מלחמת ששת הימים הייתה מערכת מחץ ונכתב עליה רבות כולל על תקופת ההמתנה. לעומתה המערכה הדיפלומטית הבינלאומית שבאה בעקבותיה נמשכה שבועות,הייתה רצופה מתיחות, התשות, מרורים, חששות ואף סכנות,כאשר ארה"ב וברה"מ ניהלו אותה "על הסף".כמי שהיה בשוחות האו"ם באותם ימים ככתב רשות השידור,עקב כמובן מקרוב מאוד אחר האירועים שלעתים היו דרמטיים. בניין האו"ם שוכן במפרץ שקרוי turtle bay מפרץ הצבים.אולם האירועים לא התנהלו בצעדי צב. TURTLE BAY "מפרץ הצבים" הוא השם שעמיתי יעקב רעואל, ריטוב ואנוכי הכתרנו בו את הטיוטה לספר שרצינו לפרסם לאחר מלחמת ששת הימים. השם קשור במפרץ של הנהר המזרחי בניו יורק הישנה, שישה גושי בתים של פשע וזוהמה ובתי מטבחיים שנהרסו ב-46 כדי להקים עליהם את בניין האו"ם. הספר לא ראה ולא יראה אור מאחר שלבו של יעקב לא עמד בלחץ, דעך וכבה, לדאבון לבי. להלן שני עמודים מתוך הפרק "החמישה ביוני": הידיעה האחרונה שהעברנו בטלקס אל מערכת "קול ישראל" בירושלים כמה דקות לאחר חצות ליל א' הייתה אישור רשמי לידיעה קודמת, כי משלחת רמת דרג בראשות סגן נשיא מצרים זכרייה מוחי א-דין עומדת להגיע לוושינגטון ביום ב'. אל-אהרם פרסם את הידיעה עוד ביום שבת. הספקנו עוד להעיר את פקיד הסטייט- דפרטמנט אשר הגדיר את ההתפתחות כמעודדת וכדי לאזן הגדרה זאת הוסיף, כי מוקדם לנבא אם התוצאה תהיה אף היא מעודדת. ירושלים מלחמת ששת הימים הייתה מערכת מחץ ונכתב עליה רבות כולל על תקופת ההמתנה. לעומתה המערכה הדיפלומטית הבינלאומית שבאה בעקבותיה נמשכה שבועות,הייתה רצופה מתיחות, התשות, מרורים, חששות ואף סכנות,כאשר ארה"ב וברה"מ ניהלו אותה "על הסף".כמי שהיה בשוחות האו"ם באותם ימים ככתב רשות השידור,עקב כמובן מקרוב מאוד אחר האירועים שלעתים היו דרמטיים. בניין האו"ם שוכן במפרץ שקרוי turtle bay מפרץ הצבים.אולם האירועים לא התנהלו בצעדי צב.
