טיול לסין 

אמרה סינית עתיקה גורסת כי "אין למצוא בחבל גואיג'ו (דרום מערב סין), שלוש דרכים ישרות, אדם שבכיסו שלוש מטבעות ושלושה ימים ללא גשם".
ביקורים רבים בחבל זה, בדרום מערב סין, הוכיחו לי את נכונות הפתגם, יופיו וייחודו הבא לידי ביטוי בין השאר במגוון עשיר של מנהגים ופסטיבלים. אחד מהם הוא פסטיבל "סעודת האחיות", או אם תרצו פסטיבל האורז. השימוש במילה זו (פסטיבל או קרנבל) מטעה מעט: הנצרות, המקור של מרבית הפסטיבלים בעולם, רחוקה מדרומה של גואיג'ו, שם חיים בני המיאו, שנות אור.
המושג קרנבל נוצר בעולם הקתולי ומתייחס ליום שלישי המדושן, החל בשישי לחודש ינואר. ביום זה מרבים הנוצרים לאכול, להתהולל ולהתחפש. מיום זה מתחילים לספור ארבעים יום עד לחג הפסחא, ארבעים יום של סיגוף שבהם אכילת בשר היתה אסורה. ואכן המילה קרנבל מכילה שתי מילים בלטינית, קרנה ו-בלה (Carne Vale) שמשמעותם "שלום לך הבשר".
בקצה השני של העולם, בדרום מערב סין מתנהלים העניינים בצורה שונה בתכלית: בפסטיבל האורז סועדים בני המיאו אורז דביק, אותו הם צובעים בארבע צבעים שונים. בניגוד לנוצרים הם אינם מייגעים את גופם ונפשם בצומות וסיגופי נפש.
הנשים מתלבשות בלבושן המפואר, שעשוי רובו ככולו מעבודת פחחות רקועה - לבוש שנשמר ומורק במיוחד לאירועים שכאלו. בנות המיאו אינן מתחפשות כלל: הן פשוט מתלבשות היטב ומתקשטות לכבוד האירוע.. והגברים? הגברים בשלהם, מתחרים זה בזה על גבי סוסים קטנים וצופים בקרבות תאואים , מידיי פעם הם טורחים להעיף מבט ספק עייף ספק משועמם לעברם של הבנות שהתלבשו כל כך יפה וכבד לרגל האירוע  שבמהלכו הן עסוקות בעיקר בלקפץ מרגל לרגל ולבצע את הריקוד המפורסם בגואיג'ו ריקוד התרנגול.
 

