ההכרח בשימור המכתשית כהכנה לשיקום הפה 

עצם הלסת היא אבר פונקציונלי. ידוע  כי אבר שאינו פעיל - מדלדל. כולם מכירים את המצב בו נגרם שבר ביד או ברגל, ומותקן גבס על אותו אבר, על מנת למנוע את פעילותו, עד לריפוי השבר. עם הסרת הגבס, מתברר כי באבר שהיה נתון בגבס, ללא פעילות, נגרם דלדול שרירים, ואנו רואים יד או רגל שנפחם הוא כמחצית ממה שהיה טרם  הקיבוע בגבס.

עצם הלסת מתנהגת בצורה דומה. 

באזור בו נעקרה שן נגרמת ספיגת עצם, ואנו מוצאים באותו אתר רמת עצם נמוכה ודקה במידה ניכרת, יחסית לאזורים סמוכים, בהן השיניים קיימות ומתפקדות. תופעה זו קיימת בכל אתר עקירה.

הספיגה העיקרית מתרחשת בחודשים הסמוכים לזמן העקירה, ורוב נפח העצם נספג תוך שלושה חודשים מיום העקירה. הספיגה נמשכת עד לפרק זמן של כשנה, ומתייצבת.

התוצאה של תהליך זה באה לידי ביטוי כאשר אנו מבקשים להתקין שתלים דנטלים באזור שעבר עקירה. אנו מגלים כי העצם נמוכה ודקה, ואינה מאפשרת התקנת שתלים, בודאי לא באורך ובקוטר שהיינו שואפים להתקין.

במצב זה, נדרשת השתלת עצם, הן במימד האורכי והן במימד הרוחבי, עד מנת להשיג נפח עצם שיענה על הדרישות הפונקציונליות והאסתטיות בעת ביצוע השתלת שיניים.

מדובר בניתוח נוסף, לא תמיד קל, ולא תמיד משיג את התוצאה הרצויה.

יש דרך אחרת.

מדובר במחשבה תחילה. שהרי ידוע כי העקירה גורמת לספיגת עצם. אז למה לאפשר מצב זה, שהרי הוא ניתן למניעה.

הדרך הפשוטה והקלה ביותר לשמור על נפח העצם לאחר עקירה הוא בעזרת פעולה הנקראת "שימור המכתשית".

כל שעלינו לעשות, הוא לבצע השתלת עצם באתר העקירה מייד לאחר העקירה.

האזור כבר מורדם, פצע העקירה הטרי מוכן לקבלת שתל עצם, הפרוצדורה קלה ופשוטה, ומהוה טיפול מונע פשוט והגיוני. פשוט הרבה יותר למנוע את ספיגת העצם, מאשר לתקן בשלב מאוחר יותר את הנזק שכבר נגרם.

התוצאה - אזור העקירה מחלים, ללא ספיגת עצם, ומוכן בבוא העת לביצוע השתלה, ללא פעולות כירורגיות נוספות.

אז מה הרווחנו?

הרווחנו עצם שלא נספגה, ניתוח נוסף, זמן המתנה לאחר ניתוח נוסף וכמובן עלות. שכן, שימור המכתשית זו פרוצדורה קלה ופשוטה יותר מאשר השתלת עצם מאוחרת: עלותה נמוכה יותר, ותוצאותיה מובטחות יותר.

אז כמקובל בכל התחומים, ותחום רפואת השיניים אינו יוצא דופן, רפואה מונעת הרבה יותר הגיונית ויעילה מכל דרך טיפולית אחרת. גם בעקירת שן.