשר עם ממשלה שונה לחלוטין. אשר לישראל, ציין שהוא כינס ישיבת מערכת של ביטאון מפלגתו אתחריר, הורה למשתתפים לא לנקוט בעמדות אנטי ישראליות או אנטי ציוניות במאמריהם והדגיש שסיוע הקונגרס היהודי העולמי לתנועתו הוא אינטרס יהודי מובהק. כשנשאל על מהות הסיוע המבוקש השיב שכוונתו "לסיוע מוסרי וחומרי". איסטרמן העדיף לדבריו לא ללחוץ יותר מדי להבהרת הנושא.

למרות הסתייגותו של איסטרמן, נשלח למרוקו, ב13- בינואר 1959, מוריס קאר Maurice Carr כתב העיתונים הארץ וג'רוזלם פוסט. אחרי שהוטלה עליו המשימה לכתוב על העולים שרוכזו בטנג'יר, קיבל תדרוך בשגרירות בפריס והובטח לו שמאמריו יתפרסמו בעיתונים אמריקאים חשובים. בסוף החודש, העניק לו בןברכה ראיון שהביע בו את עמדותיו בנושא ההגירה: "היציאה ממרוקו לישראל כרוכה בוויתור על האזרחות וזה דבר חמור. אנו זקוקים לכל משאבינו האנושיים. אנו מעוניינים שכל הפטריוטים המרוקנים, מוסלמים ויהודים, יתמסרו למשימה משותפת של שיקום ארצנו. אולם אנו מקבלים שהיהודים יפנו מבטם לישראל כשם שאנו מפנים מבטנו למכה, אך אם הם רוצים להחליף את אזרחותם זה דבר שלילי. יציאת אזרחינו פירושה אבדן דם מרוקני. יש במרוקו אחווה אמתית בין מוסלמים ליהודים ויש שוויון לא רק להלכה אלא גם למעשה. משעוזבים יהודים אחדים, מרגישים הנותרים פחות טוב. נוצרת אווירה לא נוחה[] איננו יכולים להשלים עם ההגירה החשאית ועם פעולות חתרניות של גורם מחתרתי המבקש לקעקע את האיזון ואת ההרמוניה בין המוסלמים והיהודים במרוקו". בןברכה רמז כאן על העובדה שפעולות שליחי ישראל במרוקו להברחת יהודים היו ידועים לו ולחברי מפלגתו והאשימם בהתערבות בענייניה הפנימיים של מדינתו.

דברי בןברכה ובחינת תגובת השלטונות להברחה ולמארגניה מעמידה בספק את מידת "מחתרתיותה" של "המסגרת". למעשה הברחה זו הייתה פעולה נסבלת על ידי השלטונות. שירותי הביטחון לא רק שלא התאמצו לשים לה קץ אלא אף פעלו לפטור בעיות שהתעוררו כאשר נציגי החוק הזוטרים, שלא ידעו על הלך הרוחות בדרגים הגבוהים, עצרו את משתתפיה. העיתונות במרוקו ידעה פרטים מדויקים על מבצעי "המסגרת" ואף פרסמה אותם ברבים, בין השאר בעיתון אלעלם: "כל הסימנים מצביעים על קיום ארגון מנוהל ראוי, שהשיג בזמן האחרון תוצאות ואחת מהן שגיברלטר והשטחים שאינם בפיקוח מרוקו בצפון [סבתה ומלייה] מהוות סכנה, כיוון שהפכו למרכזי ציונות. הן משמשות בסיס לריכוז היהודים הזונחים את מולדתם. קונסול ישראל בגיברלטר מגיע מידי פעם לשליחויות בתטואן, נדור ולערייש, ומוסר הוראות לראשי אגודות יהודיות. יתכן שבביקורים אלה הוא מתחפש לאיש עסקים כדי למנוע ערנות וחשדות. כלום ערים שירותי הביטחון בארצנו למעשים אלה". לשאלה זו ניתן להשיב שאכן שירותי הביטחון ידעו על קיום "המסגרת", על פעולותיה ועל נתיבי ההברחה שלה. אך משיקולים פוליטיים ותדמיתיים ובכדי למנוע לחצים מצד הליגה הערבית, העדיפו להעלים עין ובאין ברירה, לתת לדברים להתנהל בדיסקרטיות. לפרקים, על פי שיקולים פוליטיים פנימיים, התבצעו מעצרים מלווים במשפטי ראווה שכל כוונתם להרתיע מהגרים בפוטנציה ולהוכיח לאופוזיציה שהשלטונות שומרים על האינטרס הלאומי. לעיתונאי עבדסלם חג'י מעיתון אתחריר לא היה ספק שבארצו פועלים סוכנים זרים: "פעולת הציונים במרוקו עומדת בסתירה מוחלטת למשימות הלאומיות. אין להכחיש שלציונים יש השפעה וכוח במדינה חברה בליגה הערבית [] בשום אופן אין לתת זכות קיום לארגונים זרים החותרים תחת ביטחון המדינה".