הפרובינציות הדרומיות


מתכננים טיול לסין - מחוז גואיג'ו מצוי בדרום מערב סין, שטחו של המחוז הוא כ – 170,000 קמ"ר, אוכלוסייתו נאמדת בכמעט 40 מיליון איש ואישה (כך זה בסין גם מחוז קטן ונידח יכול להכיל מיליונים רבים). בירתו של המחוז היא " גואי יאנג" (guiyang) עליה ניתן להגיע בטיסה או דרך היבשה מהפרובינציות השכנות (והן: יונאן הנמצאת במערב, מספר ימיי נסיעה לכיוון צפון יובילו את ההרפתקן לסיצ'ואן  בעוד שבמזרח גובלת גואיג'ו עם חונאן ובדרום בגואנגשי, לדוגמה ארבעה ימיי מסע מפרכים יובילו אל גווילין מ גואי יאנג ( גווילין היא העיר והאזור התיירותי המפורסם בצורת הריו בסין). מאז ומתמיד חמשת המחוזות הללו נחשבו כמחוזות הפחות מפותחים בסין. יתרה מזו לאורך כל ההיסטוריה הסינית, דרום מערבה של סין היה האזור הפחות מוכר ואהוד בעיני האליטה הסינית, עליטה שישבה בצפון הרחק משם. וזה בשל פגעי טבע שבראשם שיטפונות וממטרים עזים, אלו החריבו את דרכי הגישה אל הפרובינציות הדרומיות.
פגעי הטבע הקשו מאוד על התנועה בתוך המחוזות והנפות של דרום סין. כמו כן אוכלוסיית המיעוטים הגדולה ונאמנותה של אוכלוסיה מגוונת זו כלפי השלטון המרכזי  הייתה מוטלת בספק. השלטון המרכזי הפעיל מנגנוניי שליטה שאינם יעילים במקרה הטוב, ולעיתים ארוכות לאורך ההיסטוריה אזורים נרחבים למרות שנחשבו בשר מבשרה של סין לא נשלטו בפועל כלל וכלל. לרוב הסינים הסתפקו בשליחת ציר מטעמם שישב בעירת הראשה והלז לא עשה מאום חוץ מאשר להמתין בסבלנות לסיום שלחותו בנקוף העתים נטש בשמחה ולא שב עוד. בפריפריות הדרומיות של סין קבוצות המיעוט הרבות, לרוב פרושות על פני מספר מחוזות.
מספר נציגים סינים כמספר המחוזות  יכלו לטפל בענייניהם של בני אותה קבוצה אתנית. כל ריבון מקומי ושיטתו כל שליט ומידת מעורבותו כך לדוגמה על בן מיאו מסיצ'ואן הוטלו איסורים וצבים אחרים מאשר על בן מיאו מיונאן, לפעמים הדבר הביא להתקוממויות בקרב קבוצות המיעוטים, לעיתים להגירתו של המיעוט או כפר מסוים למחוז אחר. במקרה הטוב גישה זו הובילה ליצירת  אוטונומיות שהוענקו לקבוצות המיעוטים. אוטונומיות שנוצרו מחוסר עניין כלכלי והעדר יכולת שליטה באזורים שאוכלסו בקבוצות האתניות השונות. נוסיף לזה את שפתם הלא מובנת לבני החאן, מנהגיהם המשונים, תרבותם האחרת ומראם הייחודי של בני קבוצות המיעוט מאלו  של בני חאן (הסינים), אשר ידועים בפחדם וסלדתם המולדים מהשונה והזר. כל אלו הובילו את דרום מערב סין ומחוז גואיג'ו בפרט למצב של תת פיתוח כלכלי ומצוקה שנמשכה לאורך יובלות ועד לימינו אנו, כיום בתחילתה של המאה העשרים ואחת. גואיג'ו הוא עדיין המחוז העני ביותר בסין, בגואיג'ו  אחוזם של אלו שאינם יודעים קרוא ואכתוב הוא גבוהה. הבערות פושה בעיקר בקרבם של בני המיעוטים (השבטים) ושכיחה פחות אצל בני החאן. רק לאחרונה בעקבות שגשוגה של סין הממשל המרכזי החל להפנות משאבים של ממש אל המחוז הנידח הזה. הפיקוח ההדוק שמנע את כניסתם של התיירים ואף של תושבי סין עצמם אל המחוז הוסר, נהפוך הוא הממשל מעודד כיום מיזמים של תיירות בגואיג'ו למרות שתשתיות בסיסיות עוד רחוקות מלהשביעה רצון. עדיין מרבית מהדרכים במחוזותיה המזרחים של גואיג'ו אינן עבירות לכל כלי רכב וכמעט בלתי ניתן להשיג מלון שהוא מתחת לסביר על מנת להעביר בו לילה. מן הסתם תוך מספר לא רב של שנים גם מצב זה ישתנה ולטובה.


מעורב סיני

כשני שלישים מאוכלוסייתה של גואיג'ו משתייכים לקבוצה האתנית הגדולה של סין, והם בני ובנות  החאן (סינים ), המתגוררים בעיקר בערים ובעירות הגדולות שבמחוז. והשליש האחרון מחיל את תושביו המקוריים של מחוז גואיג'ו, אך אבוי שליש זה מחיל לא פחות מ - 80 קבוצות  אתניות שונות ומשונות. חמישים וחמישה אחוז משטחה של גאיג'ו מוקצה לנפות אוטונומיות של מעוטים אלו. בגואיג'ו מוכרות מספר קבוצות אתניות יחסית גדולות אחת מהן היא המיאו קבוצה זו או כפי שבעבר היה מקובל לכנות כשבט, נחשבת לאחד מקבוצות המיעוטים הגדולות בדרום מערבה של סין, בני ובנות המיאו מונים תשעה מיליון איש אשר -  חיים ומתים, מתקוטטים ומשלימים, מגדלים את משפחותיהם, מטפחים את שדות האורז ואת חיות משק הבית שלהם – על פני  במספר מחוזות, אשר גובלים זה עם זה. כלומר ניתן לפגוש באנשי המיאו לא רק בגואיג'ו אלה גם ב: יונאן, סיצ'ואן, וגואנשי.
לאורך ההיסטוריה המיאו נדדו במחוזות דרום סין, כנראה שבני המיאו החלו לנדוד מדרום מזרח כלפי דרום מערב כבר במאה השלישית לספירה, במאה השישית נוכחותם הורגשה היטב במזרחה של גואיג'ו ובדרום סיצ'ואן. ההיסטורגרפיה הסינית מתייחסת אליהם החל מהמאה השביעית  לספירה, בתקופת שלטונה של שושלת סונג (המאה העשירית לספירה) הם כונו מיאו בתכתובות רשמיות  שנשלחו מגואיג'ו אל הבירה  מאז ועד הלום מיאו זהו שמם, שם שהוענק להם בידיי אחרים.