TURTLE BAY
"מפרץ הצבים" הוא השם שעמיתי יעקב רעואל, ריטוב ואנוכי הכתרנו בו את הטיוטה לספר שרצינו לפרסם לאחר מלחמת ששת הימים. השם קשור במפרץ של הנהר המזרחי בניו יורק הישנה, שישה גושי בתים של פשע וזוהמה ובתי מטבחיים שנהרסו ב-46 כדי להקים עליהם את בניין האו"ם. הספר לא ראה ולא יראה אור מאחר שלבו של יעקב לא עמד בלחץ, דעך וכבה, לדאבון לבי. להלן שני עמודים מתוך הפרק "החמישה ביוני":
הידיעה האחרונה שהעברנו בטלקס אל מערכת "קול ישראל" בירושלים כמה דקות לאחר חצות ליל א' הייתה אישור רשמי לידיעה קודמת, כי משלחת רמת דרג בראשות סגן נשיא מצרים זכרייה מוחי א-דין עומדת להגיע לוושינגטון ביום ב'. אל-אהרם פרסם את הידיעה עוד ביום שבת. הספקנו עוד להעיר את פקיד הסטייט- דפרטמנט אשר הגדיר את ההתפתחות כמעודדת וכדי לאזן הגדרה זאת הוסיף, כי מוקדם לנבא אם התוצאה תהיה אף היא מעודדת. ירושלים אישרה את קבלת המבזק בדבר בוא המשלחת המצרית לוושינגטון. הדעה הכללית בוושינגטון ובניו יורק הייתה כי המשבר הוקפא. חיזוק לכך מצאו פרשנים בהודעת משה דיין במסיבת העיתונאים ביום שבת, שבה אמר כי בתגובה צבאית איחרה ישראל את הרכבת ומוקדם מדי להסיק מסקנות מן הפעילות הדיפלומטית ויש לתת לה הזדמנות. זאת בהחלט יכולה הייתה להיות הטעייה תעמולתית
חיפשתי את גדעון רפאל כדי לשמוע מפיו איך הוא רואה את העניין, אך רפאל לא היה בבית. הוא השתתף באותה שעה במסיבה לכבוד ידידו הד"ר מקס רוזנברג, מנהל המכון למחלות ריאה ע"ש רוקח בירושלים. מכיוון שרפאל היה צריך לומר משהו בנושא אקטואלי הוא אמר: "אני רוצה שתדעו כי היהודים יידרשו למאמץ טוטאלי, כאשר הערבים מאיימים עלינו במלחמה טוטאלית. ואני רוצה שיהיה ברור כאן, כי הפעם שלא כבמבצע סיני לא נאסוף נעליים (של המצרים- צ.ג) בסיני, נאסוף חללים" (ישראלים- צ.ג). הנאספים יצאו מן המפגש מדוכדכים. גם רפאל לא נראה מאושש. הוא התכונן לפגישה עם ארתור גולדברג ביום ב' בעניין המשך הדיונים במועצת הביטחון שהגיעו למבוי סתום.
בשעה שתיים לפנות בוקר הגיע רפאל למיטה. הוא ישן כמחצית השעה כאשר הפקיד התורן בחדר המצב בבית הלבן, ריי וורטינג, ראה על הטלפרינטר ידיעה קצרה נפלטת: "קרבות פרצו במזרח התיכון". וורטינג התקשר מיד טלפונית עם וולט רוסטו, היועץ של הנשיא. במקביל נתקבלה ידיעה על כך בסטייט דפרטמנט ושר החוץ דין ראסק הוער משנתו. רוסטו היה בדרכו לבית הלבן. בשעה שלוש צלצל הטלפון בביתו של רפאל ועל הקו היה יוסף תקוע, סגן המנהל הכללי של משרד החוץ וקודמו של רפאל באו"ם. תקוע ביקש מרפאל לקחת עט ולרשום. "מה העניין", שאל רפאל. "רשום ותדע", השיב לו תקוע. כדי לרשום צריך מכשיר כתיבה, ואלה יש להם תכונה שכאשר אתה נזקק להם הם אינם. הוא מצא עט ורשם: "כוחות אוויריים של מצרים החלו נעים לעבר ישראל וכוחות ישראל עוסקים עתה בבלימתם..." תקוע ביקש מרפאל כי חשוב מאוד שהוא יהיה הנואם הראשון בישיבת מועצת הביטחון, כאשר זו תתכנס. על שאלת נורית רפאל, רעייתו של גדעון: "מה קרה?" השיב לה רפאל: "יש מלחמה"."ומה יהיה?" "יהיה בסדר".
