נשימת אייקידו 

"שב בנוחות ותחילה חשוב על הדרך בה באה לביטויי ממלכת הקיום. ממלכה זו עוסקת בחיצוני, בצורה הפיזית של נפלאות הבריאה. מלא את גופך ב"קי" וחוש את הדרך בה מתפקד היקום – צורתו, צבעיו ותדירות תנועת מרכיביו. שאף אוויר וצא אל מרחבי היקום. נשוף האוויר החוצה ותן לקוסמוס לחדור אל תוכך. כעת נשום מעלה את חיוניות ותפוקת האדמה וחבר את נשימת הרקיע ונשימת האדמה עם נשימתך – כך שתהפוך לנשימת החיים עצמם. תוך כדי רגיעה, תן לעצמך לנוח בטבעיות בממלכה הנסתרת של חוסר הצורה, שהיא ליבה של כול הקיים בטבע. מצא את מרכזך, ה"קוטודמה סו", הצליל המקורי של היקום. מלא עצמך באור וחום. בצורה זו תקיים את נפשך זכה ובהירה כתכול מרחבי השמיים והאוקיינוסים הגדולים. כפסגות הגבוהות. נקי וחופשי..."

גם במישור הטכני ניתן לראות את חשיבות הנשימה לטכניקת האייקידו. אומנות האייקידו הינה אומנות של זרימה וחיבור; זרימה המתבטאת בקואורדינציה של תנועת שרירי הגוף ובשילובה עם תנועתו של יריב האימונים. חיבור המתבטא במודעות למרכז הגוף ובהשלכת מודעות זו אל מרכז גופו של יריב האימונים. שליטה ושימוש נכון במערכת הנשימה הינם כלי מצוין לחידוד ההבנה והיכולת  של מוטיבים כמו זרימה וחיבור.  שליטה ומודעות למערכת הנשימה פירושה שליטה בשרירים העמוקים של מרכז הגוף ובחיבור תנועתם אל שרירי השלד. תרגול נכון של שרירי הנשימה יוצר תנועה מתואמת של כול שרירי הגוף -  תנועתיות היוצאת ממרכז הגוף וזורמת אל הגפיים ולהיפך – מהגפיים ואל המרכז. בנוסף לכך, התרגול יוצר מודעות לגופו ותנועתו של יריב האימונים, לזרימה הפנימית של תנועתו ולדרך נשימתו – אלמנטים שכאמור משפרים את יכולת הזרימה והחיבור.

מבחינה אנטומית ופיסיולוגית נראה שמערכת הנשימה כמו נבנתה ליצירת הזרימה התנועתית והחיבור למרכז הגוף כפי שתואר למעלה. מכלול שלם של שרירים לוקח חלק בתהליך הכנסת והוצאת האוויר מהריאות. שריר הנשימה העיקרי הוא שריר הדיאפרגמה, אך גם שרירי הבטן, גב, בית החזה, הכתפיים והצוואר משפיעים על תנועת האוויר. שרירי הבטן והגב מאפשרים זאת על ידי מתיחה והרפיה של שריר הדיאפרגמה  בעוד ששרירי הצלעות על ידי הרחבת והרפיית בית החזה, ושרירי הכתפיים והצוואר על ידי העלאה והורדה של בית החזה. מערכת שרירי הנשימה הראשיים והשניוניים, אם כן, מכסה את מרבית שטח מרכז הגוף ואולם השלכותיה התנועתיות מרחיקות לכת עד לגפיים. שרירי בית החזה המחוברים לשכמות ולכתפיים מאפשרים תנועה קואורדינטיבית הזורמת עד לקצות אצבעות הידיים. שרירי הבטן והגב המחוברים לעצם האגן מאפשרים שינויי בזווית האגן יחסית לקרקע -  שינוי המאפשר המשך תנועתי לכול אורך הרגל ועד לבהונות.

את תרגיל מערכת הנשימה הבא ניתן לעשות בעמידה זקופה כאשר הרגליים מפוסקות במפתח קל של רוחב הכתפיים, (לחילופין ניתן לבצע התרגיל גם בישיבת סאייזה למרות שהתיאור הבא ספציפי לעמידה). את התרגול אפשר לחלק לשלבים הבאים:

1.     1.  חימום מפרקי הגוף על ידי תנועה רכה ותרגילי מתיחה קלים כהכנה לתרגול מערכת הנשימה.

2.     2.  תרגול נשימת בטן וחזה ליצירת מודעות וטווח תנועה מלא:

א.      נשימת בטן – תרגול שרירי הבטן כך שבהכנסת האוויר תהיה הרפיה של שרירי הבטן וכיווץ שרירי הגב, ובהוצאת האוויר כיווץ שרירי הבטן והרפיית שרירי הגב. ישנה חשיבות רבה לכך שטווח התנועה יהיה מלא – מנקודת האחיזה של שרירי הבטן בעצם האגן ועד לאחיזתם בצלעות התחתונות של בית החזה.