נדידתם של המיאו בדרום מערבה של סין הביאה לפיזורם הרב של בני הקבוצה האתנית הגדולה הזו, חברה זו מצאה עצמה חבושה בתאי שטח שונים המנותקים זה מזה, ניתוק שהתרחש בשל: הקושי הבסיסי לנוע במרחב גיאוגרפי עצום המאופיין בתנאי עבירות קשים, עימותים תכופים עם קבוצות אתניות אחרות, ושאיפתם עתיקת היומין של תקפים מקומיים לצמצם את התנועה החופשית בין מחוזותיה השונים של סין. זו כנראה הסיבה לפיצול המיאו  לתת קבוצות אתניות רבות ושונות זו מי זו.
במשך השנים כל תת קבוצה התאפיינה במנהגים המיוחדים רק לה, אם בלבוש, במזון, בשפה (דיאלקט), לפעמים במלאכות ובמשלוח יד ואם בפסטיבלים שונים ומגוונים. כל תת קבוצה יצרה לה תרבות חומרית ורוחנית הייחודית לה. וכך בגואיג'ו ניתן לפגוש את המיוא האדום, ומיאו השחור, מיאו שמונת הכפרים, וגם את המיאו של המקומות הגבוהים, מיאו חצאית ארוכה, מיאו חצאית קצרה, ומיאו שניראה כמו דונג (דונג קבוצת אתנית אחרת בגואיג'ו) ועוד. אחד המאפיינים הבולטים של הקבוצה האתנית הזו - המיאו, הוא חלוקתה לתת קבוצות אתניות רבות. יש חוקרים הסבורים  שמדובר במספר שבטים שונים ולא בתת קבוצות או תת שבטים. מאידך בני המיאו ובייחוד הסינים רואים בתת הקבוצות הללו, במכלול האתני המגוון הזה, שלם אחד, קרי כולן שייכות למיאו. לדידם הבידול לתת קבוצות הוא מיותר ופסול. אנשי המיאו ותהייה תת הקבוצה שלהם אשר תהייה עוסקים בחקלאות,  הם מטפחים חיות משק בית ומגדלים תפחי אדמה, קטניות, טבק, כותנה, סוכר, ושמנים. אך עיקר עיסוקם הוא סביב האורז הגידול החשוב של דרום סין. שגרת שנתם וסדר הזרעים כולו סובב סביב העבודה המפרכת בחלקות האורז, אין טימא שבעל החיים שאליו הם סוגדים הוא התאו ובעברית "צחה" הג'מוס, בהמת המשא ועבודה החשובה כל כך לגידול האורז.