*

אחרי התנכלויותיה של משטרת מרוקו בעת ביקורו של נאצר בועידת קזבלנקה בינואר 1960, ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות מעשים פסולים אלה והעדיפו לא להתערב מחשש לפגיעה בדעת הקהל, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הסתייגותם מן הדמגוגיה הנאצרית. עיתון השמאל אתחריר אף פרסם ב4- בינואר הערה עוקצנית כלפי הקהילה בנושא הביקור: "יש לציין את היעדרותו של הרב הראשי של קזבלנקה [מן הטכסים החגיגיים של ביקור נשיא מצרים]. יום זה הוכרז כיום אבל על יד הקהילה היהודית. כך ניתקו את עצמם היהודים מכלל האומה". שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם את תגובת ועד קהילת קזבלנקה, שציינה שרב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שלא הוזמנו כלל אליהן. נראה שהשלטונות היו מפוכחים דיים כדי שלא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנה מסוג זה. עם זאת "איחוד העבודה המרוקני" עמד לקיים כנס מוסלמייהודי ב10- בינואר ולמחות על פעולות המשטרה. ההתנכלויות לא אירעו בימי ממשלת השמאל שהואשמה בניהול מדיניות כלערבית, אלא בימי שלטון מוחמד החמישי ובנו, שהיו מסויגים מאישיות נאצר וחששו מחתרנותו.

סידרת האירועים שהחלו בראשית ינואר עם ההתפרצות האנטייהודית בוועידת קזבלנקה, אסון טביעת ספינת העולים אגוז, ההתקפות בעיתונות הבינלאומית על השלטונות המרוקנים והמעצרים שחולל הכרוז והמעצרים, הניעו את ראשי הקהילה לבקש פגישה עם המלך כדי לשטוח בפניו את מצוקתם. למעשה התכוונו ראשי הקהילה לנקוט בפעולה שתמנע התפרצות אלימה של ציבור מוסלמי כתגובה להפצת הכרוז הישראלי. אחרי מבצע הפצת הכרוזים עמדה רשת "המסגרת" בפני המשבר הקשה ביותר בתולדותיה, שלא התאוששה ממנו. למעשה משבר זה הביא לפירוקה. שליחיה שנשארו במדינה הוכנסו להקפאה ונדרשו להגביר את כללי החשאיות. המפגשים החינוכיים של תנועות הנוער פסקו כל עיקר. שלוחת "גסטון" הפסיקה ברוגז רב את שיתוף הפעולה. מוקדי הפעילות בבתיהספר של אורט הפסיקו לפעול וכך גם רוב נתיבי ההברחה. חוץ מהפלגות האנייה קוקוס, הרשת המחתרתית שפעלה משנת 1955 סיימה סופית את תפקידה זמן מה אחרי הסכם היציאה הקולקטיבית של אוגוסט 1961.

באווירה זו, ב-16 בינואר, פירסם עיתון אלפג'ר (השחר) המבטא את דעת הארמון, מאמר חריף יותר מעיתוני האופוזיציה. הוא תקף את "הציונים" ואת היהודים ששיתפו אתם פעולה: "הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות, אף שלא הקריבו עצמם כמונו על מזבח העצמאות. הם עשו את ההפך. בתמיכת השלטונות הצרפתים הקימו מוסדות ציוניים והפיצו את תעמולתה. הם חדרו למנהל הציבורי ותפסו בו משרות בכירות, דבר שאיפשר להם נגישות לסודות מדינה אותם יכלו לגלות. במקום להשתלב במאבק הלאומי, הארגונים היהודיים נעשו לתאי