ידע, הנו רמת הוודאות שיש לנו לגבי אותם נתונים.
בואו נמחיש זאת בדוגמה על מנת להבין.
ניקח למשל נתון פשוט כמו: "זהו שולחן".
רמת הידע שלנו לגבי הנתון הזה של: "זהו שולחן", קשורה אך ורק לרמת הוודאות שיש לנו כי זהו באמת שולחן, או, שזהו אינו שולחן.
שימו לב שזהו סולם מדורג של ודאות, השואף עד אין סוף, לעבר ודאות מוחלטת לגבי נתון. אולם ברמות הגבוהות ביותר שלו, יכול להיות ידע מנוגד של וודאות גבוהה:
"זהו בהחלט שולחן"!, או :"זהו בשום פנים ואופן אינו שולחן"!
בשני המקרים קיימת אצל האדם וודאות ברמה גבוהה.
כמובן שיש כאן עניין של נקודות מבט וכאן גם הקשר הראשון בין שפיות וודאות, שכן קיימות עוד נקודות מבט מלבד נקודת מבטו של האדם עצמו ואלו הן נקודות המבט של האנשים האחרים.
יוצא, כי ככל שוודאותו של אדם לגבי נושא מסוים תואמת את וודאותם של האנשים האחרים לגבי אותו נושא, כך יאמר על אותו אדם, כי הוא שפוי ביחס לאותו נושא וההפך.
אם אדם מתבונן על השולחן וטוען בכל תוקף שזה תפוח, הוא יחשב לבלתי שפוי בעיני האחרים, וההפך.
אז אמרתי, שכאן הקשר הראשון בין וודאות לשפיות, אולם זהו חלק, שלו שתי פנים וצריך להודות, כי כל פריצות הדרך הקטנות והגדולות בעולמו של האדם קשורות באופן ישיר ל "בלתי שפויים" לכאורה, שפרצו את הפרדיגמות החשיבתיות של תקופתם ויצרו לנו דברים מדהימים.
החלק העצוב שייך דווקא לאלו הלוקים בחוסר וודאות, שהיא תוצאה ישירה של חוסר היכולת להתבונן.
זהו מצב אומלל, בו האדם נופל קורבן לעצמו, בחוסר יכולתו להכריע, בין היותו של דבר מה או אי היותו של הדבר.
זהו מצב של חוסר החלטיות עצמית, חוסר וודאות, המצב של "אולי".
אולי זה שולחן, אולי לא.....
האדם נע כמטוטלת בין רגעים של וודאות לגבי היותו של הדבר, לבין ודאות לגבי אי היותו של הדבר ובחוסר יכולתו להכריע הוא עולה על נתיב דרכה של חוסר הוודאות. הדרך של הספקות, החרדות, הפחדים והדאגות. הדרך של חוסר המעש, הבורות, הכישלון, התקיעות החולי והחידלון, הדרך של חוסר השפיות.
את חוסר היכולת להתבונן, מחליפים הדעות הקדומות, ההערכות, שיפוטים חסרי בסיס והשערות מופרכות, שבאמצעותם משיגים האנשים את וודאותם. הם הופכים לאספסוף.
ידע הוא וודאות. וודאות היא תוצר של היכולת להתבונן, לקלוט בחושים, לחקור, לנתח ולהסיק מסקנות.
התבוננו.