פסטיבל סעודת האחיות
 
זמן רב אני פוסע בשדות האורז של דרום סין תמיד עונה על שאלות שונות ומשונות שעניינן אורז ומעולם לא חגגתי בחג אורז של ממש. הגעתי שוב לגואיג'ו, הפעם אל פסטיבל סעודות האחיות של המיאו השחור (תת קבוצה של המיאו הלובשים שחור). מזרחה של גואיג'ו הוא אחד המקומות הבודדים בעולם שעדיין ניתן לצפות בו בריכוז מגוון מאוד של קבוצות ותת קבוצות אתניות, הפזורות על פני שטח שיחסית הוא קטן (מספר ימיי מסע מועטים יחשפו המון מיעוטים). שנים של בידוד הזנחה והתעלמות מצדם של השלטונות שימרו את אורח חיי הכפר ומנהגיו, עדיין ניתן לפגוש על אם הדרך כפרים ציוריים הבנויים עץ, הצופים אל נוף שאין יפה ממנו.
רבים הימים שהערפל או הגשם הדקיק מקנים לשדות האורז, לכפרים, להרים המיוערים, לנהרות ולנחלים שבאזור זה מראה שכאילו קפץ מעוד ציור אקוורל. כך שלמזרחה של גואיג'ו אני תמיד שמח לחזור. בירת הנפה שמה קאלי,  אשר בסביבתה חוגגים במשך השנה 158 פסטיבלים שונים. פעם למדתי, שריבוי פסטיבלים נועד לשמר את הייחוד של כל קבוצה וקבוצה,  ולפתח  אצל החוגגים זהות תרבותית מגובשת, במיוחד לכשמדובר באזור בעל שטח  מצומצם יחסית, המאוכלס בקבוצות אתניות רבות, בעלות גדלים ואפיונים משתנים. אם כך לפסטיבלים בקרבתה של קאלי יש חשיבות רבה ועמוקה. כל קבוצה אתנית שם מקיימת מספר פסטיבלים לאורך השנה, מספר קבוצות יוצרות ריבוי של פסטיבלים מרשים שכזה. כל זה מן הסתם יפה ונכון, אך לדעתי גם לאופיים השמח ולהתנהגות החברותית והחברתית המפותחת של תושבי נפת קאלי, יש יד ורגל בריבוי שכזה ובשמחה שכזו. כך או כך נעומי שמר עליה השלום ודאי הייתה מציינת ש "יש לי יום יום חג" ממש נכתב על מזרחה של גואיג'ו.

לפסטיבל סעודות האחיות, מספר אפיונים שמייחדים ומבדילים אותו מהפסטיבלים והקרנבלים הנחגגים במערב. ראשית הפסטיבל הוא פסטיבל נודד. מכאן קסמו ומקור כוחו. פסטיבל נודד הוא פסטיבל רלוונטי המערב ומשתף כמות רבה של משתתפים. לאירוע שכזה המתרחש במספר מוקדים לרוב גם מאפיינים מעשיים, לדוגמה שוק הנודד עם הפסטיבל, תזוזתו של הפסטיבל מאפשרת למגוון נרחב יותר של משתתפים לגבש ולחזק את זהותם האתנית או אם תרצו השבטית. פסטיבל שכזה מכיל את כל רובדי הקבוצה המשתתפת קרי ילדים זקנים חולים וגם נשים וגברים. כך הוא פסטיבל סעודות האחיות שנודד לו בסביבות טאיג'אנג (Taijang).
במשך ארבעה ימים מתקיימים להם אירועים שונים במספר מקומות וביום החמישי פסטיבל "סעודות האחיות" מגיע לשיאו באחד האתרים הנבחרים, תמיד בסמוך לאחד הנחלים או הנהרות. יש בני ובנות מיאו (ובכל הגילים) הניגשים אליו כי הוא סמוך לכפרם יש כאלו הנודדים בעקבותיו ויש רבים המגיעים ליום האחרון שהוא התוסס וההמוני יותר. במאי 2007 יום שכזה התקיים ב - שידונג  (Shidong ), הנמצאת כ 30 קילומטרים צפונית לטאיג'אנג.