רפאל טלפן לנשיא התורן של מועצת הביטחון, האנס טאבור מדנמרק, שלימים הפך לאחת הדמויות הידועות בעולם. ברגע זה קשה היה להשיג אותו. היו לו שני מעונות אחד בעיר ואחד מחוצה לה. עשר דקות לאחר השעה שלוש היה טאבור על הקו. לאחר ששמע את ההודעה, שתק לרגע וביקש שרפאל ישמיע אותה שוב. בראיון עם כתב או"ם ביולי 67' אמר טאבור: "מאז כיבוש דנמרק במלחמת העולם השנייה לא נתנסיתי בהלם כזה. חששתי כי התבערה עלולה להתפשט לעולם כולו." טאבור צלצל מיד לארתור גולדברג וזה כבר היה מצויד בכל המידע ולא נשמע אומלל. בהתייעצות עם מזכיר האו"ם או טאנט, שגריר בריטניה הלורד קאראדון ונציג צרפת רוז'ה סיידו, הוסכם לכנס את המועצה ללא דיחוי. אך חסר היה החתן, הלא הוא ד"ר ייבגני פדורנקו, נציג ברה"מ. הוא לא היה בעיר אלא באחוזה ב"גלן קוב". קאראדון קרא לנציג האימפריה הקומוניסטית "בעל האחוזות בגלן קוב".
רק בשעה שמונה בבוקר נוצר הקשר בין פדורנקו לבין החברים הקבועים במועצה והוא כבר היה מדווח. פדורנקו כנציגה הבכיר של ברה"מ באו"ם היה האדם השנוא ביותר על נציגויות המערב ועל ציבור הכתבים באו"ם. שחצן, יהיר, מאיים, לועג, מייצג מעצמה קומוניסטית וחי באחוזה מפוארת. אני קיבלתי פריחה מן האיש השחצן הזה. רק לראות את פרצופו של דיפלומט צבוע ומזויף זה במהלך הדיונים במועצת הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים ובעצרת האו"ם, היה בו פיצוי מה על ההופעות המרגיזות שלו קודם לכן. פדורנקו כמו עמיתיו בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, ובעצם השלטון במוסקבה, קיבלו מידע מוטעה. זאת כצדק היסטורי פיוטי על המידע המוטעה שלהם, שגרר את הערבים למלחמה. וההוראה ממוסקבה הייתה שלא להזדרז.
מי שהזין את התעמולה הסובייטית מקהיר היה לא אחר מאשר "כתב פראבדה", וכמובן איש הקשר הבכיר של המודיעין הסובייטי, ייבגני פרימאקוב, ממוצא יהודי, לימים שר החוץ. לפי המידע שהעבירו המצרים לסובייטים, הכוחות המצריים היו בדרך לביתור הנגב לשניים. מלבד הנפילה בפח מהרהורי לב אלה, הם הוטעו בכך שישראל היא שביקשה ישיבה דחופה של המועצה, כפי שהנחה תקוע את רפאל. הם הוטעו גם על ידי הידיעות ב"קול ישראל" שהיו לאקוניות ויבשות, וגרמו לא מעט מפח נפש למאזינים הישראלים שלא ידעו, כמובן, שבצד המלחמה מתנהלת לוחמה פסיכולוגית. ואם לא די בתיאטרון הפארסה, מנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי, לבש פנים קודרות בשיחתו עם השגריר הסובייטי צ'ובחין.
הרושם שהצטבר אצל הסובייטים כי התחזיות שלהם מתממשות, אף שההנחה הראשונית שלהם הייתה שישראל תתקפל ולא תפרוץ מלחמה. מוסקבה לא חששה מדיונים במועצת הביטחון, אלא מתגובת ארה"ב. והיה עוד חשש. סוריה, בבת עינה של בריה"מ במזרח התיכון וקובה של פידל קסטרו, המשלט הקדמי הרוסי באמריקה הדרומית, דרשו תגובה סובייטית. עוד לפני שפדורנקו הספיק להסיר את הקורים מבין עיניו, הודיע מרכז התקשרות של הבית הלבן בשעה 7:59 בבוקר לחדר המצב שבו ישב הנשיא כי "הקו החם" בין מוסקבה לוושינגטון קם לתחייה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקו זה פעל "על באמת".