ב.       נשימת חזה - תרגול שרירי בית החזה, הכתפיים והצוואר כאשר התנועה יוצאת מהצלעות התחתונות וזורמת קדימה, החוצה ומעלה. את החלק הראשון של התנועה יוצרים על ידי כיווץ שרירי בית החזה הגורם להרחבתו ולהכנסת האוויר אל הריאות. החלק השני מתואר בכיווץ שרירי הצוואר שעוזרים בהעלאת הצלעות העליונות ובגלגול הכתפיים לאחור להרחבה נוספת של בית החזה. בהוצאת האוויר בית החזה נרפה וצונח, הצוואר מאבד ממתח שריריו והכתפיים חוזרות למנח מאוזן.

3.    3.  חיבור בין נשימת הבטן אל נשימת החזה כאשר התנועה עולה בהדרגתיות מהאגן, דרך בית החזה  ועד הכתפיים והצוואר. בתרגול זה ישנה חשיבות עליונה להתמקדות בקו מרכז הגוף כאשר באזור בית החזה העליון צריך לחוש כיצד התנועה יוצאת מקו המרכז ומתרחבת אל הכתפיים. הוצאת האוויר גם היא תתחיל מהבטן ותסתיים בכתפיים.

4.      חיבור הגפיים לתנועת הנשימה:

א.      הזרועות ממוקמות חזיתית לגוף כך שכפות הידיים פתוחות ופונות אל מרכז בטן תחתונה. מרחק המרפקים מהגוף הוא כשל אגרוף לחזית ולצידי הגוף. הגוף זקוף אך לא מתוח ומפרקי הגוף צריכים להישאר לא נעולים או ישרים.

ב.       שאיפת אויר אל בטן תחתונה, תנועה המגלגלת את האגן לפנים ובכך מעבירה משקל אל כריות הרגליים, דרך הירכיים, הברכיים והשוקיים.

ג.       הבטן מתנפחת וכשהמתח על רום הבטן עולה בית החזה מתחיל להתרחב. הידיים עולות בהתאמה לתנועת הבטן.

ד.       תנועת הכנסת האוויר עולה בהדרגתיות מחלק תחתון של בית החזה ועד לקו חגורת הכתפיים כאשר המיקוד במרכז הגוף. הידיים בשלב זה מול הכתפיים והגב קעור.

ה.      סיום התנועה הוא ביציאתה מקו המרכז אל הכתפיים כאשר כפות הידיים נפתחות לפנים ומעלה.

ו.        התנועה חזרה מתחילה מכיווץ הבטן וגלגול האגן לאחור. משקל הגוף חוזר להישען על העקבים ובית החזה צונח בנינוחות. הידיים שוב מונחות מול הבטן התחתונה.

חשוב לציין כי תרגול זה הוא רק אחד מיני רבים בהם ניתן להמחיש את נושא הנשימה והקשריה אל תנועתיות הגוף. אין ספק בעיניי כי הנשימה היא כלי חשוב לשיפור התנועה ואולם יהיה זה הוגן לומר כי פגשתי לא מעט אומני אייקידו גדולים שגופם זרם בקואורדינציה שתיארתי למעלה ושמעולם לא עסקו בטכניקת נשימה.

זכור לי איך צ'ידה סנסאיי, מי ששימש כמעט שני עשורים כמורה הראשי של יושינקאן הומבו דוג'ו, ענה לשאלותיהם התמימות של תלמידים קנדים שהגיעו למחנה אימונים ביפן. אני מציין שהם קנדים מכיוון שיפני מעולם לא היה מעז לשאול כך. 

תלמיד: "סנסאיי, מהי הדרך בה אתה נושם בזמן הטכניקה?"

צ'ידה סנסאיי, (הבעת מסתורין מכסה את פניו): "אני נושם כך – מכניס אוויר לריאות ואז מוציא אותו," (הדגמה קצרה של הכנסת והוצאת אויר פשוטה ואז הוא ממשיך), "לפעמים אני עושה זאת עם הפה ולפעמים עם האף."

תלמיד אחר: "סנסאיי, מדוע אתה ורבים מהמדריכים נוטים לעשן?"

צ'ידה סנסאיי, (מביט בתלמיד כאילו שאל את שאלת הקידבק הגדולה מכולם ואז שואב מלוא ריאותיו עשן) : "כאשר אני מעשן אני מודע לכך שאני נושם." (תשובה הבוקעת מתוך ענני עשן)

כך או אחרת אין בדעתי שום מחלוקת על כך שצ'ידה סנסאיי, גם אם לא נותן דגש ניכר על נשימה, הוא אחד האנשים המרשימים שהכרתי ושמהם שאבתי ידע בחיי. האיקידו שלו זורם וחלק והוא מחובר לגוף ולמקום כמו כל מאסטר טוב של אומנות הלחימה.

למרות שישנם רבים שאינם עוסקים בתרגול נשימתי כחלק מאימון האייקידו הרי שישנן לא מעט שיטות אייקידו שרואות בהם חשיבות עליונה. גם מכלול סוגי תרגילי הנשימה הוא גדול ונרחב ואין ביכולתי ובכוונתי לתאר את כולם ולא רק מכיוון שקצרה היריעה מלהכילם, אלא גם מהסיבה הפשוטה שאיני מכיר את מרביתן.

רבים הם הערוצים הזורמים אל אגם הידע הנכסף.

כול ערוץ ייחודי בנתיבו ובעוצמת זרימתו.

כול ערוץ וצלילות ועומק מימיו.

 אחד נושם

 אחד מעשן

אך בסופו של יום משתכשכים להם יחדיו באגם...