בנות המיאו מחפשות חתן

גם לפסטיבל סעודות האחיות שוק נודד, שבו נמכר מזון ויין אורז לחוגגים,  וגם שאר ירקות ומצרכים שונים. בחשיבה לאחור פסטיבל סעודות האחיות מוכר את כל מה שיש לאנשי המיאו להציע, ורק את המובחר ביותר. מטרתו והחשובה ביותר היא להציג לראווה  לא רק סחורות של יום יום, אלה את בנות הקבוצה האתנית.  באירוע שכזה הללו זוכות לחשיפה מוחלטת, ברור שמסען של בנות המיאו בין מוקדיו השונים של הפסטיבל רק מגביר חשיפה שכזו. נשאלת השאלה למה בנות המיאו זקוקות לחשיפה אפקטיבית כל כך? כנראה, מאותה סיבה עתיקה ונדושה שבמרכזה מונח הרצון לזכות בחסות אפקטיבית.
חסות אפקטיבית מושגת בעזרתם של הנישואין, במיוחד בחברות פשוטות (פורמטיביות) המקיימות מארג שהוא בעיקרו פטריארכאלי ופטרימוניאלי (שליטה מוחלטת של הגבר בתא המשפחתי וגם הורשה של שם וחומר על ידיי אב המשפחה) ללא חסותו של הבעל סיכויי בת המיאו להעמיד צאצאים ולשרוד קלושים, במיוחד באזור זה שהיה מצוי יובלות בתנאי תת פיתוח, ושהגידול העיקרי שבו האורז הוא גידול מפרך הדורש עבודה רבה במיוחד החריש  הנעשה רק על ידיי הגברים שחוסנם הפיזי נדרש על מנת לרסן את השוורים (תאואים) הנושאים בעול המחרשה . המיאו השחור פיתחו מנגנון הגנה מתוחכם של חשיפה אפקטיבית "פסטיבל סעודות האחיות" הוא שמו של מנגנון ההגנה הזה, החשוב כל כך לחיוניותה של הקבוצה האתנית הזו. מנגנון זה מצביע גם על אחת מהבעיות הקשות של הקבוצה.
נשים שלא צלח בידן למצוא לעצמן חתן הולם יאלצו להתחתן עם קרוב משפחה ובעצם לחשוף עצמם לכל הסכנות שנישואין שכאלו מעוללים, מאידך מטרתם של נישואי קרובים נועד להבטיח את עתידן וביטחונן הכלכלי של בנות המיאו. פסטיבל נודד מצמצם את ההסתברות לנשואי קרובים ולהולדתם של וולדות הסובלים מניוון גנטי בשל חשיפתן של הבנות לחתנים עתידיים שהם לא מבני משפחתן. חשוב להעיר הניוון הגנטי הוא אחת הבעיות הבולטות בקרב תת הקבוצות של המיאו ומסוף שנות השישים הנושא נחקר על ידיי חוקרים מהמערב כדוגמת לי מארק (Lindy Li Mark), הסינים רק לאחרונה החלו לגלות עניין בנושא אולי בשל פיתוח מיזמיי תיירות בגואיג'ו וחשיפתם ההולכת וגוברת של בני המיאו אל מצלמות זרות.

פסטיבל "סעודת האחיות" הוא חגן של נשות המיאו וזהו עיקר קסמו הממגנט של הפסטיבל. גם שוטטות קצרה בין המשתתפים בו תחשוף עובדה פשוטה מרביתם של המשתתפים בו הן בנות, נשות מיאו בכול טווח גילאים אפשרי, המשתתפות עוטות את לבושן המסורתי הנראה כשריון המורכב מלוחיות רבות של מתכת כסופה הלוחיות עצמן מרוקעות בשלל ריקועים. ריקוע נפוץ הוא הפרפר, המסמל מיתוס עתיק בו מסופר שמביציי הפרפר בקעו להן נשות המיאו הראשונות. כמו כן  גדילים כסופים משתרבבים מכל עבריו של ספק לבוש ספק שריון זה. על צווארן שזורות מחרוזות כבדות ועל ידיהן עדויים צמידים. ראשיהן של בנות המיאו גם הוא לא פטור מטרדות היום החגיגי, ולכן הן נושאות עליו כתר מתכת גדול מידות. כולן אומרות טוב טעם שכלו רעש וצלצולים, המאופר היטב, כולן כרגיל מפגינות סיבולת מופלאה בנשיאת הלבוש הכבד. הריקוד שמתבצע הוא ריקוד מונוטוני רוגע, כולו כוריאוגרפיה כאילו נוצרה על מנת להתחשב בגרדרובה המושקעת והכבדה. בנות המיאו בריקוד זה רק מנתרות מרגל אל רגל ומרשרשות להן בשריונן. 
לא האיפור וגם לא הלבוש המיוחד ובודאי שלא הסיבולת המרשימה וצעדי ה"מחול המסובכים" לא אלו הם ההופכים  את פסטיבל "סעודות האחיות" לחגן של הנשים. הרי נהיר לנשות המיאו שמספר צעירות החפצות בשידוך מוצלח יותר או פחות לא יכולות לטמטם שבט שלם, זוגיות המושגת בדרך שכזו היא לא סיבה לחגיגה גדולה, מאידך פסטיבל "סעודות האחיות" הוא אבי כל הפסטיבלים או ליתר דיוק אם כל המסיבות. אז מה בעצם הופך את החג המעניין הזה לכול כך חשוב? 
שוב ושוב ראוי לחזור לשליטתו  המוחלטת של הבעל על אשתו. מכוון שבת מיאו הנישאת עוקרת למגורי הורי בעלה (באנתרופולוגיה מיקום שכזה מכונה פטרילוקלי), מרגע נישואיה היא צמודה לביתו לצאצאיו ולחלקתו (לפטריארכט), כל מפגש יזום עם הוריה ומשפחת הוריה אסורים עליה בתכלית האיסור במשך שלוש מאות ושישים ימים בשנה.  חמשת ימיי פסטיבל סעודות האחיות הם הימים היחידים בהם נשות המיאו זוכות לארכה, שבה ניתן להן לפגוש במשפחת הוריהן. ימיי הפסטיבל הם ימים בהן משפחתה המקורית של האישה הנשואה מתאחדת לרגע. זו הסיבה להתרגשות הממגנטת כל כך, הסוחפת כל מתבונן, זו הסיבה לכמות המשתתפים הרבה , ולמנעד הרחב של גילאי הנשים  זו גם הסיבה ללבוש המוקפד ולקיום החג במספר מוקדים שונים. זוהי הסיבה למה פסטיבל סעודות האחיות הוא חגן של אחיותינו הנשים.