עד כאן מתוך הספר הגנוז. ואשר לקו החם, ראש הממשלה הסובייטי היה על הקו ואת השיחה קיבל שר ההגנה מקנמרה. על פי מסמכים של פיקוד חיל הים הסובייטי בים השחור ובים התיכון, התברר יותר מאוחר, שהצי הסובייטי ערך תמרונים מאיימים, וקברניטיו ידעו שאולי יהיה עליהם לנחות בסיני ובמקומות אחרים. כאשר קוסיגין דיבר בנימה מאיימת, ענה לו מקנמרה: "אדוני הנשיא (קוסיגין היה רק רה"מ .צ.ג), אם אתה רוצה מלחמה, תקבל אותה." בבית הלבן הניחו שמדובר באיומי סרק שאין להיבהל מהם ורצוי להפגין שאננות בפומבי.
"הרוסים באים, הרוסים באים"
מלחמת ששת הימים פרצה ביום ב'. ביום ו' קודם לכן נועד שר החוץ אבא אבן עם הנשיא ג'ונסון ולאחר מכן עם ארתור גולדברג. גולדברג שאל אותו: "מה בדיוק אמר לך הנשיא?" על כך השיב אבן: "הנשיא אמר לי: אנו איתכם במסגרת הסייגים שהחוקה מכתיבה". על כך הגיב גולדברג: "עליך לומר לממשלה שלך, כי ההודעה של הנשיא פרושה החלטה משותפת של הקונגרס לפני הסיוע מארה"ב, והנשיא לא יכול לצפות להחלטה כזאת בשל מלחמת וייטנאם."
מיותר להדגיש כי בשל הטראומה בווייטנאם, ג'ונסון היה הרבה יותר זהיר מכפי שמייחסים לו לאחרונה, כפי שכתב אמיר אורן, "אתם תקרעו לערבים את הצורה" בעיתון "הארץ" (11.5.2005). לג'ונסון היה ברור שיש ללמד את נאצר לקח צורב, והשאלה הייתה האם ישראל תעשה זאת לבדה, בהנחה שלמצרים יצטרפו סוריה וירדן, או שישראל תהיה זקוקה לסיוע אמריקני. זאת הייתה הנקודה הקריטית במשוואה שבין ג'ונסון והקונגרס.
בישיבת הממשלה ביום א' נדון הדיווח של אבן, שבעקבותיו שלח ראש הממשלה לוי אשכול מברק אל הנשיא ג'ונסון שבו נאמר: "שר החוץ שלנו הודיע שהתחייבת לתמוך בנו. נא אשר זאת."
בעקבות המברק, ג'ונסון קרא לגולדברג ונועץ בו.
"מה אתה חושב שעלי לעשות עם המברק של אשכול?" שאל הנשיא.
"אל תענה", השיב גולדברג.
הנשיא קרץ בעינו את הקריצה הערמומית שלו וגודלברג הוריד את משקפיו והבריק את הזגוגית. למחרת, יום ב', חיל האוויר הישראלי פתח במערכה.
מי שהזין את התעמולה הסובייטית מקהיר היה לא אחר מאשר "כתב פראבדה", וכמובן איש הקשר הבכיר של המודיעין הסובייטי, ייבגני פרימאקוב, ממוצא יהודי, לימים שר החוץ. לפי המידע שהעבירו המצרים לסובייטים, הכוחות המצריים היו בדרך לביתור הנגב לשניים. מלבד הנפילה בפח מהרהורי לב אלה, הם הוטעו בכך שישראל היא שביקשה ישיבה דחופה של המועצה, כפי שהנחה יוסף תקוע סמנכ"ל משרד החוץ את שגריר ישראל באו"ם גדעון רפאל. הם הוטעו גם מן הידיעות ב"קול ישראל" שהיו לאקוניות ויבשות, וגרמו לא מעט מפח נפש למאזינים הישראלים שלא ידעו, כמובן, שבצד המלחמה מתנהלת לוחמה פסיכולוגית. ואם לא די בתיאטרון הפארסה, מנכ"ל משרד החוץ אריה לבבי, לבש פנים קודרות בשיחתו עם השגריר הסובייטי צ'ובחין.