סיום הקציר ותחילת החגיגות

ומה בנוגע לאורז?  הרי כבר נכתב שהוא ממלא תפקיד חשוב בגואיג'ו. צוין שהמיאו מגדלים אותו וניזונים ממנו, וזה ידוע כי גידולו של האורז הוא אחת מההתמחויות הבולטות של המיאו. כמו כן הזכרתי במפורש שכל חפצי היה לראות פסטיבל שעניינו הוא גם אורז, ולכן שמחתי מאוד להדריך במאי במזרח גואיג'ו את הקבוצה של אריק בראון וינקלה ציוני (בפרט, שנודע לי שהם צלמים מופלאים וצילום אני אוהב). אז כך – ראשית, פסטיבל "סעודות האחיות" נערך בסביבות החודשים אפריל מאי, כשהתנאי העיקרי והעליון לעצם קיומו הוא סיום הקציר. רק לאחר שיבול האורז נקצר, יובש ואופסן בממגורות. בני המיאו חופשיים לחגוג ובנות המיאו חופשיות לקפץ מרגל אל רגל ולבקר בבתי הוריהן.
שנית - פסטיבל חשוב זה הוא פסטיבל קציר. ככול פסטיבלי הקציר של כל הדגנים, גם פסטיבל זה משקף את השמחה בהצלחת גידול האורז על כל שלביו, כלומר את ההצלחה בחריש המתיש בעזרתם של שוורים מרירים, ההצלחה בעת היקלטות שטילי האורז ובלחימה בפגעי טבע בעת שגשוגם של השתילים הרכים, הצלחת הזרמת מים בכמות מספקת לשם הצפת שדות האורז, ושוב לחימה במזיקים ולאחר חודשים של עבודת פרך ההגעה אל הישורת האחרונה והיא הצלחת הקציר. קציר מוצלח של יבול הקשה לטיפוח הוא לא עניין של מה בכך, עצם ההגעה לקציר היא עילה לחגיגה וברור שבנות המיאו נטלו חלק בשתילה בגידול ובאיסוף הדגן מהשדות, וכמו כן  עמלו קשה על יבושו ומיונו. חגי קציר איפו מסמלים את סיום כל שלבי הגידול השונים, את המזון המובטח שמשמעו הישרדותה של המשפחה העמלה. חגים שכאלו אף מספרים על כמות הגרגירים שנאספה הרי בנות המיאו פוגשות את משפחותיהן עם סיום הקציר. כך שפסטיבל סעודות האחיות יכול ללמד את כל בני ובנות הקבוצה האתנית על מצבה החומרי של הקבוצה כולה ועל סיכויי הישרדותה.
ימי חג שכאלו נחגגים על ידי כול חברי הקבוצה ששמחים שתמה העבודה הקשה. הרי ברור לכל החוגגים שמיד אם סיום החגיגות, ולכשתעלם תרועת הפסטיבלים יהדהדו ... שוב הפעמונים על צוואר הג'מוסים, המבוססים בחלקות האורז שבמורדות ההרים, שוב ידרשו  הבהמות המרירות לסייעה בחריש לשם הכשרת הקרקע עבור עוד עונת גידול חדשה.

שלישית, חגי קציר למיניהם נוטים להשוות בין פריונן המוכח של החלקות (הרי קצרו שקלו ואפסנו) לפיריונן של נשות האיכרים. שרידות בעבודות משק הבית והשדה המפרכות, מסמלות את היכולת להוליד וולדות בריאים רבים ולכלכלם היטב. כך במגילת רות, כך גם בנות המיאו שאך עלו מהעבודה בשדות אל פסטיבל "סעודות האחיות" בכדי להפגין לא רק את יופיין, אלה בעיקר יכולת התמדה מרשימה וסיבולת שאין למעלה ממנה. בחוגן במעגל במשך שעות, כשהן נושאות את לבושן הכבד, הן מספרות ללא מילים, לכל רואה על חריצותן כוחן ופיריונן .

סמל הפריון

אחד המנהגים העתיקים הבאים לידי ביטוי בפסטיבל הוא מנהג חלוקת אורז דביק:  בנות המיאו שהגיעו לפירקן  מחלקות אורז דביק לקהל של גברים היכולים להיות בעלים אפשריים. אורז דביק המחולק באירועים שכאלו מסמל פריון, לא רק במזרח גואיג'ו אלה בכול דרום אסיה. מתת זה, המוגש על ידי אישה צעירה מרמז על פוריות האישה חד וחלק. האגדה מספרת שלפני שנים על גדות נהר ה- וו' (Wu) שעל גדותיו ברגיל נערך פסטיבל "סעודות האחיות", חי איכר ולו חמש בנות. הללו לא מצאו להן גברים על מנת להתחתן עמם, ומידי יום שנשאו האחיות מים מהנהר אל ביתן, התפללו לרוח הגדולה שעל הנהר שתשלח להן שידוך הולם.
כעבור זמן הרוח שמע את תחינותיהן, ובלכתן בקר אחד לעלות מים מנהר ה – וו' רוח הנהר לחש אליהן חרישית את המענה למצוקתן. "טלו מים מהנהר בשלו בם  אורז שאך נקצר אך בשלו את האורז היטב בכדי שיהיה דביק". הרוח הגדולה אף הציע להן לרדת אל העמק ולקטוף פרחי בר ולהפיק מהם תמציות צבע שבהן עליהן להחתים את האורז הלבן הרוח ציווה עליהן "הגישו את מנחתי הצבעונית (כדורי האורז) לגבר הראשון שיעלה מהשדות בכדי ללגום מהנהר" כך לחש הרוח. 
חמשת הבנות מיהרו אל בית אביהן כל אחת צרה לה כדור אורז דביק אותו הכתימה בצבע השונה מזה של רעותה כל אחת מהן הגישה אותו לזר הראשון שנכרה בדרכה, וראו איזה פלא כולן נישאו תוך זמן קצר. למרות הסוף המפתיע, עד היום חוגגים חמישה ימים לזכר סעודות חמשת האחיות, את פסטיבל "סעודות האחיות". עד היום מעלים את מיי נהר ה – וו' על מנת לבשל בהם אורז דביק, לאורך אותו הנהר חוגגים. בפסטיבל הנחגג  מגישות בנות המיאו אורז דביק וצבעוני, כשארבעת צבעיו של האורז המוגש בפסטיבל הם כחול, וורוד צהוב ולבן, כל צבע מסמל עונת שנה אחרת ואת טבעה הציורי של גואיג'ו  בפרט: הכחול הם ממי הנהרות הרבים של גואיג'ו, ורוד האדמה הורדרדה והטובה, הצהוב מסמל את האורז שאך הבשיל וממתין בחלקותיו לקציר, והלבן מסמל את השמים – (בגואיג'ו רבים הם ימיי הערפל), ימים לבנים. מידי פעם אם רק תקשיבו היטב מבעד לערפל הסמיך, אולי ותוכלו לשמוע את תרועתו של אחד ממאה חמישים ושמונה פסטיבלים שונים ומשונים הנחגגים שם.