הרושם שהצטבר אצל הסובייטים היה כי התחזיות שלהם,שמצרים תנצח, מתממשות, אף שההנחה הראשונית שלהם הייתה שישראל תתקפל ולא תפרוץ מלחמה. מוסקבה לא חששה מדיונים במועצת הביטחון, אלא מתגובת ארה"ב. והיה עוד חשש. סוריה, בבת עינה של בריה"מ במזרח התיכון וקובה של פידל קסטרו, המשלט הקדמי הרוסי באמריקה הדרומית, דרשו תגובה סובייטית. עוד לפני ששגריר ברה"מ באו"ם ייבגני פדורנקו הספיק להסיר את הקורים מבין עיניו,
( הוא נעלם ליום תמים,וקשה היה להשיג אותו) הודיע מרכז התקשרות של הבית הלבן בשעה 7:59 בבוקר לחדר המצב שבו ישב הנשיא כי "הקו החם" בין מוסקבה לוושינגטון קם לתחייה. זאת הייתה הפעם הראשונה שקו זה פעל "על באמת".
ראש הממשלה הסובייטי, אלכסיי קוסיגין, היה על הקו ואת השיחה קיבל שר ההגנה רוברט מקנמרה. על פי מסמכים של פיקוד חיל הים הסובייטי בים השחור ובים התיכון, התברר יותר מאוחר, שהצי הסובייטי ערך תמרונים מאיימים, וקברניטיו ידעו שאולי יהיה עליהם לנחות בסיני ובמקומות אחרים. כאשר קוסיגין דיבר בנימה מאיימת, ענה לו מקנמרה: "אדוני הנשיא (קוסיגין היה רק רה"מ .צ.ג), אם אתה רוצה מלחמה, תקבל אותה." בבית הלבן הניחו שמדובר באיומי סרק שאין להיבהל מהם ורצוי להפגין שאננות בפומבי.
מלחמת ששת הימים פרצה ביום ב'. ביום ו' קודם לכן נועד שר החוץ אבא אבן עם הנשיא לינדון ג'ונסון ולאחר מכן עם שגריר ארה"ב באו"ם, ארתור גולדברג. גולדברג שאל אותו: "מה בדיוק אמר לך הנשיא?" על כך השיב אבן: "הנשיא אמר לי: אנו איתכם במסגרת הסייגים שהחוקה מכתיבה". על כך הגיב גולדברג: "עליך לומר לממשלה שלך, כי ההודעה של הנשיא פרושה החלטה משותפת של הקונגרס לפני הסיוע מארה"ב, והנשיא לא יכול לצפות להחלטה כזאת בשל מלחמת וייטנאם."
מיותר להדגיש כי בשל הטראומה בווייטנאם, ג'ונסון היה הרבה יותר זהיר מכפי שמייחסים לו לאחרונה, כפי שכתב אמיר אורן, "אתם תקרעו לערבים את הצורה" בעיתון "הארץ" (11.5.2005). לג'ונסון היה ברור שיש ללמד את נאצר לקח צורב, והשאלה הייתה האם ישראל תעשה זאת לבדה, בהנחה שלמצרים יצטרפו סוריה וירדן, או שישראל תהיה זקוקה לסיוע אמריקני. זאת הייתה הנקודה הקריטית במשוואה שבין ג'ונסון והקונגרס.
בישיבת הממשלה ביום א' נדון הדיווח של אבן, שבעקבותיו שלח ראש הממשלה לוי אשכול מברק אל הנשיא ג'ונסון שבו נאמר: "שר החוץ שלנו הודיע שהתחייבת לתמוך בנו. נא אשר זאת."
בעקבות המברק, ג'ונסון קרא לגולדברג ונועץ בו.
"מה אתה חושב שעלי לעשות עם המברק של אשכול?" שאל הנשיא.
"אל תענה", השיב גולדברג.
הנשיא קרץ בעינו את הקריצה הערמומית שלו וגולדברג הוריד את משקפיו והבריק את הזגוגית. למחרת, יום ב', חיל האוויר הישראלי פתח במערכה.
* * קטע מתוך הספר "מוביולה- מסה בזמן ובמרחב" שיצא לאור לא מכבר.
